אורביט בגלריה אינדי: לפעמים זוגיות טובה זו תערוכה זוגית

חגית: בוקר טוב יעל וסשה, ברכות על התערוכה החדשה, ״אורביט״ בגלריה אינדי, איך מרגישות.ים?

סשה: מתרגש מאוד! היום אנחנו מתחילים בהקמות, וזו תהיה הפעם הראשונה שנראה את העבודות של שנינו בחלל ✨

יעל: בוקר טוב, אדבר בשם עצמי 😉 מרגישה טוב ברמה האישית, ברמה הקולקטיבית – ימים קשים וכואבים מאוד פה. אבל התערוכה היא נקודת אור ומשהו שאני מחכה לו הרבה זמן! אפשר לראות מי פה האופטימיסט בצמד

חגית: אולי לא במקרה הרחקתם את המבט לירח… לא קל פה, ואוגוסט לא מקל עלינו 😀

יעל: ומרקורי בנסיגה

חגית: וואו, כתבתי שלושה לא ברצף. אני מעבירה למה שכן: תערוכה משותפת, שבה אתם משלבים נקודות מבט כשני לוויינים שמשדרים במקביל (איך התיאור?). עבדתם יחד על הדיאלוג שייווצר בחלל או שזה מפגש ״ספונטני״ בין גופי העבודות?

סשה: אני מאוד אוהב את התיאור הזה. אנחנו עובדים על התערוכה הזו ביחד ולחוד, כבר למעלה משנה, זה אמנם מפגש רגעי בחלל אבל מבחינתי הוא משקף את כל התהליכים האלה

יעל: אני חושבת שהדיאלוג בינינו ובין העבודות שלנו מתרחש כבר שנים – וזה אולי מה שמיוחד בתערוכה הזאת. אז זה גם ספונטני וגם לא. כלומר התנועה שלנו סביב אותם נושאים היא תנועה מעגלית אפשר לומר, והדיאלוג מתרחש כבר מעצם ההתבוננות או ההתעסקות בהם

חגית: בואו נתחיל מזה שתציגו את עצמכם בכמה מילים – למען קוראינו

יעל: אני יעל רסנר, בת 38 צלמת ויוצרת מתל אביב. מתעסקת בעיקר בתיעוד היומיום, הבנאלי והנוכח ומנסה לתת לדברים את הזווית האסתטית שמשלימה את ההרגשה או מייצגת את הפרשנות שלי (ואיזה קשה זה לזקק את עצמנו בכמה מילים)

סשה: שמי סשה טמרין, ואני מתעסק בצילום ובווידאו. למדתי צילום במכללת הדסה ועשיתי תואר שני באמנות בבצלאל. אני חוקר את מערכת היחסים שלי עם הצילום, דרך התבוננות על הטבע ועל האינטרקציה של האנושות עמו. בשנים האחרונות אני נודד בין מקומות שונים בארץ ובעולם ועושה פרוייקטים אמנותיים – אך מאז שהתחילה המלחמה נשארתי בעיקר בארץ

יעל: האמת שהכרנו בטינדר – יצאנו כמה פעמים והבנו שאנחנו צריכים להיות חברים טובים, שמה שמחבר ביניהם יותר מהכל אולי זה השיח סביב צילום, אמנות, אסתטיקה

סשה: אני מאוד אוהב בליינד דייטס. במקרים רבים טינדר עבורי היא פלטפורמה ליצירת חברויות במקומות חדשים!  תודה טינדר ולכל האנשים החמודים שפגשתי שם ✨

חגית: איך נוצר החיבור ביניכם?

סשה: האמת שזה סיפור יפה. יאיא, רוצה לספר?

יעל: בכיף 🙂 האמת שהכרנו בטינדר – יצאנו כמה פעמים והבנו שזה לא זה. יותר מזה – הבנו שאנחנו צריכים להיות חברים טובים, שמה שמחבר ביניהם יותר מהכל אולי זה השיח סביב צילום, אמנות, אסתטיקה. מה אתה אומר סשה? דייקתי?

