כל מה שחשוב ויפה
יונתן אולמן במקום לאמנות בקריית המלאכה. צילום: טל ניסים
יונתן אולמן במקום לאמנות בקריית המלאכה. צילום: טל ניסים

בנפשו: יונתן אולמן חושף (ומסתיר) את כל עולמו בתערוכה במקום לאמנות

המתח הפנימי והחיצוני, בחיים המשלבים בין האמנות לחומרי היומיום, בין ידע ורציונל שכלתני לבין הרגש, התחושה והאינסוף, גלוי ונעלם בתערוכת היחיד של יונתן אולמן

חגית: בוקר טוב יונתן. מה שלומך? ברכות על התערוכה במקום לאמנות. בוא נצלול לנבכי ה״נפש״ – שם די נועז לתערוכה. חושפני משהו?

יונתן: כמו בהרבה תערוכות שלי, השם לתערוכה זה בערך הדבר האחרון שאני מחליט עליו. בדרך כלל תוך כדי התהליך, כשמתגבשות לי המחשבות ׳על מה התערוכה בעצם?׳ ומידי פעם כשמבזיקה לי מחשבה על שם אני רושם את זה לעצמי. כך היה גם הפעם, ואני מאוד שלם עם השם

חגית: זו תערוכה מאוד מדודה ומאופקת, עם עבודות אניגמטיות, שמצריכות מהצופה מבט שני ושלישי, כאילו צועדים פה לתוך איזה מדור בראש שלך וצריכים ללמוד את השפה הפנימית, לפני שאפשר להבין באמת

יונתן: כן. זאת גם ההרגשה שלי. זו תערוכה שמתקיימת בחשיכה. כל עבודה בה מגיחה מתוך החשיכה ומוארת עם תאורה פנימית משלה. קצת כמו מחשבות שמבזיקות בתוך הראש, והצופים בתערוכה מסתובבים בה קצת כמו להסתובב בתוך הראש שלי

חגית: יש משהו בשימוש בתיבות השקופות / מוארות / מושחרות – שעושה לי אסוציאציה של מופע קסמים. אתה גם מדבר על זה שהתיבות השקופות יוצרות מצג מרשים ומוזר. ספר מה הכנסת אליהן (ולמה…)

יונתן: יש בתערוכה ארבעה ׳אירועים פיסוליים׳ כל אחד הוא מעין ׳תיבה׳. שלוש מהתיבות הללו מכילות ׳דברים׳: בראשונה שפוגשים כשנכנסים לחלל על כל פאה שלה מודפס דימוי של מוח אנושי (אגב, לטובת התערוכה עשיתי MRI והמוח שמיוצג שם מתבסס בחלקו על דימויים של המוח שלי).

יונתן אולמן. צילומים: טל ניסים

יונתן אולמן. צילומים: טל ניסים

יונתן: התיבה הזו שקופה למחצה ומאפשרת להביט פנימה לתוכה. שם, ניתן לזהות שיש הארד־דיסק נייד. טקסט התערוכה אף יחשוף שבתוך ההארד־דיסק הנייד הזה מאוחסנות כל ההרצאות שאותן העברתי אי פעם – רבים/ות יודעים/ות את זה לגבי, במקביל להיותי אמן, אני מרצה בהרבה מוסדות תרבות – מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל ועוד. אני עושה את זה במשך יותר מעשור. עם השנים הצטברו הרבה (מאוד) הרצאות. לקראת התערוכה הנוכחית, ליקטתי את כל ההרצאות הללו ואיגדתי אותן יחד.

לתיבה הזו אני קורא ׳All I Know׳. בהרגשתי, כל אחד/ת מאיתנו נושא איזה ׳תיבה׳ כזאת בתוך הראש שלו. בעידן שלנו, שבו יש יותר ויותר דיגיטציה של מידע, היה נראה לי מעניין לחשוב על האפשרות לייצג את כל המידע שנמצא אצלך בראש באופן דיגיטלי. זה גם מעלה על הדעת את האפשרות להעביר את הידע הזה הלאה מאדם אחד לאחר – או לייצר מעין ׳ישות על׳ שתחזיק אצלה את כל הידע האנושי

חגית: אני קוראת את התיאורים שלך (וגם של יונתן הירשפלד, שכתב טקסט לתערוכה) וממש רואה לנגד עיניי את המפץ הגדול של רעיונות – שעבר פה איזה הידוק וצמצום ודיוק, כדי למצוא ביטוי מינימליסטי בחלל הגלריה. גם בקשר ליידע ולתפקידים השונים שלך – כמורה, מרצה ואמן, וגם בהתכתבות בנקודות ספציפיות עם אמנים גדולים, שעל חלקם אתה מרצה.

