שוקי בורקובסקי: מלחין את המוסיקה של התערוכה

חגית: ברכות על פתיחתה (מחדש) של התערוכה ״הבשורה״ בבית האמנים בירושלים. לראשונה תערוכת יחיד מתפרשת על פני כל הקומה השנייה של בית האמנים – תערוכה נרחבת במיוחד

שוקי: התערוכה מתמצתת את העשייה שלי בעשור האחרון, ובמרכזה מחזור הנושא את אותו השם – ״הבשורה״. ההתפרשות שלה בבית האמנים מדגישה את החד פעמיות שלה והיא איפשרה לי להלחין את התערוכה כסימפוניה אחת גדולה

חגית: למה הכוונה שאתה ״מלחין״ את הצבת העבודות בחלל – תתאר את התפיסה הסימפונית־ויזואלית שלך?

שוקי: כשאני מלחין תערוכה, העבודות מתפקדות כצלילים והמרחב ביניהן כשתיקות. ארגון העבודות בחלל אינו בנוי על ארגון כרונולוגי או תמטי. עבודות ממחזורים שונים, בגדלים ובצורות שונות, מעורבבות ביחד כדי לייצר את ה״קצב״, ה״נשימה״ וה״טמפרטורה״ של התערוכה.

בכל חלל ישנן עבודות דומיננטיות ממחזור מסויים ועבודות נוספות, ממחזורים אחרים, שמשלימות את הפרק. היחס הזה מתהפך בחלל העוקב, כך שבכל חלל הצופה יפגוש הד וחזרה מהחלל הקודם. לשם כך בניתי מודל פיזי של הקומה בקנה מידה של 1:15, ובהכנה לתערוכה צילמתי עשרות עבודות והדפסתי אותן בקנה המידה הנכון.

ככה לאורך כששה חודשים בדקתי עשרות אפשרויות וצירופים עד שנוצרה המוסיקה של התערוכה. עכשיו היא הזמנה פתוחה להתבוננות, לפליאה ול״קשב הראייה״ של הצופה

חגית: התערוכה ממשיכה באיזה אופן, ובפער שנים ניכר, את התערוכה ״ירוק ורונזה״ שהצגת במוזיאון ישראל (2013). ללא קשר, בימים אלה מוצג במוזיאון ישראל אוסף אבני החלימה שלך, לצד כמה עבודות אישיות – מעין קפסולה בתוך התערוכה ״חלומות צלולים״ (אצרה עדינה קמיאן).

האם יש קשר בין שתי הנקודות הללו במפה הירושלמית? מוזיאון ישראל ובית האמנים?

שוקי: אפשר לומר שבין שתי הנקודות האלה לא עובר קו ישר. אני שמח על ההצטלבות שלהן בזמן, אף שכמובן היא לא תוכננה מראש. האפשרות שהצופים, שפוגשים את אוסף ״אבני החלימה״ במוזיאון (שאני כבר לא רואה בהן אוסף, אלא מחזור עבודה נוסף) יוכלו להביא את הזיכרון שלהם משם בבואם לתערוכת ״הבשורה״ בבית האמנים (שגם בה נכללים ציורים ממחזור אבני החלימה) ולהיפך, מבית האמנים אל המוזיאון – מעניינת.

התנועה בין שתי התערוכות יפה בעיני, ההשתקפות, ההדהוד והחזרה בין שתיהן. ככלל חזרתיות היא שחקנית מאוד מרכזית בעשייה שלי

רוב הציורים בתערוכה נעים על פלטת גוונים שבין כמעט־לבן לאפור כהה. בנויים על הבדלי גוון דקים. המעברים הכמעט בלתי נראים והצבעוניות המונוכרומטית הזו הם חלק מההחלטה על הגוון ״המוסיקלי״ של התערוכה

חגית: בתערוכה הזו נכנסו גם הדים והשתקפויות מ״ירוק ורונזה״ – אולי נזכיר במילה את העובדה שזהו השם הקטלוגי של ירוק מסויים, שהוא מעין מחווה לאמן הרנסנס ורונזה (שפעל בוונציה). הרמיזה לשמו, לאמנותו ולתקופתו, היא עוד נדבך בהשתקפויות וההדהודים שאתה מכנס ביצירתך?

שוקי: התערוכה ״ירוק ורונזה״ נקראה על שם הצבע הירוק שהוא דומיננטי בפלטה שלי. וכמובן מאוד שימח אותי ששמו המסחרי הוא ״ירוק ורונזה״ , כשם הצייר הרנסנסי הגדול שאני מאוד אוהב.