סשה: כן, ממש ככה 🙂 הכרנו באוגוסט או משהו כזה, והרבנו ללכת לים ולצפות יחד בשקיעה וגם לצלם את השמש ואחד את השניה

יעל: נכון! אפילו תמונת הפרופיל של סשה (המופיעה למעלה) זו תמונה שאני צילמתי, לפני שנתיים בערד 🙂

סשה: נכון, אני מאוד אוהב את המבט של יאיא. היא תמיד מוציאה ממני הרבה רוך

חגית: וזו פעם ראשונה שאתם מציגים יחד. איך זה קרה?

יעל: אני חושבת שכשהכרנו לא היינו ״שווים״ – סשה היה יותר מנטור, אני רק גיליתי את עצמי האמנית והייתי בשלב מאוד חוקר ואקפסרמנטלי. סשה כבר היה אמן, עם רזומה מרשים מאחוריו. הייתי מתייעצת איתו על הכל והיה שם ממש המון פידבק שהייתי זקוקה לו.

לאט לאט אני התחלתי יותר להתגבש כאמנית, סשה היה הרבה ביפן בשנים האלה ואני גם עברתי כל מיני שינויים בקריירה, ולקח זמן עד שאני הרגשתי שאני במקום של להציג, לעמוד מאחורי העבודות שלי ועוד מול סשה

סשה: ואז הופיע קול קורא של אינדי לתערוכות זוגיות

חגית: אהה! יוזמה יפה

סשה: והחיבור ביננו היה נראה מאוד מתבקש

יעל: בשנה שעברה, אחרי שנה שהייתי די משותקת מבחינה אמנותית, אחרי חממת האמנים של צבע טרי ואחרי השביעי באוקטובר – הגיע הקול הקורא הזה והרגשתי משהו זז בבטן וידעתי שזה הזמן

סשה: למרות שהתחלנו עם נושאי צילום דומים (שקיעות, פרחים), הדרכים שלנו המשיכו להתפתח – כל אחד.ת בכוון שלו.ה. כשעלה הרעיון להציג ביחד, החיבור היה נראה מאוד ברור אך היינו צריכים להשלים פערים ולהסתכנכרן מחדש.

לי ברבו, האוצרת שלנו, זיהתה בחוכמה את הדמיון במסלולים שלנו, מעבר לנושאי צילום ספציפיים. זה נורא כייף כשיש מישהו.י מבחוץ שמצליחים לראות בנו משהו שאנחנו אולי עיוורים לו. ואני מרגיש שהעבודה על התערוכה הזו היא דומה למערכת יחסים זוגית. כלומר יש פערים, יש מרחקים, יש מפגשים ויש דברים שעליהם אי אפשר לגשר. ממש כמו החיים ומה ששנינו משקפים בעבודות שלנו

חגית: מה תציגו בעצם, ואיך זה שונה או מתחבר לדברים קודמים?

סשה: בשנה האחרונה התגוררתי בגבעת עדה, הייתי מוקף בטבע ונחלים שפקדתי מדי יום. הפכתי מילד של ים, שקיעות ומדבר, לאיש של נחלים. המים המתוקים והצמחייה שסובבת אותם, גרמו לי להסתכל יותר פנימה ולנסות ליצור איזשהו מיכל נעים ועוטף.

הבחירות שלי כוללות עבודות מהשנה האחרונה, מהביקורים שלי ביפן ואף מימי הלימודים שלי לתואר הראשון

יעל: אני אציג גוף עבודות שהוא בעצם עבודה מתמשכת מהשנים האחרונות, ככה שחלק מהעבודות אולי קצת יותר מוכרות (יהיו כמה עבודות של פרחים נובלים שהן אולי סימן ההיכר שלי) וחלק חדשות (אפילו עבודת וידאו!) אבל כולן נעות סביב אותה התמה: היאחזות ברגעים קטנים של תחושת החמצה, בדידות, כאב וערגה