לעשות עבודה של All I know שהיא מעין ״קופסה שחורה״, לצד דימויי המוח – זה סוג של ״פיצול אישיות״?

יונתן: לעבודה הסמוכה ל־All I Know, זאת שנראית כמו ׳קופסא שחורה׳ (ומזכירה – אפרופו תולדות האמנות – את הריבוע השחור הרדיקלי של קזימיר מלביץ׳ מתחילת המאה ה־20) אני קורא Know it All. בחוויה שלי היא מעין ׳עבודה משלימה׳ או ׳תאומה׳ או המיסטר הייד של ד״ר ג׳קל.

בתיבה הזו על כל פאה מודפס מלבן או ריבוע שחור. הפאה העליונה שקופה למחצה ומבעד לשקיפות ניתן לראות הבזקים של אור. בפאה הזאת יש גם עינית הצצה, דרכה ניתן לראות באופן חד את הדימויים שאחרת נראים מטושטשים. אלה דימויים שאספתי במחשב שלי

חגית: שקשורים לתערוכה?

יונתן: אני, כמו הרבה אמנים/ות, שומר לעצמי דימויים שתופסים את העיניים שלי בהמלך היומיום – בגלילה ברשתות חברתיות, בשיטוט באינטרנט ובכלל. עבור התערוכה הזאת לקחתי מקבץ ענק שלי דימויים כאלה, פתחתי את כולם והרצתי אותם ממש, ממש מהר. זה קרה מאוחר בלילה, והרגשתי לרגע שהמחשבה שלי פשוט מתפוצצת. האפקט מצא חן בעיני, ורציתי להביא אותו לתוך התערוכה. אז זה מה שרואים בתוך התיבה השחורה הזו. רצף של דימויים שרץ מאוד, מאוד מהר

חגית: אז האסוציאציה שלי על המפץ הגדול לא רחוקה כל כך

יונתן: ממש לא, אפילו מדוייקת. למעשה, לפני כמה שנים שיגרו לחלל טלסקופ בשם ג׳יימס ווב. מאז השיגור הוא מצלם את החלל העמוק ודרך זה מנסה לעזור לאנושות להבין איך היקום נוצר. הדימויים שהתקבלו בטלסקופ הזה והגיעו חזרה אלינו מדהימים בעיני, ומהווים חלק לא קטן ממכלול הדימויים שמופיעים בתוך התיבה הזאת

מחד, זו התערוכה הכי ׳סגורה׳ שלי – אפרופו המפץ הגדול, קצת כמו בתחילתו הכול בתערוכה הזאת ׳נדחס׳ וכמעט ׳נאטם׳. מנגד, פתיחה של כל חפץ ׳דחוס׳ כזה, קצת כמו שחרור של אנרגיה אטומית

חגית: מענין, אני גם חושבת עליו לפעמים. העובדה שיש לו שם של בן אדם – בכל פעם שמדברים עליו אני שואלת את עצמי מה האיש הזה עושה שם בחלל…

יונתן: חחח… מממש את היעוד שלו אולי 🙂

חגית: אז יש לנו ״נפש״, ״מוח״, ״קופסה שחורה״, ״הריבוע השחור של מלביץ״, ״הארד דיסק״, לא מעט תעלומות. זו תערוכה מאוד אישית ויחד עם זה ניכרת הדילמה בין חשיפה להסתגרות. בין תהליכים אישיים, נפשיים, לבין השכלתנות והיידע

יונתן: כן. אני גם מרגיש שיש בה איזה סתירה פנימית. מחד, היא התערוכה הכי ׳סגורה׳ שלי – אפרופו המפץ הגדול, קצת כמו בתחילתו הכול בתערוכה הזאת ׳נדחס׳ וכמעט ׳נאטם׳. מנגד, פתיחה של כל חפץ ׳דחוס׳ כזה, קצת כמו שחרור של אנרגיה אטומית – כמו ׳מתפרץ׳ החוצה בבת אחת ומאפשר לך להתעמק בו עוד ועוד. היא כאילו תערוכה שאפשר לעבור אותה בחמש דקות, אבל שבאותה המידה אפשר להימצא בה שעות על גבי שעות.

