הביאנלה בוונציה 2026: דילמת הביתן הישראלי

משרד התרבות והספורט הוציא בשבוע שעבר קול קורא לאמניות ואמנים שייצגו את ישראל בביאנלה ה־61 לאמנות בוונציה. הקריאה יוצאת באיחור ניכר, כשמונה חודשים בלבד לפני פתיחת הביאנלה – שתיערך ב־9 במאי עד 22 בנובמבר 2026. בקול קורא מודגש כי הביתן הישראלי בג׳רדיני אמור להיות בשיפוצים, וישראל תשכור במקומו לשנה זו חלל תצוגה בארסנלה.

הביתן הלאומי הוא מעין שגרירות במיקרוקוסמוס של הביאנלה, שכמו העולם כולו, סובל משיבושי אקלים קיצוניים ומטרלול חברתי־פוליטי מסלים ומאיים. מה שלא צויין בפרסום של משרד התרבות, אך אולי טוב לדעת, שהחלל החלופי שנבחר נמצא בשכנות לביתנים של טורקיה, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, מקסיקו, ארגנטינה ואוקראינה, בין השאר. 

בהתחשב במועד האחרון להגשה (28.9) ובתהליך המיון – מזורז ככל שיהיה – הבחירה במציגים תיעשה לא יותר מחצי שנה לפני הפתיחה, ותותיר להם חלון זמן מוגבל ביותר להכנות בפועל. מינוי שהיה צריך להיעשות לפחות שנה מראש, כדי לאפשר תנאי עבודה נאותים, נדחק ומותיר לצוות חודשים ספורים, שיכללו הן את העבודה האמנותית והן את הלוגיסטיקה של לימוד השטח, שינוע והקמת התערוכה. 

אך זו תהיה הבעיה הקטנה של נציגות ישראל בביאנלה הקרובה. לכך מצטרף הקושי הצפוי להציג בזירה בינלאומית טעונה עד עוינת, והחשש שכל נושא שיעלה בתערוכה, כמו גם האמנים שייבחרו, ייבחנו תחת זכוכית מגדלת ולא פעם מעוותת של טריגרים אפשריים: חשד ללאומנות או לבוגדנות (תלוי את מי שואלים); האשמות בניתוק ואליטיזם או להיפך, באילוסטרטיביות וקרבת־יתר למציאות החיים. חוסר רגישות, אמנות מגוייסת, אמנות אדישה, רצח עם, התעלמות מרצח עם, התקרבנות, אוטו־אנטישמיות. יו ניים איט.

כך או כך אפשר לשער שלא האמנות עצמה תעמוד במרכז תשומת הלב (לפחות חלק מהזמן), והעושים במלאכה ייאלצו להתמודד עם ביקורות דורסניות ואלימות מבית ומחוץ. וזה עוד לפני השאלות הפרקטיות, של גיוס תקציבים משלימים והתארגנות מעשית לפעילות הביתן. אחרי יותר משנתיים של קטסטרופה – צפוי קושי עצום בהפעלת ביתן ישראלי באתר רב־לאומי לאורך חצי שנה. 

קשה לשקול את ההשתתפות בביאנלה מבלי להיכנס לדילמה פוליטית. אך אפשר לראות בכך הזדמנות – להיות הנציגים ״הנכונים״ של המדינה כפי שהיינו רוצים לראות אותה

הנהלת הביאנלה בוונציה, בגיבוי ממשלת איטליה, נוהגת באומץ כשאינה מדירה את ישראל, ולוקחת על עצמה אתגרים והתמודדויות – שעד כה עמדה בהם יפה. עולם האמנות הבינלאומי הוכיח כבר ב־8 באוקטובר 2023 שהוא מתקשה להכיל מורכבויות ולכבד את זכותם של אמנים (ואנשים בכלל) לחיות ולהישמע, אם הם מגיעים ממקום שסומן כצד הלא נכון של הסכסוך. תפיסת הצדדים – כאילו מדובר בנאמנות לקבוצת כדורגל, ולא כמאבק לחיים תחת סכנה מתמדת ואכזרית – לא צפויה להשתנות.

ממש כמו ממשלת ישראל, שמוצאת סיבות להאריך ולהעמיק עוד ועוד את הכניסה לבוץ הטובעני של המלחמה, גם הקולות המיליטנטיים שרדפו את נציגות ישראל לביאנלה הקודמת לא ייעלמו. עוד נפגוש אותם, חדורים בלהט משיחי וצדקנות, שרק התעצמה וצברה תומכים והוכחות לצדקתה בשנתיים שחלפו.

