אסף המאירי: כשהיומיום כל כך רועש ומאתגר, אתה יוצר מצורך אמיתי

באמצע הצגה במרץ2 נשמעת אזעקה. השחקנים והקהל יורדים לחניון, נפלטים מעולם הבמה החוצה, ואני צועד בעצבנות הלוך ושוב, נזכר בתקופה אחרת לגמרי, בגרמניה, עם שתי בעיות באופק: חוסר שמש ועודף זמן. כאן, ארבע שנים לתוך המיזם ״המרץ2״, אין זמן, כן יש שמש, ואפשר לעבור ל־47 האיומים האחרים שעלולים לנפץ אירוע או גרוע מכך.

ההצגה שנקטעה, אגב, מתרחשת במועדון בצל המלחמה. ארבעה צעירים נפגשים לרקוד על רקע טכנו, לשתות ולחוות אכזבה, פחד, שיתוף ובדידות. כשהקהל חוזר מהחניון, היה רגע של ספק: האם נוכל שוב להתמסר, לצלול לזה שוב? ואם כן, האם זאת ״התנתקות״ או ״התחברות״ ביחס למה שבאמת קורה?

עמותת זיגוטה לאמנויות במה, שהוקמה לפני כ־20 שנה, היא המסגרת המוסדית שדרכה הקמתי את ״המרץ2״ בעיצומו של משבר הקורונה – מרכז רב־תחומי לאמנות במה צעירה: פרפורמנס ותיאטרון, הופעות ומסיבות, קולנוע ומרחב מפגש חברתי. דווקא האילוצים והמגבלות על מפגשים חברתיים חידדו והעמיקו את החזון והשאיפה שלנו ליצור מפגשים משמעותיים עם הקהל ולהעניק תוכן אמנותי איכותי, למרות הכל.

לאורך השנה, ״פסטיבל 2״ מהווה את שיא הפעילות השנתית של היוזמה. הפסטיבל התקיים גם בתקופה שבה הכל עדיין היה סגור – בדצמבר 2023, תחת הכותרת ״בואו נפגש״ – והזכיר לכולנו את משמעות הקיום שלנו ואת החשיבות של המפגש האמנותי.

הרוח החיה של מפגשים בין פורמטים וקהלים מגדירה בכל עונה מחדש מה זה תיאטרון ומה זה להגיד ״כן״. הקהל מגיע צמא, ומה שהוא מחפש זה לא בדיוק בידור. כשהיומיום כל כך רועש ומאתגר, אתה יוצר מצורך אמיתי

המבצע נגד איראן נעל את המרץ2 ואינספור עסקים לכ־30 יום. קשה לעשות הופעה כשיש טילים באוויר: 30 יום ללא הכנסות, עם שכירות, ארנונה, ביטוחים ותשלומים שנותרו מהמתקפה הקודמת, ממשיכים לרדת מהחשבון ומאיימים לבלוע אותו. במרכז תרבות עצמאי כמו שלנו, כשפורצת מלחמה ו־40 אירועים מתבטלים ונדחים, והמקום חייב לעמוד בזה, מי יפתור את החידה התזרימית של מימון בלי מימון? על כל מלחמת עזה עד עכשיו קיבלנו 6,500 ש״ח פיצויים. הנזק מעל 200 אלף.

עסקים חזרו לפעול – במקביל גם אגפי הגבייה של עיריית תל אביב ומפיקים שלמרות המלחמה דורשים (מצידם – בצדק…) את תשלומי שכר האמנים ללא עיכוב ומאיימים לתבוע. העירייה מבקשת מהעמותה שלנו 150 אלף שקל היטל השבחה, בזמן שבמקביל היא מנהלת נגדנו משפט על הפעלת עסק ללא רישיון (לניהול הליכים נגד ״עסקים״ בעירייה יש משאבים בלתי נדלים). אותו רישיון שהיא מונעת מאיתנו לקבל כי אנחנו לא יכולים לשלם את ההיטל. זה כמו מעגל תמידי של שמחה ישראלית.

לגדול או לחדול

הפסטיבל הקודם שלנו ״בואו נפגש״ התקיים בצל המלחמה. עשינו יותר אירועים חינם מאירועי מכירת כרטיסים, כי זה מה שהקהל היה צריך. לא יודע עד היום איך זה עבר כלכלית… אבל זה היה ״כן״ מוחלט ומכונן: יש למה להתאמץ. 

גם תחת האיומים, המרץ2 גדל. יש לנו עכשיו קולות קוראים לפיתוח יצירות במה חדשות, הפקות מקור, שני פסטיבלים, בית קולנוע עצמאי, בית ספר לפרפורמנס ומעל 80 אלף איש בשנה מבקרים במקום – שפתוח 7 יממות בשבוע. בלי תמיכות עירוניות, ממשלתיות, פרטיות – רק על טהרת הרלוונטיות.