עבודה נוספת מהתערוכה – All I Did – הפעם קופסת פרספקס שחורה, שפאה אחת שלה פתוחה לחלוטין, ובתוכה יש קלסרים. על כל אחד מאלה כתוב: יונתן אולמן – to do list עם תאריך של הזמן שהקלסר הזה מתייחס אליו (2022, 2023…). אלה באמת באמת רשימות יומיומיות, to do list שכתבתי לעצמי מאז 2022 (כנראה שאז החלפתי מכשיר נייד, כי לא הצלחתי למצוא אצלי רשימות ישנות יותר מזה) ועד היום.

מחד, הקלסרים נתונים בתוך קופסא ולא כל צופה יתחיל עכשיו לגעת בעבודה שנתונה בתוך חלל תצוגה של אמנות ויתחיל לדפדף בה. מנגד, מי שכן יעבור את המחסום הפסיכולוגי הזה וידפדף, ימצא שכמו to do list של כל אחד/ת ארח/ת יש ברשימות הכמו פקידותיות האלה מימד מאוד חשוף. כמו מעין סריקת MRI למוח

חגית: הרשימות מתכתבות עם סריקת המוח שבכניסה

יונתן: כן. קצת כמו רשת נוירונים בתוך הראש – אני רוצה לחשוב שכל העבודות בתערוכה הזאת קשורות האחת לשנייה ולשלישית, ושיחד הן יוצרות איזה מהלך שאני מקווה לחשוב שהוא גדול מסך חלקיו

יונתן אולמן. צילום: טל ניסים

יונתן אולמן. צילום: טל ניסים

חגית: עוד לא דיברנו על הקופסה של הודיני. הקופסה שהיא דיוקן עצמי מכל הזוויות

יונתן: נכון, זו העבודה המשלימה או הצמד של All I Did – לעבודה הזאת אני קורא Being. את העבודה הזו עשיתי כשהיינו בחופשה. אני צללתי למים בבריכה בבית ששכרנו וביקשתי מאשתי שתצלם אותי בעודי מתחת למים במעין תנוחה עוברית. התהפכתי שש פעמים כדי שיהיה היטל שלי עבור כל פאה. בתיבת הפרספקס.

אני מאוד אוהב מים, ומאוד אוהב צלילה. הכי קרוב שלי למדיטציה זה להימצא מתחת למים ולהחזיק את הנשימה.זה משהו שאני מוצא בו איזה שלווה פנימית שאחרת קשה לי למצוא ולייצר אותה. דמיינתי את הלך הרוח של העבודה הזו כמנוגדת לכל ה־to do list שנמצאות באותו החלל ביחד איתה.

ועוד מחשבה בהקשר של העבודה הזאת – באופן שבו אני מיוצג בה, אני נראה ספק כמעין עובר ברחם, ספק כמו מישהו שטבע בבריכה או מישהו שטובל בטקס כלשהו דתי פולחני. המבט, כמו פנימה לתוך הרחם, אולי גם מזכיר את המבט בעבודה Know It All – לתוך התיבה החשוכה ושחורה. יכול להעלות על הדעת גם מבט דרך אולטראסאונד במהלך הריון

חגית: אתה באמת נראה שם מאוד שלו ושלם עם עצמך

יונתן: מעניין – היו מי שאמרו שאני נראה להם במצוקה, והיו מי שאמרו כמוך שאני נראה שם שליו

חגית: אל תשכח שגם אמרתי שזה הודיני – שלכוד בתיבה במים וצריך להיחלץ 😳 אז מה נכון? כל התשובות נכונות? זו גם ההסתגרות המוחלטת, לעומת הבחירה בחשיפה. במילים אחרות – אני חושבת שבתערוכה הזו אתה עושה איזו עבודה פסיכולוגית עם עצמך

