פרחים ומעמקים: תערוכות חדשות בספריה הלאומית

בחודש מרץ האחרון התחלתי להתלוות לצוות התערוכות של הספרייה הלאומית, במסגרת התמחות של התכנית ללימודי אוצרות בשנקר. ההתמחות אפשרה לי להיצמד לנטע אסף וקארין שבתאי, אוצרות התערוכות בספריה, ולהציץ אל אחורי הקלעים של הקמת תערוכה חדשה. שתי התערוכות החדשות באולם התערוכות המתחלפות מאפשרות הצצה אל חלק קטן ממה שמצוי באוספי הספריה, או במה שמרכיב את המנגנון הפנימי שלה.

הספריה הלאומית עברה אל משכן הקבע שלה בקרית המוזיאונים בירושלים באוקטובר 2023. מאז, היא מארחת בקביעות המוני מבקרים בכל יום שמבקשים להתרשם מהמבנה האדיר, שכל פרט בו מתוכנן, ומהאופן שבו הוא משקף היטב את מהותו – שמירת האוצרות המודפסים של המדינה, ומתוך כך חלק מהותי מהתרבות שלה.

עם הכניסה אל המבנה נגלה החלון הגדול אל אולם הקריאה, אל מדפי הספרים. זו נקודת העומק של הספריה, נקודת ההתייחסות שלה, שתחתיה נמצא גם מחסן הספרים. בהקשר המוזיאלי, הנקודה הזו מסבירה גם את מהות חללי התערוכות, תערוכת הקבע והתערוכות המתחלפות: להיות חלון אל אוספי הספריה ואוצרותיה.

החודש נפתחו בחלל התערוכות המתחלפות שתי תערוכות בו זמנית; בעוד הראשונה היא פרידה מהמשכן הישן ובחינה של מהות הספריה עבור עובדיה ומבקריה, השנייה חוגגת חלק מזערי מתוך אוספי הספריה – את הפרחים שנמצאים בין מדפיה.

העבודה הראשונה נעה לאורך המסלול של ספר אחד, מהמרתף אל אולם הקריאה. היא שואבת אותנו פנימה אל תוך המחסנים. זוהי נקודת מבט שעין אנושית לא היתה אמורה לראות, והנסיעה השובבנית, ההרפתקנית – מאנישה את המהלך כולו

קהל שיכנס דרך ״אוצר מילים״, תערוכת הקבע של הספרייה, יזכה במעבר הולם ומתבקש אל תערוכת היחיד של הדסה גולדויכט, ״אל הספריות הפנימיות״ (אוצרת: נטע אסף, אוצרת משנה: קארין שבתאי). ארבעת עבודות הווידאו שבתערוכה מרכיבות מיצב, שבו חושפת גולדויכט את כל מה שהיה סמוי מהעין במרתפי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם, משכנה הקודם של הספריה. היא חודרת למעמקי הספריה, דרך מסועי הספרים, המדפים שעליהם ספרים, ארגזים וכתבים, דרך כל האלמנטים המכניים, הארכיבריים וההנדסיים שאיפשרו את הקסם שיש בשימור אוצר עצום ובתיווכו לבני האדם הזקוקים לו.

העבודה הראשונה, ״ביבליוסקופיה״, נעה לאורך המסלול של ספר אחד, מהמרתף אל אולם הקריאה. המסוע הירוק, מהפנט ומבריק, מעביר את הספר מחלל אחד לאחר. היא שואבת אותנו פנימה אל תוך המחסנים. זוהי נקודת מבט שעין אנושית לא היתה אמורה לראות, והנסיעה השובבנית, ההרפתקנית – מאנישה את המהלך כולו. בין מסועים לעגלות, אנחנו הספר ואנחנו חווים זוויות, השתקפויות ונפילות – שרק הספרים היו אמורים לראות.

המסוע מופיע גם כיצירה נפרדת על הקיר השמאלי. כאן הוא חורג מתפקידו ומעמדו ככלי עבודה, והופך לאלמנט מהפנט ובו רצועת לינולאום ירוקה־מבריקה שמתהפכת שוב ושוב, והסאונד המכני מצטבר ומצטרף לעבודת הסאונד (של בניה רכס) שעוטפת את החלל. המוזיקה האמביאנטית מתתחברת היטב לארבעת העבודות, ומשרה אווירה של חלל מוכר וזר בו זמנית.

בהמשך, התנועה האופקית פנימה מתחלפת בתנועה אנכית, של פתיחת וסגירת מדפי הארכיון, בעבודה ששמה מסגיר היטב את התחושה שהיא מעוררת – ״שאיפה / נשיפה (קומפקטוס)״. את כל הצילומים ביצעה גולדויכט החל מ־2019 ועד 2023, בשלבי המעבר למשכן החדש. באמצעות התערוכה הזו, רוחה של הספריה הקודמת כמו מתגלגלת לכאן, כחלק מהתהליך הפרידה והבנייה מחדש.