חגית: מה קרה לך ביפן? הבנתי שנכנסת שם לאיזו אמביציה של ״לתפוס את הפריים המושלם״

סשה: כן, זה קרה ב־2019 כשנסעתי לחילופי סטודנטים בטוקיו. הרדיפה אחר הרגע המכריע, התחלפה במהרה בכמיהה להשתהות משותפת עם צלמים יפנים חובבים. המסע הזה התגבש לסרט ״בלתי ניתן לריפוי״ שאותו אקרין בתערוכה באופן חד פעמי

יעל: סרט מושלם לעניות דעתי 😉

סשה: אגב, אני חושב שהאמביציה לתפוס את הרגע המושלם שזורה בין שנינו

יעל: כן אבל השאלה היא מהו רגע מושלם. אפשר לחפור על זה שעות

סשה: אין דבר כזה, אבל כולנו מנסים לתפוס אותו

חגית: זה וידוי מעניין – כצלמים של המאה ה־21, כולם עדיין רוצים להגיע לרגע המכריע הזה?

יעל: אז בגלל זה אני חושבת שהפרשנות של הרגע המושלם היא חשובה. עבורי רגע מושלם הוא רגע מאוד מזוקק שבו ממש אפשר לתרגם ויזואלית בתוך פריים את הרגש המאוד חזק שאני מרגישה. אבל לרוב אלה רגעים שהם ההפך ממושלמים במובן הקלאסי של המילה, זה דווקא רגעים של אחרי השיא.

או אם זה רגע שיא אז באמת להסתכל עליו במבט קצת מודע לעצמו ולסטואציה, קצת צוחק על הדברים, כמו באמת הפרויקט שלי על השקיעות – אני מתעדת אנשים שמתעדים שקיעות

סשה: וזה הרגע המושלם של יעל. לנסות לתפוס אנשים אחרים שמנסים לתפוס את הרגע המושלם 🙂

יעל: נכון 😉

חגית: במה אתם מצלמים? אנלוגי, דיגיטלי, טלפון נייד, רחפן?

יעל: אני בעיקר אנלוגי אבל לראשונה אציג עבודות אייפון בתערוכה 😱

סשה: רוב הצילומים שאני אציג צולמו במצלמות אנלוגיות בפורמטים שונים. החל ממצלמות פורמט בינוני שדורשות השתהות והקפדה עד למצלמות point and shoot שבורות, שאף פעם לא מתפקסות על האובייקט הרצוי

חגית: ״שבורות״ זה נשמע נכון לעידן שלנו מהרבה בחינות…

סשה: נכון, וגם בחוסר יכולת שלנו (שלי לפחות) לראות או להתפקס

חגית: וסליחה על השאלה – האם האמנות היא העיסוק העיקרי שלך (וגם שלך)? או שהצחקתי אתכם?

יעל: שלי לא. אני לא טוטאלית במובן הזה. אני לא חיה בשביל האמנות אני חיה עם האמנות, היא מלווה אותי, היא דרך לעבד את החיים, להתמודד להתבונן לחשוב. למחייתי אני מנהלת ברנד בחברת הייטק 🙂

סשה: זה שם לי חיוך חם על הפנים. בשנה האחרונה נכנסתי להרבה תהליכים פנימיים, הפוקוס שלי היה על למצוא בית ולהעביר קורסים בבניית אתרי פורטפוליו לאמנים. לא הגשתי כל כך לקולות קוראים, ולא הצלחתי לראות את עצמי פועל או מטייל בחו״ל. אך בכל פעם כשהלכתי לטבול בנחל לקחתי עמי את המצלמה

חגית: אז למרות שנראה לכם שדילגנו על הסוגיה – הנה זה בא: טינדר? זה כנראה היה הרגע המכריע, לפחות לתערוכה הזו. אולי אנשים לא מבינים נכון את האפליקציה 🙂

יעל: אנשים לא מבינים נכון את החיים 😉 כל מפגש הוא דלת. סליחה על הווייב השאנטי אבל זה פשוט נכון. חיבורים יכולים להגיע מכל מקום ובכל מיני אופנים. אני חושבת אגב שסשה מאוד חי ככה ואני שואבת ממנו המון השראה בהקשר הזה

