Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // המהפכה נכשלה כישלון חרוץ
פנטזיות קולג׳ שטופות זימה
זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהאסתטיקה של אברקרומבי אנד פיץ׳ תשוב למיינסטרים. למרות שמעולם לא רכשתי שם אפילו גרב, המותג הוא אחד הזיכרונות החריפים ביותר שלי מהתקופה שבה הייתי דייל אוויר בגיל 22, מה שהפך אותי לרבע דייר במנהטן.
בתקופה ההיא היה בלתי אפשרי לברוח מהריח של הבושם פירס והקמפיינים העונתיים. אלה צולמו על ידי ברוס וובר, וכללו צבא דוגמנים ודוגמניות צעיר, מתוח ומלוקק, שהפכו את הבגדים הגנריים והכה־אמריקאיים של המותג לפנטזיות קולג׳ שטופות זימה.
מאז עברו הרבה מים בנהר. המודעות החברתית של העשור האחרון הוציאה את אברקרומבי אנד פיץ׳ מהאופנה. המראה החטוב, הצעיר והמושלם לכאורה יצא מהאופנה כשטענו שהוא צר, לא מגוון ומדיר אוכלוסיות רבות. הפ1רנ1גרפיה הרכה של הצילומים נתפסה כמחפצנת. אפילו ברוס וובר הואשם בהטרדות. זה היה נראה כמו סופו של עידן.
אבל מה שנראה כמו האמת המוחלטת והצודקת של דור אחד, תמיד מתחלף באמת אחרת. הקריאות הפרוגרסיביות, שנדמו מוסריות כל כך, מהפכניות כל כך והגיוניות כל כך רק לפני כמה שנים, המאיסו את עצמן ככל שנעשו קולניות יותר. המהפכה נכשלה כישלון חרוץ.
תחת כנפי טרנד הפרפי, שקורץ אל אוניברסיטאות העילית וענפי הספורט הקשורים אליהן, עולה מחדש גם המראה הכל־אמריקאי ההוא. אתלטי וחושני, צעיר וחטוב להפליא, חמוש בכפכפי אצבע (ולא חלילה בירקנשטוק). מראה כזה שבאופן פרדוכסלי מקדש את תרבות הגוף לפני שהוא מקדש את תרבות המוח (כי עם כל הכבוד לקולג׳, מי יכול להיאבק ביופי ודחפים של מה שחשוב – הנעורים שפוקדים את שורותיו).
בקולקציות רבות הולך ותופס את מקומו טון הניינטיז הזה בדיוק. בגדים רגילים בהחלט שנלבשים על גופים מדהימים בהחלט.
View this post on Instagram
חוויות הן חפצים. חפצים הם חוויות
״אנחנו מפסיקים לקנות חפצים ומתחילים לאסוף חוויות״, כתב לאחרונה בפוסט פרופסור דן אריאלי, כשהוא מתאר את מה שנראה כמו שינוי עמוק שעוברת חברת הצריכה. הוא המשיך וציין – ״אדם לא מוגדר על פי הכורסא שבביתו אלא על פי הסיפורים שהוא מספר. חפצים הם חיצוניים. חוויות נכנסות פנימה״.
הוא מוסיף שלמרות הצדדים הטובים של התופעה, יש גם כמה סימנים מדאיגים. התופעה הזו, לטענתו, קשורה לכך שרבים לא רואים אופק ברור, וחוויות נותנות תחושה של פיצוי ושליטה, מה גם ״שחוויות פחות חשופות להשוואה מעמדית. קל לראות מי גר בפנטהאוז ומי לא״.
על פניו, אריאלי צודק. כבר כמה שנים טובות מחקרים שונים טוענים שמילניאלס, ואולי גם דור ה־Z, מעדיפים חופשות, פסטיבלים ושלל אירועי העצמה על פני שופינג. אבל האם באמת אפשר להפריד חוויה מחומר? והאם אנחנו לא מוגדרים על פי מה שיש לנו לפחות כמו שאנחנו מוגדרים לפי איפה שהיינו?
האם באמת חוויות לא חשופות להשוואה מעמדית? מספיק לחשוב על היהירות שאוחזת במי שהצליח להיכנס למועדון הברגהיין בברלין, או מי שהצטלם ליד אלפקה תועה על איזה הר ״לגמרי במקרה״, כדי לחשוב אחרת.
כחוקר של תרבות חומרית (ועבור הרבה חוקרים ממדעי החברה והרוח אנחנו השטן בהתגלמותו), אני שייך לכת שמערערת לגמרי על החלוקה הקלאסית בין פנים וחוץ. המחשבה הקלאסית שיש עולם פנימי ועולם חיצוני והם נפרדים זה מזה (ולכן, לכאורה, מה שיש בקנקן חשוב מהקנקן עצמו), לא לוקחת בחשבון שכל פעולה אנושית מעוגנת בעולם הפיזי והמוחשי.
אין לנו שום קיום נפרד מהחפצים והדברים שמרכיבים את העולם שלנו. הם לא חיצוניים לנו, הם חלק מאיתנו, והם נמצאים במגע מתמיד איתנו. אין שום חוויה אנושית שלא מעוגנת בחומר. גם פסטיבל צריך דשא, במה, רמקולים ואנשים נוספים. גם טיול לנקיק מצריך נעלי טיפוס הרים, ואת ההר עצמו. אנחנו אולי עוברים לחוויות, אבל רק לחוויות שאפשר לצלם. וריק, כידוע, אי אפשר לתפוס במצלמה.
