רונן רז: העין היא הראשונה שמרומה

יובל: הי רונן, בוקר טוב. איך עוברים עליך הימים הלא פשוטים שמסביב?

רונן: מודאג מוטרד, הקמט הזה שבין הגבות לא נרפה. משתדל להיות בסטודיו יותר שעות, גם כיוון שמועד פתיחת תערוכת היחיד שלי מתקרב

יובל: כן, דימוי מדויק להפליא של אותו הקמט… ואכן, אוטוטו נפתחת לך התערוכה ״העור האחרון״ בגלריה אלפרד (אוצר: אורי דרומר), שגם השם שלה בשמיעה ראשונה – שלי לפחות – לא מאוד אופטימי. תגיד עליו משהו?

רונן: אורי ואני חשבנו גם ״הזכר האחרון״. או ה־זֵכֶר מהמילה זיכרון, שריד, המשהו האחרון שנשאר. כמו הופעתו האחרונה של משהו לפני שהוא נעלם כליל. האם אני אעלם כליל בלי שום זכר?

יובל: בדרך כלל אני לא שואל גיל ובטח לא על ההתחלה אבל בכל זאת – בן כמה אתה?

רונן: 61 🙂

יובל: אתה חושב שזה (גם) עניין של גיל המחשבות האלו?

רונן: כן, זה חלק מתהליך ההתבגרות שלי

יובל: אז בוא תתחיל לספר מה אתה מציג בתערוכה ונתקדם משם

רונן: בתערוכה אציג עבודות מהשנים האחרונות מהזמן האחרון, רישומים ופסלי עור. הדברים נעים בין אורגני לאנאורגני, טבעי ללא טבעי, טבע ללא טבע. סביבת שוליים, בין הביתי והחוץ. אזור ביניים שאנחנו יכולים להיות בו חיות, או בני אדם, רגב עפר, אבן, תולעת־חרק, ציפור.

בשנים האחרונות אני עוסק בשאלות שעניינן שימוש חוזר, המשכיות, שרידות בפרט שימוש חוזר בעור – החומר החי של החיה המתה – רקמה ביולוגית, מצע שמוטבעים בו ועליו סימני חיים וטראומות

השפה התרבותית מנסה לדייק את הדברים אבל במעמקים הדברים לא מקבלים את הצורה הנכפית, והם אף אינם נמצאים בשפה ולא במדידות, והם אינם רוצים את הצורה התרבותית. נוצר פה מתח מאוד גדול שאולי יוצא על פני הגוף/העור.

בתערוכה אציג כמה עבודות מסדרת השרופים – שעוסקת בדברים שנשרפו – בעיקר רקמות צמחיות שנשרפו; וכן עבודות מסדרת הפורצלנים – פסלי פורצלן וינטג׳ של חיות שרכשתי, ציפיתי וכיסיתי בעורות. אציג גם רישומי נוף ורישומי עורות פרוסים.

בשנים האחרונות אני עוסק בשאלות שעניינן שימוש חוזר, המשכיות, שרידות בפרט שימוש חוזר בעור – החומר החי של החיה המתה – רקמה ביולוגית, מצע שמוטבעים בו ועליו סימני חיים וטראומות

יובל: אתה מדבר על שוליים, בין הביתי והחוץ, ושניים מהרישומים הם של שיכון ל׳ בצפון תל אביב – שגם היום עם כל הבנייה החדשה שם נמצאים באזור ביניים בין העיר לדיונות ולים. ואורי דרומר כותב בטקסט על אזור ילדותך – זה רישומים. מזיכרון? שאר העבודות גם נשענות על איזו אוטוביוגרפיה אישית?