אלמנט אישי, אסתטי ורוחני

התערוכה ״יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית״ (אוצרות: נטע אסף, צילה חיון, קארין שבתאי) מבקשת לתת ביטוי לפרחים השונים המצויים בין דפיה של הספריה, ומשמשים גם כאלמנט אישי־פרטי עם מטען אסתטי, ולעיתים אף רוחני; וגם כאלמנט בעל משמעויות תרבותיות, חברתיות, לאומיות כבדות משקל.

את התערוכה מלווים איורים עדינים בירוק וסגול ((איור: נדב מצ׳טה; עיצוב גרפי: סטודיו נעמה טוביאס), מחווה לסדרת ״פלורה פלשתינה״, המופיעים בשפה של מגדירי צמחים. הצורך האנושי לבאר, לקטלג ולהעניק שם לטבע, הוא כמעט עקרון מארגן המשותף לחלקים רבים בתערוכה.

בכניסה לתערוכה, העין נמשכת אל המיצב תלוי־המקום ״צומם דומם״ של שלי פרימן. שדה פרחים, או אולי יער פרחים, צומח מתוך במות העץ. על ענפי שיחים ועצים פורחים פרחי נייר צבעוניים, מקופלים באוריגמי עדין. העין נמשכת מיד אל הצבעים העזים, אל הפרטים הזעירים של הפרחים ואל השפע. זה אכן צומח ודומם באותו הזמן.

מאוספי הספריה הלאומית מוצגים ספרים ומזכרות של פרחים מיובשים, שמדגימים את יכולות השימור מהמאה ה־19 ועד ימינו ואת החשיבות הדתית, רוחנית, כלכלית ותיירותית. אלבומי הפרחים המיובשים מראים חירות אסתטית שלקחו לעצמם יוצרי המזכרות, אבל גם תשומת לב לאתרים שמהם נלקחו הפרחים ולמשמעויות שלהם עבור הקהל. תיאורים בוטניים בכתב יד מלווים את המזכרות הללו.

בחלק שכותרתו ״פזמון פרח״ מובאים מאוספי הספריה חתיכות מהתרבות הישראלית, ומרגש לראות את השירים המוכרים הללו על פיסות הנייר המקוריות שיצאו מהארכיונים. ״פזמון ליקינטון״ מתוך דבר לילדים (1940); איור נפלא של תום זיידמן פרויד לשירו של ביאליק, ״פרפר״ (1922) ואיור לשירו של לוין קיפניס ״רקפת״ שיצר דוש (1980). בחלק הזה מוצגים גם תווים ל״כלניות״ של וילנסקי, ״אירוסים״ מוקלד במכונת דפוס עם הערות של חיים חפר, ״ערב של שושנים״ מארכיונו של יוסף הדר (עם ההערה ״מתאים לקולה של יפה ירקוני״) ועוד.

ב־1952 יזמה קרן היסוד מפעל חינוכי שקרא לילדי ישראל לשלוח גלויות עם פרחי בר מיובשים לילדי הגולה, כחלק מתהליך גיוס הכספים של הקרן. קטיפת הפרחים שהייתה בילוי משפחתי והמוני, החלה להשפיע על המגוון של פרחי הבר ולאיים על קיומם

במרכז החלל הושם דגש על הקשר בין ההתפתחות הלשונית־תרבותית לבין הבוטניקה עצמה. לפרחים הרי היו צריכים להינתן שמות, והמפעל העצום הזה נעשה על ידי משוגעים לדבר כמו עמנואל לב (לעף) שכבר בסוף המאה ה־19 פענח את הצמחים המקראיים, וקבע את שמותיהם בעברית.

יש גם ייצוג לעבודותיהם של ברוך צ׳יזיק, מחבר ״אוצר הצמחים, מכלל לִיגֵבוּת וְגַנָּנוּת״ – אוסף חוברות שהוציא בהמשכים בשנות ה־40, שנועדו לתאר את כל הצומח בישראל באופן נגיש ובהיר. עבודותיהם של לב, צ׳יזיק ואחרים מקבלות המשכיות בשולחן המגדירים המזמין את הקהל לדפדף במבחר מגדירים מקומיים ולהשוות בין הסגנונות והמידע.

