מגלים אוצרות // דניאל צדקה כהן

הפעם הראשונה

אחרי התואר הראשון במחלקה לאמנות בשנקר התחלתי לעבוד בגלריה מסחרית. זמן קצר לאחר מכן, האמן גלעד אופיר, שהיה גם המורה שלי בשנקר, נתן לי הזדמנות לעבוד כאסיסטנטית בסטודיו שלו. דרכו נחשפתי לעבודה עם ארכיונים של צילום ואינדקסליות. בזכות העבודה בסטודיו גיליתי איך האמנות הופכת לאמצעי מחקר. גלעד גם חיבר אותי למקום לאמנות בקריית המלאכה, גלריה ועמותה של קבוצת אמנים ויוצרים שפועלים באזור קרית המלאכה. ניהלתי את הגלריה ועבדתי כאוצרת משנה לצד ניר הרמט ולאחר מכן לצידו של יאיר ברק.

התערוכה הראשונה שאצרתי במקום לאמנות הייתה ״בוהק חלקית״ בשנת 2019. התערוכה בחנה את רגעי הזוהר שחלפו והציעה עבודות שהיו מעין פולחנים רומנטיים לרגעי הטלוויזיה האחרונים בסוף שנות ה־90 ותחילת עידן האינטרנט. זו הייתה שיחה עם תרבות הפופ שפלירטטה עם עולמות הפרסום והמגזינים שעיצבו את השיח התרבותי.

התערוכה בדקה את המתח בין הזוהר וחברת הראווה דרך המרחק הפריפריאלי וחיברה בין הנמוך לגבוה. השתתפו בה האמנים אשחר חנוך קלינגבייל, יאיר ברק, יניב עמר, לילי כהן פרח־יה, מיכה קירשנר, מיקה חזן בלום, קשת בן עמי, רוני עמיאל ושי עיד אלוני.

עד היום אני מוצאת את עצמי חוזרת לרגע ההוא, לזיקוק שנוצר אז, כנקודת מוצא לשפה האמנותית שלי. התערוכה עסקה במה שנשאר מאחור: בדימוי שכבר איננו ובאופן שבו הוא ממשיך לפעול על התודעה והגוף. אילו מערכות, גלויות או נסתרות, מעצבות את המבט הזה.

המחקר לתערוכה היה מרתק, ויכולתי לעבוד עליה עוד כמה שנים. כל אמן בתערוכה מביא איתו מבט ייחודי על המלנכוליה כמצב בין שני עולמות. התערוכה יוצרת שיחה בין דורות, בין מדיומים, ובין תחושות שהן לעיתים בלתי ניתנות ללכידה

המתח בין מבנה אסתטי לבין תודעה גופנית־חושית התנקז לתערוכת היחידה של כרמית חסין ״לשיר על העצמות״ במוזיאון פתח תקווה, שבה היא יצרה סימביוזה בין גוף, טבע ותעשייה. בתערוכות נוספות שאצרתי במוזיאון, כמו ״לימבו״ של מור אפגין ו״רק להיום״ של אלירן דהן, הפירוק של מנגנוני שליטה ובקרה, בין אם חזותיים, מוסדיים או אישיים – עמדו במרכז תוך כדי תנועה פנימה והחוצה. האוצרות היא פרטיקה מחקרית ויצירתית בפני עצמה, שנבנית דרך פעולה ועשיה, מסגרת שמאמצת את התהליך.

התחנה האחרונה

״סינדרום שבתאי״, שמוצגת במוזיאון פתח תקווה, היא תערוכה קבוצתית שעוסקת במושג המלנכוליה דרך הדימוי של כוכב הלכת שבתאי – סמל קוסמי שטעון במשמעויות של הרהור, כובד ותנועה מחזורית של זמן. זו תערוכה מחקרית ומוצגות בה יצירות של אמנים ישראלים ובינלאומיים, לצד עבודות מאוסף המוזיאון. משתתפים בה האמנים.ות איתן בוגנים, יוסל ברגנר, אבי יאיר, חן כהן, יוחנן סימון, יונתן צופי, ג׳וודט מהמט קוסמן וליטל רובינשטיין.