חוויות הן חפצים. חפצים הם חוויות. זה לא במקרה שיותר ויותר מותגי אופנה, אם לדבר מתוך העולם שלי, עוברים להשיק חופים ממותגים, פסטיבלי מוזיקה ממותגים או תערוכות של אמנות. לכאורה זה שונה מלקנות תיק. זה הרבה יותר חוויתי. אבל בפועל זו אותה צורה של תרבות צריכה שמחכה להיות מתועדת ברשתות החברתיות, ואומרת עלינו המון.
View this post on Instagram
התענגות על מה שנחשב כאופנתי או אסתטי
כבר כמה שנים שאני מנהל זוגיות אינטלקטואלית עם המושג ״תעשיית תרבות גלובלית״, שטבעו צמד החוקרים סקוט לאש וסילביה לורי. מבלי לאכול את הראש יותר מדי, הם מראים בספר שלהם איך במפנה המילניום, אנחנו חשופים לבליל של אינפורמציה וחפצים שמטיילים בעולם מתוקף הגלובליזציה. זו הסיבה שבשוק לוינסקי אנחנו יכולים למצוא דוכני פלאפל ליד חנויות קטורת מהודו, שמוכרות גם קריסטלים מסין וחפצי יד שנייה מאיקאה.
הנקודה שלהם היא שאנחנו צורכים את החפצים האלה כשהם מנותקים מהאידאולוגיה שעיצבה אותם במקור. במילים פשוטות, אם בהודו הקטורת נוצרה בקונטקסט דתי מובהק, ונועדה לפולחן, הרי שבפלורנטין היא כדי לעשות ריח טוב ולהעלות זיכרונות מהטיול שאחרי הצבא. זו ״סתם״ קטורת.
במילים אחרות, אנחנו צורכים דברים מבלי שיש לנו מושג מה יצר אותם מלכתחילה. לאש ולורי הם גם קצת מרקסיסטים. לטענתם, אנחנו צורכים דברים סתם כי הם נראים לנו מגניבים, יפים או מיוחדים. אם אנחנו לא יודעים למה נוצרו, אין לנו דרך לצרוך אותם אחרת.
החודש התקיים ליד ברלין הפסטיבל הקווירי Whole. בעוד שמעולם לא השתתפתי בו (אני מעדיף את המועדונים שלי סגורים, חשוכים ולחים), קל לראות שהפסטיבל משלב בין אנשים ש״רק באים לרקוד״ לבין אנשים ש״רק באים לשגול״ לבין מעגלי שיחה אנטי־הטרונורמטיביים.
הפסטיבל משמש דוגמה מאלפת לתיאוריה של לאש ולורי, אם כי מכיוון קצת אחר. אחת הקריאות הפרוגרסיביות המשמעותיות ב־50 השנים האחרונות קשורה בקשירתם של מאבקים שונים יחד: קבוצות מיעוט ואוכלוסיות מוחלשות צריכות לתמוך ולקדם זו את זו גם אם הן רחוקות אחת מהשנייה.
על פניו מדובר בקריאה הגיונית, אלא שבקונטקסט גלובלי היא הולכת ומסתבכת מסיבה אחת פשוטה – התנאים בכל מקום הם לא אותם התנאים, והקריאה למיגור גזענות במקום אחד, למשל, אינה דומה למיגור גזענות במקום אחר. הרשת החברתית כמובן מחמירה את כל זה, כי היא מאפשרת לי, גיי היושב בישראל, להביע את דעתי ולנקוט באמצעים כנגד ניצול אוכלוסיות מוחלשות בקונגו או פקיסטן, מבלי שאני חשוף לתנאים.
אחת התמונות שתפסה את תשומת הלב הציבורית מהפסטיבל הייתה של חוגג.ת בביקיני ורוד וכפפות לטקס שחורות, אוחז.ת על הבמה את השלט Intifada is Queer. זהו ליקוט מסרים שמגיעים ממקומות שונים בחסות הגלובליזציה: התרבות הקווירית האירופית; אינתיפאדה והתקוממות ערבית; פסטיבל שרואה עצמו ״מרחב בטוח״; קריצה לאלימות; טרגדיה של עם; מסיבה שמתרחשת ליד האגם.
העובדה שאין קשר ממשי בין המסרים מעידה על כך שהם נבחרו ועוצבו מתוך התענגות על מה שנחשב כאופנתי או אסתטי, ולא מתוך מחויבות לתשתית האידאולוגית שיצרה כל אחד מהם בנפרד. הסולידריות האפילפטית הזו היא כמו לקנות חולצה מכותנה ממוחזרת שנמכרת במותג אופנה מהירה לרגל יום האישה בשבוע הגאווה.
היא לא פותרת כלום בסופו של דבר. זו גחמה רנדומלית שמשגשגת בזמן שהמלחמה הארורה והספציפית הזו, שגובה קורבנות מיותרים מכל המעורבים בה, רק הולכת ונעשית למייאשת יותר ויותר.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