סשה: אני מאוד אוהב בליינד דייטס עם אנשים חדשים, ובמקרים רבים טינדר עבורי היא פלטפורמה ליצירת חברויות במקומות חדשים! בין אם אני מטייל בארץ או בחו״ל. אני גם תופס את זה ככה. תודה טינדר ולכל האנשים החמודים שפגשתי שם ✨

עבורי זה בעיקר מגרש משחקים, פורמט שלכאורה טעון בציפייה ומבטיח, שאיתו אני אוהב לשחק – ומתוך השחרור מהציפייה (דייט, רומנטיקה, סקס) יכולים להיווצר חיבורים מרגשים ואמיתיים! וכשאני מצליח להשתחרר אני תמיד מפתיע את עצמי לטובה

יעל: אבל כן אני לגמרי חושבת שהמפגש הזה בינינו לא היה מקרי, היה חשוב ולפחות עליי השפיע מאוד כאמנית. אני מעריכה את המבט של סשה על החיים מאוד ומנסה ללמוד ממנו כל הזמן, למרות שהוא חושב שאני כבר פחות לומדת ממנו, זה לא נכון 🙂

 סשה: אני שמח שאני מציג בארץ בתקופה הזו. זו הדרך שלי להרגיש שייכות וחיבור עם האנשים ולנסות ליצור מרחב של יופי ורכות, חום וקרירות (כי בכל זאת אוגוסט)

חגית: בואו נחקור רגע את השם ״אורביט״ התנועה הלווינית, ״כמו שני ירחים״ כותבת לי ברבו האוצרת, מסביב למה?

סשה: מסביב לשכבות של היקום – האטמוספרה, העננים, המים, האדמה, החור השחור. היפרדות והיצמדות של אלמנטים, נסיון לתפוס אותם, לשחרר או לאבד אותם, להתקרב אליהם או להסתכל עליהם מהצד, ובעיקר להסכים להיות צופים בתופעות האלה. זה משהו אנרגטי שקשה לי לכמת במילים, אבל אני מאמין שזה נוכח בתערוכה ברבדים שונים

חגית: אז ביחד עם הפרחים והשקיעות (והנחל והזריחות) אפשר לומר שאתם עסוקים בחיפוש אחר יופי ושקט נפשי. זה קשור או לא קשור למה שקורה בחיים (כאן) בזמן האחרון?

סשה: כשעלה הרעיון להציג ביחד, קבענו להיפגש ולהתחיל לדבר על זה. זה היה אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן, הרגשתי ששנינו נמצאים במקום אחר, שכמה ליותר שקט, נעימות ורצון להכיל ולראות באמת

יעל: אצלי לא כל כך. זה משהו שאני תמיד עסוקה בו. אני רגישה וחווה את החיים בעוצמות גבוהות, ואני מוצאת שהצילום מאפשר לי איזה תיווך של הדברים, כלפי עצמי וכלפי העולם. זו נקודת חיבור. אז מבחינתי זה תמיד המסע, והשנתיים האחרונות באמת העצימו את זה

סשה: אני מאוד שמח שאני מציג בארץ בתקופה הזו. זו הדרך שלי להרגיש שייכות וחיבור עם האנשים ולנסות ליצור מרחב של יופי ורכות, חום וקרירות (כי בכל זאת אוגוסט)

חגית: ובנימה אופטימית זו – עוד משהו חשוב שלא דובר? משהו לומר לסיום?

יעל: כן. המלחמה הזאת צריכה להסתיים. החטופים צריכים לחזור הביתה ואנחנו צריכים למצוא דרך להכיל גם וגם – הכאב שלנו והכאב שלהם, החיים שלהם והחיים שלנו, ביחד

סשה: מה שיעל אמרה

חגית: אמן

---

אורביט | סשה טמרין, יעל רסנר
אוצרת: לי ברבו
גלריה אינדי, שביל התנופה 6, תל אביב
נעילה: 6.9