דרך אגב // זאת הפעם האחרונה שלך? 

זה קורה ברגעים הכי טריוויאליים – כשמתיישבים על כיסא פלסטיק בחוף של תל אביב, שוקעים לתוך מנה במסעדה, רובצים על הספה ועומדים לנסות לצפות בסדרה החדשה ההיא, או אפילו עומדים בתור לקופה ב״סופר יודה״ (הירקות שם לפחות נראים טריים). ופתאום, חולפת בראש מחשבה, או מין תחושה חסרת מילים: יכול להיות שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה?

השנה האחרונה נראתה כמו מסע פרידה מהעולם הישן שהכרנו. נראה שלאט לאט כולם הבינו שגם אם בדרך פלא המלחמות בעולם ורצח העם בעזה יסתיימו, אין לנו ממש דרך חזרה למה שפעם קראנו מציאות – כי במקביל סוגרים עלינו השינוי האקלימי הבלתי הפיך, מהפכת ה־AI, ומהפכת הרובוטיקה (שאמורה לנחות כאן עוד שנתיים־שלוש). 

בניגוד לכל הדורות שקדמו לנו, אנחנו כנראה הדור הראשון שלא יכול להיות בטוח אפילו שהחורף יגיע. אנחנו רואים כל יום אנשים שאיבדו את כל מה שיש להם, שנאלצו לעזוב את בתיהם ההרוסים כשרק בגדיהם לגופם – ובלבנו מתחדדת ההבנה שכבר יצאנו למסע נורא שאין איך לחזור ממנו.

גרסה רעננה של ״שואה״

בשנה האחרונה היתה תחושה פרועה באוויר, כאילו אנחנו חיים בעלילה המבדרת והמהפנטת של ״קרב רודף קרב״, הסרט החדש של פ״ת אנדרסון – בשעה שהמציאות הייתה בעצם גרסה רעננה ל״שואה״ של קלוד לנצמן. והשבר הזה בתוכנו, בין הסיפור הסגור והיפה שאנחנו רוצים לבין המציאות, הוא בדיוק הסיבה שהסרט של אנדרסון מצליח לגרוף אותנו פנימה בכזאת עוצמה, למרות שהוא נמשך כמעט שלוש שעות.

מצד אחד הוא מתקיים בעולם עכשווי שנשלט על ידי האנשים הכי מפלצתיים, גזענים ואלימים בחברה – ומצד שני אנדרסון מוזג לתוכו מחתרת שרוב הצופים היו מוכנים לשלם כדי שתתקיים במציאות. אבל בניגוד לכוחות הביטחון בסרט שנראים כה אמיתיים, המחתרת שאנדרסון מתאר היא נוסטלגית וסוונטיזית במופגן – כאילו היינו רוצים שהעבר המפואר שלנו יבוא להצילנו (ספויילר: הוא לא יכול).

5,000 פודקאסטים ביום

כשישבתי בקולנוע חשבתי שסרטו של אנדרסון הוא אולי הסרט הגדול האחרון שנעשה על ידי אדם. בעתיד פשוט יהיה חבל לטרוח. רק לא מזמן אמזון הכריזה שהיא משקיעה בסטארטאפ Fable, ה״נטפליקס של AI״, שמטרתו לייצר תכני וידאו ממכרים ללא מגע יד אדם. 

במקביל, בכירה לשעבר בענקית הפודקאסטים Wondery, השיקה את Inception Point – מערכת אוטומטית שכבר כיום מפיקה יותר מ־5,000 פודקאסטים ביום ומתחרה בגדודי הפודקאסטרים האנושיים שמנסים להרוויח בשקט את לחמם. ואלה רק שתי דוגמאות מהשבועות האחרונים.

אנחנו כנראה הדור הראשון שלא יכול להיות בטוח אפילו שהחורף יגיע. אנחנו רואים כל יום אנשים שאיבדו את כל מה שיש להם, שנאלצו לעזוב את בתיהם ההרוסים כשרק בגדיהם לגופם – ובלבנו מתחדדת ההבנה שכבר יצאנו למסע נורא שאין איך לחזור ממנו

ההתפתחויות האלה שמות אותנו במקום מוזר באמצע: מצד אחד זה העולם שתמיד חלמנו עליו – הכל אמור להיות מותאם בדיוק למה שאנחנו רוצים לשמוע ולראות. ומצד שני, נראה שאין לנו ממש מקום בעולם הזה. 

באופן מוזר, נראה שאפילו במלחמות העתיד אנחנו כמעט מיותרים: הן יתנהלו בעיקר על ידי מזל״טים ורחפנים. בלי חיילים אמיצים שמבצעים פעולות הרואיות, לבני אדם יש בהן רק תפקיד אחד – למות בקלות. 

כן, אני ווירדו

אבל יותר מכל, נדמה שהשנה נפרדנו ממי שחשבנו שאנחנו. מספיק לפתוח את טיקטוק, או כל כלי תקשורת זר אחר, כדי לראות איך אנחנו משתקפים מחוץ לתא ההדהוד של כלי התקשורת המגויסים של ישראל. 

כל מה שפעם חשבנו שהוא יפה ונאצל בנו הפך השנה לעוד סימן מפליל, שממחיש עד כמה אנחנו מכוערים ומפלצתיים. כמו בבדיחה על הבחור ההוא שאומר ששכב עם כבשה רק פעם אחת, הישראלים עומדים המומים מול הדרישה של העולם שיקחו אחריות על מעשיהם. 

כך, למשל, אם פעם יכולנו להתגאות שהמקום הראשון בעולם שגילה את ״רדיוהד״ היה תל אביב – היום יש מספיק אנשים בטיקטוק שיזכירו לנו את המילים של השיר שכל כך אהבנו ויטיחו אותן בנו בחזרה, הפעם כעלבון: ״אתם קריפס/ אתם ווירדוז/ מה לעזאזל אתם עושים שם, בישראל?/ אתם לא שייכים לשם״.

ובמילים אחרות, שכנראה איש כבר אינו זוכר את משמעותן האמיתית: גמר חתימה טובה!