יוצר הפרפורמנס בנימין יום טוב (״הטווס״) הגיע אלינו פעם ואמר: ״בכל תיאטרון מבקשים ממני תוכן. רק אצלכם מתחשק לי לפעול״. זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו יש כאן דור שלישי ורביעי לסדנת הפרפורמנס שלו. זה לא במקרה; זה קורה כי הדבר הכי חשוב ביוזמה הוא למצוא דרך להגיד כן, גם כשאי אפשר.

בזכות ה״כן״ קהילות שמעולם לא הגיעו לתיאטרון מוצאות את עצמן כאן. קהילת ״דארק שכול״ האמיצה שנפגשת כאן עם מסיבות וסטנדאפ, הופעות של להקות ואמנים שביומיום משרתים בעזה, בני נוער מוצאים מקום בילוי בטוח ומשוגע ב״לימבו״ – הקולנוע העצמאי שלנו. לכולם האמנות יכולה להציע אואזיס קצר. 

אנחנו מעבדה לחיבורים מפתיעים בין חיי לילה לפרפורמנס, מחול, מוזיקה חיה וקולנוע, שלא קיימים בשום מקום אחר בעיר. הרוח החיה של מפגשים בין פורמטים וקהלים מגדירה בכל עונה מחדש מה זה תיאטרון ומה זה להגיד ״כן״. הקהל מגיע צמא, ומה שהוא מחפש זה לא בדיוק בידור. כשהיומיום כל כך רועש ומאתגר, אתה יוצר מצורך אמיתי.

להתנגן יחד ובמקביל

״2״: השם לא מקרי. זו הזמנה לא לבחור צד, לא לקחת על עצמך אחריות לעשיית מלחמה ושלום, אלא ליצור מרחב שלישי. כשהמציאות דוחפת אותנו לזוויות, המרץ2 בוחר להיות מקום שבו דברים יכולים להתנגן יחד ובמקביל.

בפסטיבל השנתי הקרב שלנו יהיו 25 אירועים בחמישה ימים. מהצגות ילדים בבוקר, קולנוע שמייצר מרחב מותאם ומעוצב של המערב הפרוע, חמישיית ג׳אז צעירה מעירוני א׳ בחצר, רצף מטאל ורוקנרול על סוגיו על הבמה, פרויקט שירה בחושך, הופעות ואירועי אמנות נון־סטופ אצלנו ובקריית המלאכה: ב״גלריה מאיה״, ב״תוצרת בית״ במרץ5, אצל החברים בא־לה רמפה ואפילו בבלוק – קיר הטיפוס השכן – ועד לסיום מטורף של זמנים מטורפים שנקרא ״Happy Ending – סוף העולם״.

אמנות היא לא מותרות; היא הכרח, ויש לה במה כוח להחזיק ביחד את מה שנוטה להתפורר ולנזול. כל אזעקה שחותכת הצגה היא גם סיבה שהבמה הזאת כל כך חשובה.

״האפי אנדינג״, מאת ובכיכוב בנימין יום־טוב והלהקה, זו מסיבה פוליטית בהשראת פרפורמנס, או הפוך – פרפורמנס של מסיבה שהמוזיקה שלה זה כאוס כל העמים. יותר מזה אסור לספר, צריך לבוא. עם דודה איראנית צרחנית, די־ג׳יי אחד, שני רקדנים ו־500 פיאות: יש נונסנס ששום הסברים לא מסבירים. אגב יש שמועה (מבוססת) שזה הופך בכלל לליין מסיבות. וזו כמובן הבכורה של השגעת הזו.

אמנות היא לא מותרות; היא הכרח, ויש לה במה כוח להחזיק ביחד את מה שנוטה להתפורר ולנזול. כל אזעקה שחותכת הצגה היא גם סיבה שהבמה הזאת כל כך חשובה.

מה שנשאר אחרי שהטילים נגמרים ואחרי שהבירוקרטיה נעלמת, זה רגע יקר שבו אנשים יושבים יחד באולם חשוך ומצליחים להיות ביחד ולדמיין. זה הרגע שמוזיקה גוברת באמת על הרעש. זה המקלט הצנוע שאנחנו מציעים, מפני המציאות וגם למענה. בואו לעשות אמנות!

–
אסף המאירי הוא מנכ״ל עמותת זיגוטה/המרץ2

---

פסטיבל ״2״
המרץ2, קרית המלאכה
8-12.10