שני אזורי תצוגה מוקדשים לציירות שבעבודתן תיארו את פרחי ישראל ברישומים בוטניים מדויקים ונפלאים. הציורים של רות קופל, חדים וחיים גם עשרות שנים אחרי שצוירו ונצבעו ידנית. יש ביניהם כלנית, נורית ירושלים, זמזומית המדבר, לוף ארץ ישראלי ועוד רבים בציורים שנצבעו ידנית בשנים 1948-1949. מרגש במיוחד גיליון הכנה לדפוס מ־1957 ובו הערות של קופל בכתב יד ״הרבה פחות צבע!!״, ״פרחים ורודים!!! לא כל כך סגולים״, ״יותר אוויר בין הגבעולים הקטנים״ (סימני הקריאה במקור). כל ההערות הללו לעצמה עוד ישכללו את הפוסטר הזה לכדי שלמות.

סיפור מעניין לא פחות הוא זה של הציורים הבוטניים שצויירו עבור רשות שמורות הטבע בראשית שנות ה־70. הציורים המרהיבים של הת׳ר ווד, ציירת רשמית של הגנים המלכותיים בלונדון, צוירו בעפרון, דיו וצבעי מים, ונחשבו אבודים במשך שנים רבות. בתערוכה מוצג מבחר קטן מתוך 400 הציורים של פרחי הארץ.

הסיפור המסקרן והמורכב ביותר שמסופר פה הוא כנראה זה של קטיף פרחי הבר. ב־1952 יזמה קרן היסוד מפעל חינוכי שקרא לילדי ישראל לשלוח גלויות עם פרחי בר מיובשים לילדי הגולה, כחלק מתהליך גיוס הכספים של הקרן. קטיפת הפרחים שהייתה בילוי משפחתי והמוני, וקיבלה גם את הזווית הלאומית והממוסדת, החלה להשפיע על המגוון של פרחי הבר ולאיים על קיומם. במרכז החלל (שעל עיצובו אמון יונתן קנטי גרינשלג) עמדת גלויות שמתכתבת עם הפרויקט הזה, ובו מוזמן הקהל, ללא יצירת נזק ממשי בעולם – לצייר גלויות עם פרחי הארץ, תוך שימוש נוסף בדימויים מתוך ״פלורה פלשתינה״.

ב־1963 נחקק ״חוק גנים לאומיים ושמורות טבע״ ובו סעיף שהגדיר לראשונה פרחים מוגנים ואסר על קטיפתם. כדי לעקור את התופעה מהשורש, נוצר מסע הסברה מקיף של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע שרתמו לנושא אלפי מורות וגננות. בתערוכה מוצג קטע מתוך יומן כרמל של שנת 1953 ובו תיעוד של יליד ישראל קוטפים, ממיינים ומייבשים באלבומים את הפרחים. מוצגים גם תוצרי פס הייצור ההמוני הזה, שבסופו הגלויות והספרונים שהכינו נמסרים לשליחה בדואר אל הגולה.

מעל תיבות התצוגה, תלויות שלוש כרזות שמוכרות לכל מי שחי.ה כאן החל משנות ה־60: כרזה באיורה של ברכה (לוי) אביגד עם רשימה של פרחים מוגנים, כרזה עם ציור של וולטר פרגוסון, והכרזה האייקונית בעיצוב של דני קרמן ובה האיורים של מרי גריירסון והת׳ר ווד על רקע שחור, עם הכותרת ״צא לנוף אך אל תקטוף״.

בתערוכה גם שתי עבודות וידאו. הסאונד בחלל התערוכה מגיע מעבודת הוידאו ״ניר עוז: פרחי גאולה ואבל״ של אלון בוטבול ועדן פיינברג־סבח. ציוצי ציפורים יוצרים אשליה שהטבע נוהג כדרכו, אבל אל תוך כך נמזגים גם השקט הלא־טבעי והרעש של המתיחות הביטחונית. תקריבי הפרחים בגן הבוטני, שצולמו אחרי הטבח והחורבן, מערערים את המבט, מאפשרים לפרחים להיות בו זמנים דימוי לאבל ודימוי של תקומה.

בחדר המקשר בין שתי התערוכות מוצג ״בני חלוף״ – מיצב וידאו וסאונד של רועי אביטל וענת גוטברג, ובו עיבודים מקוריים להקלטות מארכיון הספרייה הלאומית וצילומי נוף ופרחים מקומיים. ״ערב של שושנים״, ״פרחים בקנה״, ״דני גיבור״ – כולם מהדהדים את המוכר, השגור, הקאנוני, אבל בעיבודים שמבליטים בשירים דבר מה שונה.

על רקע תמונות הפרחים, המציאות המוכרת מקבלת טוויסט מסקרן ולעיתים מאיים. כך או כך, הפרחים שהתחבאו בין מילות השירים מקבלים נוכחות מוגדלת וצבעונית על המסך.

---

הדסה גולדויכט | אל הספריות הפנימיות
אוצרת: נטע אסף; אוצרת משנה: קארין שבתאי
יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית
אוצרות: נטע אסף, צילה חיון, קארין שבתאי
הספריה הלאומית, קפלן 1 ירושלים
נעילה: פברואר 2026