רונן: לפני חצי שנה עשיתי סיור בטיילת של תל ברוך בצפון תל אביב סמוך לאזור שיכון ל׳, שם גדלתי, המקום השתנה לחלוטין וכן! גם קצת לא השתנה. נעלמו מהשטח דברים, פני המקום שונו באמצעים אדירים לשינוי מבנה הנוף, תווי הקרקע השתנו, ואני מסתובב שם ורואה שיחי לענה חד זרעית שהיו שם לפני 50 שנה בדיוק באותו מקום וקרוב לוודאי ששיחים אלו היו שם עשרות ואולי מאות ויותר שנים, ועד היום חיים עליהם אותם חרקים טפיליים מסוימים שחיים רק על אותו הצמח. 

יחד עם זה גבעות נעלמו, כאילו שייפו ועיגלו את כל השפיצים: מסעדות אנשים, חניות, חנויות כבישים, תרבות שלמה של חוף ים. המקום כבר לא פראי, הוא נשלט, הפראות השתמרה/שורדת עדיין במיקרוסקופיות במובלעות קטנות

ויחד עם זה גבעות נעלמו, כאילו שייפו ועיגלו את כל השפיצים: מסעדות אנשים, חניות, חנויות כבישים, תרבות שלמה של חוף ים. המקום כבר לא פראי, הוא נשלט, הפראות השתמרה/שורדת עדיין במיקרוסקופיות במובלעות קטנות. 

הרישומים הם בחלקם מזיכרון של המקום כפי שהיה אז, חלקם מדומיינים, מועשרים בצמחייה שלאו דווקא מהאזור. אני חושב שכל העבודות נשענות וצומחות מתוך הביוגרפיה האישית שלי

יובל: עוד שאלה: כמה חשוב לך ריאליזם? או בהירות? נגיד בפסלים שעשויים מגזע עץ שמצאת ועור ממוחזר, שלא תמיד אפשר להבין מה אני רואה שם, עד כמה זה אמיתי, ממה זה עשוי (בצילומים בכל אופן). ובכלל

רונן: הריאליזם חשוב לי כפרקטיקה ברוב הפסלים שלי, כדי להסוות ולהעיד על הימצאותו של משהו אחר נוסף וזר בתוך הפסל שלא אמור להיות שם; הימצאותה של רקמה ביולוגית מן החי בתוך סביבה אחרת ממנה. העין היא הראשונה שמרומה, הצופה רואה גזע עץ אבל ההכרה יודעת שזה לא רק גזע עץ, שיש שם עוד משהו.

במקרה של גזעי העצים, הסתובבתי באזורים שנשרפו, חשבתי על כאב השריפה, כוויה, חריכת צמחייה; צמחים שלא יכולים לברוח חיות שאין להן לאן לברוח. הריאליזם תורם להתקרבות לעבודה, ובכך לערעור על ההפרדה בין החומרים/הדברים

יובל: ויופי? עד כמה זה מעסיק אותך? אני מאוד סקרן לראות איך העבודות יוצגו בגלריה, אני רואה בינתיים רק צילומים – שיש בהם ובעבודות משהו מאוד פתייני. מושך. חושני

רונן: אני מוצא הרבה יופי בחומר שאיתו אני עובד, אני מתייחס גם לסגנון/זרם הסטיל־לייף שמתוארים בו הרבה פעמים מצבי חיים גבוליים או סופניים מלאי יופי. היופי לטעמי מתבטא גם במובחנות ובדיוק של הפרטים, ובשונות שלהם אחד מהשני.

אתה כמובן יותר ממוזמן לביקור בגלריה אלפרד:)

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת שתרצה להגיד לפני שניפרד?

רונן: עוד דבר בקשר להצבה: אורי ואני עבדנו על אופן ההצבה בגלריה כך שתזכיר חלקים מתוך מבנה או בית וחלקים שמזכירים טבע לא מעובד, ניסיון להחיות לקיים טבע בסביבת הגלריה

---

רונן רז | העור האחרון
אוצר: אורי דרומר
גלריה אלפרד
פתיחה: 11.9; נעילה: 11.10