את יודעת שאני ״מניאק״ של ירוקים, וכמעט תמיד ובכל העבודות שלי הירוק היה שחקן מרכזי. אבל – בתערוכת ״הבשורה״ אין ירוקים! זו הייתה החלטה משותפת עם רווית הררי, אוצרת התערוכה

חגית: בחירה מפתיעה

שוקי: רוב הציורים בתערוכה מונוכרומטיים, נעים על פלטת גוונים שבין כמעט־לבן לאפור כהה. בנויים על הבדלי גוון דקים (שלא ניתנים להימסר בתיווך צילומי) ועל ריבוד שכבות צבע שקופות. המעברים הטונאליים הכמעט בלתי נראים והצבעוניות המונוכרומטית הזו הם חלק מההחלטה על הגוון ״המוסיקלי״ של התערוכה – וכל אלה טוענים את הטמפרטורה שנוצרת בחלל ואת ההזמנה של הצופה להשתהות, להתבוננות ולפליאה.

ועוד מילה על מה שאני מכנה ״אפורים צבעוניים״: בשיח גלריה נשאלתי על הצבעוניות האפורה, ה״רזה״, הנוכחת בתערוכה. אמרתי, בחיוך, שדווקא בשל כך התערוכה ״מתפוצצת מצבעוניות״ – לחיזוק דברי הבאתי את הציטוט הבא, מהספר ״שיחות עם סזאן״ (לסזאן יש לי אהבה מיוחדת, כי יום הולדתו, ה־19.1, הוא גם יום הולדתי). וכך אומר סזאן:

״…Gray on gray. You׳re not a painter if you haven׳t painted gray. Delacroix said that gray was the enemy of all painting, but he was wrong. You have to know how to paint gray to be a painter.״

אז עכשיו אני יודע שמותר לי לקרוא לעצמי צייר

חגית: יפה! הזכרת בשיחה כמה פעמים את המילים מחזור (ציורים) ואת עקרון החזרה. תוכל להסביר?

שוקי: המונח ״מחזור״ עקרוני לעבודתי. בשונה מ״סדרה״, שהתפתחותה לינארית והיא מגדירה מספר עבודות שנוצרו בזמן מסוים, מחזור הוא צורה פתוחה, מעגלית, החוזרת תמיד לנקודת מוצא, שאינה זהה לעצמה. למחזור יש נקודת התחלה אבל אין לו נקודת סוף. כל מחזור אינו רק אוסף של עבודות, אלא מערכת קשרים בין וריאציות שונות, שבה העבודות מצטברות, מהדהדות זו את זו ומרחיבות זו את זו.

במחזור יש ערך שהפך מאד מרכזי עבורי, וזו ה״חזרה״. החזרה היא מבחינתי מהות הכול, מתוך הבנה שהחזרה אף פעם אינה זהה לדבר עליו אנחנו חוזרים. רק החזרה מאפשרת את ההבדל או הניואנס.

חגית: ומה מיוחד למחזור ״הבשורה״ שגם נתן לתערוכה את שמה?

שוקי: מחזור הבשורה, המחזור המרכזי שהתערוכה נושאת את שמו, מבוסס על סצנת הבשורה למרים הבתולה, מתוך הבשורה על־פי לוקאס בברית החדשה. את הדיאלוג בין המלאך למריה חילק האח רוברטו מלצ׳ה, מטיף פרנציסקני בן המאה ה־15, לחמישה שלבים מנטליים ורוחניים, העוברים על מריה: אי־שקט (conturbatio), הרהור (cogitatio), חקירה (interrogatio), התמסרות (humiliatio) והתעלות (meritatio).

זה היה גילוי מרעיש ומרגש עבורי. הבנתי שחמשת השלבים המנטליים והרוחניים העוברים על מריה במהלך הבשורה מהווים בעצם גם את שלבי ההתפתחות של כל יצירה אמנותית. אלו השלבים המהותיים למעשה ולתהליך הבריאה של כל יצירה בכלל, ושל מעשה הציור בפרט.

זו ״נקודת האפס״, ממנה נולד מחזור הבשורה. כל עבודה בו מתייחסת לאחד מחמשת השלבים. סיפור הבשורה וחמשת השלבים מהווה אם כך מטפורה על יצירה בכלל, ולכן הוא גם סיפור ארס־פואטי, סיפור על מלאכת היצירה כנס וכחידה חסרת פשר, על השראה ועל אינקרנציה, התגשמות הרוח בחומר

חגית: המופשט הגיאומטרי בציור שלך כמו מכניס סדר בעולם הציורי – אבל אני תוהה אם זה אכן מופשט ״טהור״, והאם האסתטיקה והמקצב הם התוכן עצמו, או שאלה הם דיוקנאות – דוגמאות של אריחים, אריגים, פרטי ריצפה או קירות – שהם בעלי משמעות רגשית נסתרת

שוקי: לכל מחזור יש נקודת אפס אחרת והיא מטעינה אותו באופן שונה ממחזורים אחרים. אבל – מעבר לכך, כל צופה מביא את ״נקודת האפס״ שלו לעבודה, וכל עבודה תיקח אותו, או שהוא יקח אותה, לאן שהוא רוצה

