אריאלה בהלול־דימנד וציון בהלול // בשולי האור

בשולי האור הוא ספר שירה המלווה בעשרות צילומים שנבחרו בקפידה ומתוך דיאלוג בין משוררת לצלם, שהם גם אחות ואח. בכך מתקיים דיאלוג פנימי בין המילה לדימוי ועד לדימוי שבמילה, מסע אמנותי ואישי של שניים קרובים־רחוקים החולקים זיכרונות, כאבים וגם הרבה אור ותקווה.

אני אריאלה בהלול־דימנד, ילידת חיפה, משוררת, סופרת ואשת חינוך. נשואה ואם לשניים שמאחוריה ספרי פרוזה ושירה. אחי, ציון בהלול, הוא יליד חיפה, מנהל ויועץ עסקי, יו״ר עמותת PHOTO IS:RAEL ואב לשלושה. הוא מתעד במשך שנים את סביבתו ואת הדרכים שבהן הוא נע.

דרך עדשת המצלמה הוא לוכד פרגמנטים מחיי היומיום, מאיר סביבות אורבניות ומרחבים גיאוגרפיים, ומעניק להם זווית ראייה ייחודית. שנינו חיפשנו מזור בתוך האווירה הלאומית הדואבת. חיפשנו כוח להמשיך ולשנות את מה שניתן לשינוי.

במשך ארבע שנים מבלבלות כואבות שריסקו אמונות ומחשבות, המילים היו לי כאוויר לנשימה, באמצעותן האמנתי והחזקתי בתקווה, מצאתי את הכוחות לחוות את המציאות המורכבת, וגם בימים קשים תמיד ראיתי את נצנוץ האור. לא במרכז ולא בעוצמה, אלא בשוליים, אבל הוא שם תמיד. האור הטוב שמשלב את האמנות והחיים.

ברגע אחד, רגע שבו האור שבשוליים הכה בי (וכנראה גם בכוס הקפה שנשפכה), שמעתי עצמי אומרת: ״ציון, השירים שלי והצילומים שלך – נכנס אותם יחד. ניגע באמנות שלנו. נספר את חיינו בספר״

זה התחיל ביום חמישי אחר הצהריים, כשישבתי אצל אחי ולגמנו קפה. שנינו מהורהרים, שותקים. מה עוד לא אמרנו? במה לא הצפנו את האוויר הנגוע בכאב? המדינה משתנה ואנחנו חשים חלשים וקטנים כל כך נוכח עוצמת השינויים. במישור הפרטי, אמא שלנו האהובה ראתה וחוותה, וכאילו אמרה שמספיק, התדרדרה לדמנציה כואבת, כזאת שמאבדת את גופה ונפשה ומתנתקת מכל מה שהכירה אי פעם.

ברגע אחד, רגע שבו האור שבשוליים הכה בי (וכנראה גם בכוס הקפה שנשפכה), שמעתי עצמי אומרת: ״ציון, השירים שלי, אלו שנכתבו בתקופת הקורונה והמהפכה, והצילומים שלך, אלה שאתה מצלם כל הזמן – נכנס אותם יחד. ניגע באמנות שלנו. נספר את חיינו בספר״.

שנינו התרגשנו, כל אחד בדרכו – אחי המאופק ואני המוחצנת. הרגע הראשון היה רגע של התעלות, שהוציא אותנו מהמועקה. הבנו שיצירת ספר המשלב מילים ותמונה הוא חיבור ייחודי, שמאפשר התבוננות אחרת על מציאות חיינו, ושבכוחו להביא לשינוי.

רֶגַע יָפֶה
וְהַבֹּקֶר
רֶגַע יָפֶה
שָׁט עַל שֻׁלְחָנִי
וְיָדַעְתִּי
שֶׁהִגִּיעַ
הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב
לִכְתֹּב.

ציון התאים את הצילומים במבט רחב ושקט שיש בו הכל. חיי היומיום שבאים לידי ביטוי במורכבותם בקרש חיתוך בסכין ובפרי, ומעליהם העצים והטבע סוככים בשלוותם. צבעי התמונה התאימו לתחושה ולרצון להחזיק את הרגע הטוב. האוויר מהסס מעט, אולי מסתיר את הקושי, אבל עכשיו, ברגע זה – שומר עלינו.

הדרך ליצירה המשותפת הייתה מורכבת. שני אמנים – אחת שהמילה יקרה לה, ואחד שכל פיקסל אצלו חייב להיות מדויק; ובנוסף גם אח ואחות שמביאים איתם את כל המורכבות המשפחתית. על דבר אחד הסכמנו מיד שנינו: לא השיר ולא הצילום יעמדו בפני עצמם. הם תמיד יספרו סיפור נוסף, ירחיבו את מנעד התובנות של ועל עצמם – באמצעות האמנות השנייה.