יונתן: אולי זה מחבר גם לעבודה החמישית והאחרונה בתערוכה – הפעם לא חפץ תלת מימדי שמוצב בחלל, אלא תיבת אור שתלויה על הקיר. בוקע ממנה אור ורוד, ובתוכה תלוי מעין רישום שלי (שנעשה באמצעות עלי כסף על גבי נייר שחור) – שיוצר דימוי של אסטרונאוט בעודו מבצע מה שנקרא space walk – הרגע שבו הם יוצאים ממעבורת החלל ומשוטטים בחלל החיצון באופן חופשי. יש כבל שמחבר אותם חזרה למעבורת – אולי זאת אספקת החמצן, או אולי רק כבל שנועד שהם לא יסחפו עמוק מידי לחלל ולא יוכלו לחזור – כך או אחרת – בדימוי שאני יצרתי, החבל הזה מתחבר לחליפת החלל דרך האזור של הפופיק וכך יוצר דימוי שלי חבל טבור

חגית: זה תמיד הזכיר לי חבל טבור

יונתן: זה גם מחבר את התערוכה הזאת, אל תערוכת היחיד הקודמת המשמעותית שלי ״אני רוצה את אמא״ שהוצגה במעבדה לאמנות במהלך 2022, שבה (בין היתר) הוצג החבל טבור והשליה האמיתיים מהלידה של הבן שלי

birds

חגית: את זה לא זכרתי. לקראת סיום, לטובת הקוראים כאן אבקש שתספר עוד קצת על עצמך – קצת ביוגרפיה ורקע, ואולי גם איך בחרת בגיבורים שלך באמנות – שאיתם את מתכתב בין היתר בתערוכה

יונתן: גדלתי במכון ויצמן ברחובות, איפה שאבא שלי עובד כמדען חוקר מוח עד היום. תמיד אהבתי לעשות אמנות ותמיד עשיתי אמנות. עם זאת, לא ידעתי האם בזה ארצה לעסוק. לכן, בתיכון הגברתי אמנות מצד אחד, ופיסיקה מצד שני. אולי החיבור הלא שגרתי הזה מתבטא גם כיום בתערוכה הזאת שלי.

בצבא שירתתי בחיל הים בתור סלק פצצות, ביחידה למשימות תת מימיות (ילת״ם) – שם צללתי, ושם גם למדתי המון כישורים טכניים שמשרתים אותי עד היום. אולי משם מגיעה הנקודה הזאת של אהבת הצלילה

למדתי תואר ראשון בבצלאל. הייתה לי חוויה מאוד טובה מהלימודים שם וככל שעסקתי יותר באמנות, כך גם אהבתי את זה יותר. סיימתי (בהצטיינות) גם מטעם המחלקה לאמנות, וגם מטעם המחלקה להיסטוריה ותיאוריה ואז המשכתי לתואר שני ב־School of Visual Arts בניו יורק. באותה תקופה העברתי סיורי גלריות לישראלים, על סצנת האמנות העכשווית בניו יורק, וכשחזרתי לארץ, ב־2012 התחלתי לעבוד במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב לאמנות. משם התחלתי להרצות. ואני ממשיך עד היום, במקביל לעבודה כאמן פעיל.

ובאשר ל״גיבורים״ שלי שאותם אני מביא לתערוכה – הפעם כולם שם – כל מי שאי פעם כתבתי עליו (או עליה) הרצאה, ויש הרבה כאלה. נדמה לי שספרתי 130 נושאים שונים של הרצאות שנמצאות בהארד־דיסק הנייד הזה, ועוד היד נטויה

חגית: ובמפגש גלריה אתה מזמין את המבקרים בתערוכה להיכנס עוד יותר לתוך הראש שלך?

יונתן: כן, זה חלק מהתוכנית של התערוכה. בשישי הבא (12.9, משעה 10:00) אהיה בגלריה ואנשים יוכלו לדבר איתי ״אחד על אחד״ ולשאול אותי הכל במשך זמן ששעון החול (שנמצא בתערוכה) יקצה לנו

חגית: בהצלחה


יונתן אולמן | נפש
מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 20.9

מעבר לתוכן מרכזי, for shortcut key, press ALT + zמעבר לסגיר, for shortcut key, press ALT + x
Silence is Golden