העבודות מציגות מבט אינטימי על כאב ככוח מניע ליצירה, ועל הקשר הרגשי והתרבותי העמוק בין האדם לגרמי השמים. לאורך הדורות – החל באסטרונומיה של העת העתיקה ביוון ורומי, דרך הפיתוחים האסטרונומיים של העולם המערבי והחידושים של הרנסנס באירופה, ועד למאגיה של המיסטיקה היהודית – נפוצו הגיונות וקשרים סמליים בין כוכב הלכת שבתאי ומצב הרוח הקרוי מלנכוליה. במסורת ההומניסטית של הרנסנס, ובמיוחד בכתבי מרסיליו פיצ׳ינו (1433-1499) מתואר ״הטיפוס הסאטורני״ כאדם בעל מזג מלנכולי, שנע בין עומק מחשבתי, השראה מטאפיזית ונטייה לשקיעה בעצבות.

דמותו של שבתי צבי, שמזוהה במסורת היהודית עם כריזמה משיחית וקריסה מיסטית, ממשיכה את אותו קו כמשל למתח שבין הארה וטירוף. הרעיון של הכוכב והלך הרוח המלנכולי עובר דרך דמויות של חזיונות אקסטטיים, מתנבאים ומיסטיקנים בתרבויות שונות, ועד לאמנים בני זמננו שנמשכים למלנכוליה כהשראה והון סימבולי.

המחקר לתערוכה היה מרתק, ויכולתי לעבוד עליה עוד כמה שנים. כל אמן בתערוכה – בין אם יוסל ברגנר ששרטט חזיונות בין־מיתיים, חן כהן שיצרה דימוי מתוך הגוף שמערער על תפיסות הנורמה, או ג׳וודט מהמט קוסמן, אמן טורקי המשתייך לקהילה השבתאית – מביא איתו מבט ייחודי על המלנכוליה כמצב בין שני עולמות. התערוכה יוצרת שיחה בין דורות, בין מדיומים, ובין תחושות שהן לעיתים בלתי ניתנות ללכידה.

המונח ״סינדרום״, המוכר מהשיח הרפואי והפסיכולוגי, מקבל משמעות רחבה יותר – הלך רוח או תופעה שמתגבשת סביב הדימוי של כוכב הלכת שבתאי. הבחנה פואטית המנסה ללכוד מצבור של תחושות, רעיונות ודימויים שנעים בין האישי לקולקטיבי לבין תנועת הכוכבים. התערוכה היא רגע אינטימי של יופי המסמן את אותו ציר סמלי שבין השמיים לבין חוויה האנושית.

מכל מלמדיי השכלתי

האוצר הראשון שנתן לי הזדמנות אמיתית הוא ניר הרמט. הוא הצליח לראות את השפה שלי בשלב מוקדם ועבורי זו הייתה הבעת אמון שחיזקה אותי ועיצבה את הביטחון שלי כאוצרת בתחילת הדרך. יאיר ברק לימד אותי על דיוק, על המשמעויות הפורמליות של הפעולה האמנותית ואיך כתיבה על אמנות יכולה להיות משמעותית.

אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, שאיתה אני עובדת משנת 2021 מכניסתי לתפקיד כאוצרת במוזיאון, היא מורת דרך עבורי בהקשרים של שיח מקצועי, סבלנות ויכולת אמיתית לתת אמון ועצמאות לאמנים שאיתם אנחנו עובדים. היא חיזקה אצלי את ההבנה שתערוכה היא קודם כל מערכת יחסים אנושית, מורכבת ועדינה.

רעות פרסטר, מנהלת קריית המוזיאונים, לימדה אותי את החשיבות בפעילות החברתית שלצד האמנות. הפעילות האוצרותית במוזיאון מגיעה מתוך סיעור מוחות והחלפת רעיונות. האוצרות הופכת לפעולה מחשבתית משותפת. מתוך הדיאלוג אנחנו מנסות לראות את הכתמים העיוורים של השדה, להישאר ביקורתיות ובמקביל להיות נדיבות ועם לב פתוח.