ולמרות כל המגבלות והקשיים – ההודעה כשלעצמה מעוררת תקווה, שיש במוסדות המדינה מי שמכירים בחשיבות האירוע עבור שדה האמנות בארץ ובעולם. למרות ואף בגלל ההתנגדויות, הביטולים החרמות והמחאות שבהן נתקלים אמנים ישראלים, יש חשיבות לשימור הנוכחות הישראלית בזירות תרבות בינלאומיות. כלפי מתנגדים מהעולם שמבקשים למחוק את עצם קיומה ולשלול את הלגיטימיות של ישראל – חשוב לשוב ולהופיע במקומות שבהם מתקיימים תהליכי דיפלומטיה רכה, כחלק מהמאבק על חיי המדינה ודמותה, גם בעתיד.

וגם בתוך הארץ יש להכיר בחשיבות של נקודות האחיזה שיש לנו בעולם השפוי. אלה המקומות שמאירים את הצדדים הפחות מדוברים במציאות הישראלית. זוהי עמידה על כך שלמרות המורכבות של החיים בארץ, המלחמה המחרידה והקרעים בחברה, עדיין מתקיימים כאן חיים תבוניים ויצירתיים. יש בישראל ציבור שלם שלא מוותר על העבודה הסיזיפית של עשיית אמנות, וציבור גדול עוד יותר של צרכני תרבות, שתומך בכך. 

מחאות הן חשובות, בעיקר כשהן נוכחות ונראות לעין. ויתור מראש על השתתפות ישראל בביאנלה כמוהו כוויתור על החשיבות של קיום ענפי התרבות בזמני קונפליקט, והפחתה – עד לסכנת היעלמות – של התקציבים הנמוכים ממילא, שעדיין מוקדשים לאירועים כאלה. בזמן שמתקצבים טיסות לאומן צריך לשמור טוב טוב על כבשת הרש של האמנות.

מנקודת מבטם של האמנים, קשה לשקול את ההשתתפות בביאנלה מבלי להיכנס לדילמה פוליטית – איך אפשר לקחת תפקיד ייצוגי במדינה שיש קרע גדול כל כך בין ייצוג העם לבין ייצוג הממשלה שלה? באותה עת, אפשר לראות בכך הזדמנות – להיות הנציגים ״הנכונים״ של המדינה כפי שהיינו רוצים לראות אותה. אישית אני לא יודעת מה ואיך אפשר להציג בתקופה כזו. איזו תערוכה יכולה להיות משמעותית, מבלי להיות נפיצה, כשיש כל כך הרבה פצעים פתוחים ונושאים בוערים? מי יסכימו לעמוד במתקפות והשתלחויות במשך חצי שנה (לא כולל תקופת ההכנה). למרות זאת, אני מעזה לקוות שהמצב הנורא לא ישתק את האמניות והאמנים שחלמו ועבדו על פרויקטים מכווני ביאנלה.

ואולי זה הזמן לבחור בקונספט של אוצר.ת, שיציעו תערוכה קבוצתית – ששנים רבות לא התקיימה בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות. תערוכה שתיתן מקום לריבוי כשרונות, ולא תטיל את מלוא המשקל על כתפי אמנ.ית יחיד.ה. להנמיך את ווליום הכוכבות ולשמוע קולות שונים. זה יכול להיות תרגיל בהקשבה לתמה הראשית של הביאנלה. ״להתכוונן לתדרים של המפתחות המינוריים״.

In Minor Keys

״במפתחות מינוריים״ In Minor Keys – הכותרת של הביאנלה ה־61 לאמנות בוונציה – הושאלה מתחום המוזיקה. האוצרת המנוחה, קויו קואו, בחרה במונח הזה כדי לקרוא לשינוי בטונים הנחרצים, הקולות הרמים, הרעש הבלתי פוסק ומלחמות ההתבלטות – שהפכו לפס־קול של השנים האחרונות. קואו, שנפטרה בטרם עת חצי שנה אחרי שמונתה לתפקיד, הספיקה להנחות את הצוות שממשיך את דרכה, והותירה את הטקסט הרעיוני שלאורו תתארגן הביאנלה: 

[שאפו נשימה עמוקה]
[נשפו]
[הרפו את הכתפיים]
[עצמו עיניים]

״זוהי הזמנה לחוות את המילים הללו בתנאים הפיזיים, המטאורולוגיים, האקולוגיים והקרמאתיים שבהם הן פוגשות אתכם. הזמנה להאט את הקצב ולהתכוונן לתדרים של המפתחות המינוריים. כי גם כשהם נבלעים ברעש החרדתי של הכאוס העולמי, המוזיקה ממשיכה. שירם של אלה היוצרים יופי חרף הטרגדיה, מנגינות הנמלטים המשתקמים מההריסות, ההרמוניות של אלה המרפאים פצעים ועולמות״.

זו הפעם הראשונה שהביאנלה תתקיים ״ברוחה״ של אוצרת שאינה בין החיים עוד והנה, המוזיקה ממשיכה. הלוואי שנוכל לשמוע אותה.

---

הביאנלה לאמנות בוונציה
9.5-22.11.26
קול קורא לביתן הישראלי