חגית: הזכרת את סזאן ואת ורונזה. אתה פועל בתוך ״שושלות״ של תולדות האמנות, ומנהל שיחות עם האמנים הגדולים והדרך שהתוו – הן כאמן והן כמורה ותיק ומוערך באקדמיה

שוקי: אני חושב שאצל כל אמן, העומק של עשייתו נובע גם מתוך הפעולה שלו בתוך ״שושלת״ תולדות האמנות. אבל יש לזכור שהציור הוא ״אירוע״ המתרחש תוך כדי שאתה מתבונן בו. ציור ״עכשווי״ הוא בעל תוקף עבורך עכשיו – בזמן שאת מתבוננת בו. אין זה משנה אם את מתבוננת באיקונה ביזנטית או בציור של גרהרד ריכטר. אם הוא ציור טוב, אז הוא א־היסטורי ואיננו נצמד לזמן עשייתו בלבד. ״תוקפו״ משתנה ואחר בכל זמן ולכל צופה.

חגית: העבודה לקראת התערוכה מן הסתם תפסה תאוצה במהלך המלחמה והמציאות הקשה של השנתיים האחרונות. האם יש לכך ביטוי בעבודות?

שוקי: התערוכה מכילה עבודות ממחזורי ציור מהעשור האחרון. כולם עוסקים באיזשהו אופן בכמיהה לנשגב, לשלמות, ליפה… באיזושהי כמיהה מטאפיזית ואל־זמנית, לכן אין למציאות העוטפת אותנו ביטוי בעבודות שבתערוכה.

המחזור היחידי שנבע מהמציאות הזו ונותן לה ביטוי, הוא מחזור ״הדמעות״ שהעסיק אותי בחצי השנה הראשונה שאחרי ה 7.10 , והוצג בתערוכה: ״שקיעתה של הזריחה״ שאצרה סוזן לנדאו במוזיאון ישראל.

על גווני האפור שמאפיינים את תערוכת “הבשורה” כותבת רווית הררי כך: ״המעברים הטונאליים הכמעט בלתי נראים והצבעוניות המונוכרומטית — כל אלה טוענים את העבודות בתחושה של קדוּשה שקטה ותובעים מן הצופה — ובה במידה מן האמן — הרהור, חקירה והתמסרות לתהליך ההתבוננות, שאולי יובילו להתעלות״.

חגית: אני שואלת אותך כאמן ותיק וכמורה ואיש חינוך – אתה מרגיש שהאמנות היא עיר מקלט? היא מקום להתבטא בו ולחצוב להבות או שהיא נחמה והבטחה שאחרי הכול יהיו כאן חיי תרבות?

שוקי: אינני יודע מה יהיה. יש בי עצב ודאגה גדולה. אבל יש בי גם אמונה גדולה. יצחק לבנה כתב על התערוכה את המסה: ״הבשורה על פי יהושע ב.״ והוא מסיים אותה כך: ״לצייר בזמננו ציורים גיאומטריים שמופיע עליהם צלב ולקרוא להם ׳בשורה׳ בטכניקה עתיקה שבה צוירו איקונות, מעמת שני שדות: זה הקרוי אמונה דתית וזה שאקרא לו אמונה בציור. שתי האמונות משתקפות זו בזו.

״בכל מקרה, אמונה היא עניין אישי ולא מוסדי כמו דת. לא במקרה ריכטר מעדיף לדבר על אמון ואמונה ונמנע מלדבר על דת. (ולא במקרה גם בשפה העברית אמן, אמנות, אמון ואמונה קשורים לאותו השורש). מאז שהוכרז על מות הציור במאה ה־19 הציור זקוק למאמינים. לדת לא צריך לדאוג. ה׳בשורה׳ החשובה ביותר היא בשורת האמון באמנות בכלל וציור בפרט״

חגית: אשרי המאמין

שוקי: אם פתחנו את השיחה בהשאלה מהמוסיקה, אני רוצה לומר גם בסיום: במוסיקה אנחנו מכירים את המושג והיצירה הגדולה של בטהובן: Missa solemnis, מיסה חגיגית. המיסה יכולה לעסוק ביגון, באבל או בשמחה, אבל צריכה להיות חגיגית. אני רוצה שגם האמנות תדע להיות Arte solemnis, אמנות חגיגית! לזה מכוונת תערוכת ״הבשורה״.

בטהובן ראה במיסה סולמניס את היצירה הגדולה ביותר שלו. בראש הפרטיטורה הוא כתב ״מן הלב: מי ייתן ותיכנס ללב״, אז אני רוצה ׳לגנוב׳ מבטהובן את המשפט ולהחיל אותו על התערוכה ולומר: ״מן הלב: מי ייתן ותיכנס ללב״

---

יהושע (שוקי) בורקובסקי | הבשורה
אוצרת: רווית הררי
בית האמנים ירושלים, רחוב שמואל הנגיד 12. נעילה: 9.8.2025