באביב האחרון ראיתי ברומא תערוכה בגלריה הלאומית לאמנות עכשווית. העבודות היו יפות והאוצרות שם הייתה מופלאה. שילוב בין ישן לחדש, מדויק והרמוני. הכל פשוט התקיים. זה הזכיר לי למה אני נמשכת לעבודה האוצרותית מלכתחילה. החיפוש אחר מקומות בהם זמנים ושפות נפגשים, מאזנים ומעצימים זה את זה. אני כל הזמן בשאיפה ללמוד עוד, ומרגישה שאני בניסוח עצמי תמידי.

תערוכת החלומות

אני חולמת על כל תערוכה, אבל אם לחשוב על תערוכה שהיא חלום, היא צריכה להיות כזאת שזונחת את המושגים הרגילים שאנחנו מכירים סביב תערוכות. כמישהי שפועלת בתוך המערכת, אני שואפת להכניס לתוכו גישות רדיקליות ופרקטיקות ניסיוניות שמקורן בשדה האלטרנטיבי. תפקיד האוצרת הוא לחשוב, לערער ולפתוח אופק חדש בתוך מבנים קיימים.

הייתי אוצרת תערוכה שנעה ללא הפסקה, מערכת אורגנית, שמשתנה ומתפתחת עם הזמן. תערוכה שלא ננעלת בתצוגה סטטית אלא מתקיימת בזרם מתמשך של התרחשויות. השפה האוצרותית שלי נובעת מהתבוננות במצבי קצה: במעברים שבין האנושי למכונה, בין הטבע לתרבות, ובין מה שמתקיים בתוך המוסד למה שמבקש לפרוץ ממנו. אני מתעניינת באסתטיקות של חריגה ובאופנים בהם הדימוי והחומר והמחשבה יכולים לגעת במטפיזי.

חלום היה לאצור תערוכה לסיי טוומבלי או פייר וויג. על פניו, סיי טוומבלי ופייר וויג פועלים בעולמות שונים – האחד מצייר אקספרסיוניזם מופשט, האחר בונה מערכות ביולוגיות וטכנולוגיות מורכבות. אבל דווקא מתוך הפער ביניהם נחשף קו משותף. שניהם מבקשים לפרק את מושג הדימוי כפי שהוא מוכר לנו, ולבנות תחתיו מרחב שבו התודעה מתממשת דרך פעולה.

שניהם יוצרים סביבות לא מיושבות, לא סגורות, שמערערות על התבנית הקלאסית של תצוגה ופותחות פתח לחוויה גולמית סף־תודעתית. אני נמשכת בדיוק למקום הזה – שבו הצופה כבר לא מביט מהצד, אלא נשאב לתוך מערכת של סימנים, ריחות, מחוות, זמן. מרחב בו אי־הבהירות היא תנאי ראשוני לפעולה אוצרותית.

בקרוב אצלך

במקביל לסיום העבודה על ״סינדרום שבתאי״, אני עובדת בימים אלו על מספר תערוכות, יחיד וקבוצתיות. אני ממשיכה לעבוד עם אמנים בתהליכים ארוכים ולבחון איתם מצבי ביניים ותהליכים אקספרימנטליים שימשיכו להעמיק את החקירה שלי בשפה אמנותית פתוחה.

אחת מהתערוכות, תערוכה קבוצתית שצפויה להיפתח בעוד שנה וחצי (ללא מלחמות ומגפות), תעסוק במצבי קצה של התרבות החזותית ובמושגים של העכשיו כמרחב רווי וגדוש. התערוכה תבחן איך תחושות של עומס ושפע מופיעות באמנות. זו תערוכה שמתכתבת עם העומס דרך שיבוש ואירוניה.

אני חושבת עליה כבר מעל שנה והיא נולדה מתוך התבוננות ביקורתית, אבל גם מתוך סקרנות בחיפוש אחרי אופנים להתמודד עם החוויות הקיומיות של הבלבול, של השגרה המתערערת ושל תחושת דחיפות שנוכחת במציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית העכשווית.