היו התלבטויות נוספות, רבות ומורכבות – איך נמנעים מהבנאלי, מהברור, מהנראה לעין? איך מחפשים את הרמז המחבר בין מילה, לתמונה, לשיר? והחיפוש אחר הסוד, היכן הוא? מה הנסתר ומה הנרמז? איך הופכת התמונה גם היא למילה ואיך השיר מפורש על ידה?

למדנו לעבוד יחד. הבנו תוך כדי תהליך של ויכוחים ושאלות שעלינו לגעת בשיר ובצילום של כל אחד מאיתנו בעדינות, במבט רחב, ברוחב לב וממקום מכיל ומקבל. כך נוצר היופי בספר. כל הזמן הסתובבה באוויר תחושת השילוב המיוחד בין המילה למבע, הדיבור והמראה. למדנו להסתכל ולהקשיב. הבטנו במילה ודיברנו את התמונה.

לְהִסְתַּכֵּל לָהּ בָּעֵינַיִם
תִּשְׁמְעִי אוֹתִי, לֹא צָרִיךְ הַרְבֵּה. מִנִּסָּיוֹן, וְיֵשׁ לִי.
דָּבָר אֶחָד אַתְּ מֻכְרָחָה,
לְהִסְתַּכֵּל לָהּ בָּעֵינַיִם.
אַתְּ צְרִיכָה לְאַמֵּן עַצְמֵךְ בְּכָל יוֹם.
תַּאֲמִינִי לִי
תִּסְתַּכְּלִי לָהּ בָּעֵינַיִם וְתֵדְעִי הַכֹּל
הַכֹּל. עַיִן מְעַפְעֶפֶת, רִיס מַרְעִיד,
קֶמֶט צְחוֹק
שָׁם הַכֹּל. תִּסְתַּכְּלִי לָהּ בָּעֵינַיִם
זֶה הָאֲוִיר לִנְשִׁימָה שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּהּ.

כף היד הבולטת בצילום מתוך החשכה, המאפילה על הפנים ועל העיניים, מספרת את הסיפור כולו – למרות שבשיר היא לא מוזכרת. באמצעות התנועה של כף היד, העוצמה שבה היא פתוחה ומותחת את הגידים, האור המוקרן רק עליה – השיר קיבל משמעות רחבה ועוצמתית.

אַלְצְהַיְמֶר
הָאַלְצְהַיְמֶר זָחַל בְּמַעֲלֵה גּוּפָהּ
וְהִיא לֹא יָדְעָה,
הוּא בִּזָּה אֶת עוֹרְקֶיהָ
וְהִכִּישׁ נַפְשָׁהּ
הִיא נִלְחֲמָה
זֶה הָלַךְ כָּךְ:
הִיא מְנַסָּה לְהַעֲלִים מֵעַצְמָהּ
אֶת הַנְּפִילוֹת
אֶת הַבִּלְבּוּל
וּמַצְּבֵי הָרוּחַ
הָאַלְצְהַיְמֶר לֹא חָס. אַחֲרֵי שֶׁחָדַר פְּנִימָה פָּשַׁט אֶת
עוֹרָהּ.
יוֹם אֶחָד
הִתְאַמְּצָה לְקָרֵב אֶל בֵּין שְׂפָתֶיהָ מִלָּה
וַאֲנִי בִּתָּהּ
כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי לִלְחֹשׁ:
הַנַּח לְאִמָּא
הִיא אִשָּׁה טוֹבָה.

אמא שלנו חלתה באלצהיימר. היא היתה לידי כל ימי חייה, וכך גם במחלתה. לא ידענו עד לרגע מותה מה הבינה ומה לא. היא אהבה את החוץ, חייתה בגינתה הקטנה. במחלתה האוויר החל לסגור עליה. הווילון העדין שמסמן את המעבר אל החוץ נותר סגור, מראות הפרחים שאהבה ברורים ואינם ברורים. אין תנועה.

בצילום, מסגרת החלון מודגשת אולי כמו מודעת, וילון בגווני הלבן ואפור מזכיר תכריכים, גבעולי הפרחים משוננים וחדים כחרבות. ״וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״ (בראשית ג, פסוק כ״ד). ועדיין, שושנה אחת בצבעה האהוב של אימנו – ורוד – פורחת במרכז, משאירה ניצוץ של תקווה. כמו שמו של הספר, ״בשולי האור״ – אמנם בשוליים אבל קיים. האור שתמיד קיים, שלא מאבד תקווה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו