מגלים אוצרות // עידית שרוני

הפעם הראשונה

למקצוע האוצרות התגלגלתי במקרה. לאחר סיום לימודי תולדות אמנות באוניברסיטה העברית נסעתי לטיול ארוך במזרח הרחוק. כשחזרתי לארץ הוזמנתי על ידי קרוב משפחתי לכנס יהודי בבל מטעם ״המרכז למורשת יהדות בבל״ באור יהודה. במפגש שארך דקות ספורות עם מרדכי בן פורת, שייסד את המרכז וכיהן כיו״ר, התפתחה שיחה קצרה שבמהלכה הזמין אותי לפנות לדוד בנימין שכיהן כמנהל מוזיאון יהדות בבל.

משם הכל היסטוריה. הייתי האוצרת של מוזיאון יהדות בבל למעלה מ־20 שנה, ואצרתי תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות. העבודה כללה מחקר על התרבות והאמנות של יהודי עיראק. התערוכה הראשונה שאצרתי במוזיאון הייתה ״מנורות חנוכה – ראי לתמורות בקרב יהודי בבל״, בשנת 1992. היא נולדה לאחר מחקר מעמיק שעשיתי בנושא, במסגרת לימודי מוזיאולוגיה עם מוטי עומר באוניברסיטת תל אביב.

ריתק אותי לראות את השינויים שעוברת מנורת החנוכה בעיצובה, בחומריה, במסריה; לבדוק את הסיבות לכך ואת ההשפעות הסביבתיות והאדריכליות על עיצובה. כשהתחלתי לעבוד על התערוכה, לא הייתה מנורת חנוכה אחת באוסף המוזיאון, ובמהלך העבודה האוצרותית נאספו עשרות דוגמאות של מנורות חנוכה, שחלקן גם נתרמו לאוסף המוזיאון.

התחנה האחרונה

הרעיון לתערוכה ״סיפורי אהבה״ במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, הוא תולדה של התאהבות בכתבי היד שמצויים באוסף המוזיאון – כתבי יד שמציגים סיפורים שנדדו במרחבי עולם האסלאם עוד מהתקופה הקדם־אסלאמית, הג׳אהליה, ועברו מדור לדור על ידי מספרי סיפורים. עם הזמן, חלקם הועלו על הכתב וזכו לעיבודים מורכבים.

כתבי היד מאוירים במיניאטורות (ציורים זעירים המלווים טקסטים) מרהיבות שמתארות סצנות מתוך הסיפורים, והשילוב בין הכתיבה המעודנת והציורים הוליד כמה מהספרים המפוארים בעולם, שמוצגים לראשונה בתערוכה.

סיפורי אהבה מהווים את אחת המסורות האוניברסליות והפופולריות של החוויה האנושית על פני תרבויות. הנושאים של ייסורי האהבה, הכמיהה, הנאמנות, הצער, ההקרבה והטירוף – העניקו השראה לדורות של מספרים ומשוררים בארצות המזרח.

לסיפורים יש הבט אלגורי מיסטי, הרואה באהבה הארצית תרגיל למימוש אהבה רוחנית. האהבה המתוארת היא לא רק גופנית או רומנטית – אלא בעלת חיבור נשמתי, חיבור המוביל למקום של הארה והתעלות

המשוררים הפרסיים הנציחו את סיפורי האהבה ושכללו אותם ליצירות מופת. הם שילבו בהם רומנטיקה עם עומק רוחני ומיסטי, וזו נקודת המבט הייחודית בתערוכה לסיפורי האהבה. לסיפורים יש הבט אלגורי מיסטי, הרואה באהבה הארצית תרגיל למימוש אהבה רוחנית. האהבה המתוארת היא לא רק גופנית או רומנטית – אלא בעלת חיבור נשמתי, חיבור המוביל למקום של הארה והתעלות.

האתגר האוצרותי המרכזי שעמד בפניי היה איך להציג נושא מופשט כמו אהבה, ולהאיר את הסיפורים ואת הרובד המיסטי־רוחני שטמון בהם. גיבוש הנרטיב של התערוכה היה תהליך עמוק ומורכב, שנעשה בשיתוף פעולה הדוק עם צוות המוזיאון, בהובלת המנכ״ל גלעד לביאן.

בתערוכה מוצגים ארבעה סיפורי אהבה גדולים מרחבי עולם האסלאם, באמצעות כתבי יד, מיניאטורות, פריטים ועבודות אמנות עכשוויות של האמניות מיכל חלבין, נבט יצחק ודנה לוי. כדי להנגיש את הסיפורים לקהל, יזמנו במוזיאון הפקות מקור ייחודיות.

ארבעת הסיפורים מוצגים באמצעות סרטונים של מספר סיפורים על ידי השחקן והבמאי גדי ויסברט, שמועברים לקהל בסגנון תיאטרלי מסורתי. לצידם נבנו במיוחד לתערוכה דיורמות מבוססות על ציורי מיניאטורות מתוך כתבי יד – שיתוף פעולה בין המוזיאון לאמנות האסלאם, האמנית דפנה גוטמן וסטודיו הדפס אמנותי ירושלים.

האווירה ששוררת בתערוכה משלבת אינטימיות, שקט וסביבה רומנטית. מעצב התערוכה טל גור עיצב את החלל בתנועה מעגלית סוּפית שתומך בנרטיב של התערוכה, ויצר חוויה חושית המאפשרת למבקרים להתמסר לסיפורי האהבה. בימים מתוחים ומורכבים אלו, אני מקווה שהקהל יוכל למצוא מפלט בתערוכה ולגלות נחמה בסיפורי אהבה.

מכל מלמדיי השכלתי

בשנת 2022 ביקרתי במוזיאון ארטיפלג (Artipelag Museum) – מוזיאון לאמנות מודרנית בארכיפלג של סטוקהולם. הוצגה שם התערוכה Essence של אנסלם קיפר, באוצרות של וולטר סמרלינג. הדגש בתערוכה היה על תצוגה בקנה מידה גדול שמתאימה לחלל המרשים של המוזיאון. היא כללה כ־50 יצירות של קיפר המתייחסות להיסטוריה הגרמנית, בעיקר לתקופה של מלחמת העולם השנייה והשנים שלאחריה.

התערוכה היתה רטרוספקטיבה רחבת הקף, והייחודיות שלה נבעה בחיבור שיצרה בין מסורת גרמנית וזיכרון היסטורי לבין חוויה של טבע ושל סביבה ימית. הקונספט של האמן התבסס על רעיון ההרס ויצירה מחדש; ועל המבט של הקהל, שעובר בין החומרים של עבודותיו וציורי הנוף שמתכתבים עם מלחמה והרס, לבין הטבע הירוק הפסטורלי הנשקף מחלונות המבנה. הדיאלוג הזה הדגיש את המוטיבים של מוות והרס ושל מחזוריות והתחדשות.

יצירתו הבולטת Palm Sunday היא דוגמה טובה לדיאלוג זה. היא כוללת עץ תמר גדול ממדים שרוע על הרצפה, ונדמה שהוא מוטל שם ללא רוח חיים. הדואליות של החיים שמייצג התמר ושל המוות של העץ, על רקע העצים הירוקים מחוץ לחלל התערוכה – חיזק את חווית השבר והתחדשות.

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שהייתי רוצה לאצור היא בנושא ״טַרַבּ״ – מילה בערבית שאין לה מקבילה מדויקת בעברית ובלועזית. הכוונה היא למצב של התרגשות המתעוררת בקרב המאזין לשירה ולמוזיקה והשפעותיהן השונות עליו.

״טרב״ היא מושג יסודי ועמוק במוזיקה הערבית, וסוד הקסם להבנת התרבות הערבית על רבדיה השונים. היא מפתח להבנת מעמדה המרכזי של השירה בתרבות הערבית, ולגילוי הקשר העמוק והחי שבין המוזיקה לשפה הערבית, ובין הקול המבצע לקהל המאזינים.

הרקע התרבותי והיבטיו השונים של חווית הטרב התפתח לאורך 1,500 שנה. השורשים ההיסטוריים של הטרב נטועים בתרבות הערבית הקדומה שהתפתחה בחצי האי ערב, והמשיכה להתפתח על פני מרחב גיאוגרפי־תרבותי גדול: המזרח התיכון, אסיה בדגש על הודו, פרס וטורקיה, צפון אפריקה ודרום ספרד (אנדלוס). גם בקרב הקהילות היהודיות בארצות האסלאם המונח ״טרב״ הוא חלק מאורח החיים.

אני רואה חשיבות רבה בהצגת נושא זה, שהוא מרכיב מרכזי ובלתי נפרד מהתרבות המקומית והזהות של החברה המוסלמית ושל הקהילות היהודיות שחיו שם. הרעיון עלה עוד בעבודתי כאוצרת מוזיאון יהדות בבל והתחזק במהלך עבודתי במוזיאון לאמנות האסלאם. אבל האתגרים שמציבה התערוכה לא מאפשרים כרגע לממש את החלום, מאחר שהיא דורשת הפקת סרטים, עבודות סאונד, עלויות של זכויות יוצרים ותקציב גדול.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שעליה התחלנו לעבוד היא בנושא מוטיב הציפור באמנות האסלאם. אוסף החפצים במוזיאון כולל מגוון של פריטים הנושאים את הדימוי.

עושר זה הוא תולדה של התכונות והסמליות שהאנשים העניקו לציפורים בארצות האסלאם: הן קושרו עם כוחות מיסטיים ועם יכולת הגנה ושמירה. אפשר למצוא אותן במיתולוגיה, בספרות ובשירה, בציור מיניאטורות, על גבי כלי מתכת, טקסטילים, תכשיטים, כלי קרמיקה ועוד.