המתח שבין חורבן לבנייה: נעה ארד יאירי ויובל יאירי במפעל

מה קורה כששני אמנים שהם בני זוג מחליטים ליצור יחד תערוכה? האם הם מצליחים להעביר מסרים אמנותיים מורכבים על הפעולה האמנותית המשותפת ועל ההפרדה שבכל זאת נשמרת, בלי שהמסר יהיה מתקתק מוכר ואוטומטי?

נעה ארד יאירי ויובל יאירי, שהתערוכה שלהם ״זוג או פרד״ מוצגת במפעל בירושלים (אוצר: ניב גפני), מצליחים להתמודד עם המכשולים האלה ולייצר מעשה אמנותי כן וכואב, ששואל שאלות על שותפות וזוגיות אמנותית ואחרת, במציאות חיים חברתית ופוליטית מורכבת.

השניים הם אמנים ותיקים ובני זוג. נעה עוסקת בפיסול, ציור ומיצב, ועבודותיה מבוססות על ניתוח היסטורי ופוליטי תרבותי ופמיניסטי. יובל יוצר בתחומי הצילום, הווידאו והרישום, ועבודותיו מתבוננות במרחב מתוך מבט היסטורי ופוליטי.

לכל אחד אזור משלו בסטודיו שהם שוכרים יחד, יצירות שונות וזמן עבודה שונה – נעה עובדת במהלך היום ויובל בערבים. הודות לעובדה שאני מכירה אותם אישית יותר מ־40 שנה ועוקבת אחרי יצירתם ודרך עבודתם, אני יכולה לומר שהם יוצרים בנפרד – אבל תומכים זה ביצירתו של זה.

בתערוכה הם משתפים פעולה באופן מלא כשאין סימן (מלבד הכרות עם עבודות קודמות שלהם) מי תרם מה לאיזו עבודה. נראה שחלק מהכוונות של התערוכה הן לייצר רגע של נכונות להיבלע באופן הדדי זו ביצירתו של זה. הכותרת ״זוג או פרד״ – משחק תחרותי שבו זוכה רק צד אחד – מערערת את האשליה על החיבור המוחלט שמייצרת התצוגה, ומזמינה את הצופים לחפש בכל זאת מי יצר מה.

תערוכה של בני זוג שנקראת זוג או פרד מראה שיש רצון להפגין את ההנאה שבמשחק המשותף, אבל בו זמנית היא גם מגלה שיש קונפליקט, תחרות ואמביציה לנצח

ההחלטה לעורר אפשרות של סימביוזה, גם אם חלקית וזמנית, היא מעניינת בעיקר אחרי שנים של נפרדות אמנותית, לצד חיים משותפים הכוללים שני ילדים שיצאו מהבית, התמודדות עם אובדנים, חילופי קריירות, חיפושים עצמיים, כישלונות והצלחות – ביחד ולחוד. אין מקום טוב יותר עבורם מלבצע את האקספרימנט הזה מהמפעל – שניהם לקחו חלק בגרעין שבנה את המקום וגם היום הם חלק מהקהילה שמפעילה אותו.

הפעילות הנפרדת כאמנים, החיים המשותפים והנכונות להתערבב, תורמים כולם למסע האמנותי שמעורר סקרנות ומותיר הרבה מקום למחשבה. הוא מזמין את הצופים להפליג איתם לתוך המתחים והכאב של החיים המשותפים כזוג, כאמנים, וכאנשים שחיים בישראל של היום וחווים את הקריסה הערכית, והפיזית הנרחבת מאז 7 באוקטובר. אבל המסע הזה גם מזמין אותנו לא לאבד תקווה – התערוכה מלאה בניסיונות לבנות מהשברים חזון להמשך, שנשען בין השאר על ההיסטוריה והאחדות המשפחתית.

כאוס מאורגן

את החורבן אנחנו פוגשים כבר בכניסה: המסדרון שמוליך אל שני חדרי התערוכה מכיל בשוליו ערימה של שברי פסלים, קרעי רישומים של יובל, שמונחים בכאוס מאורגן. הרושם הוא של אתר ארכיאולוגי שזה עתה נחשף, או לחלופין מקום ששבו התרחש הרס אלים ומכוון.

השרידים של ההרס נדחקים לקירות המקולפים של המסדרון, שמאחוריהם נחשפת ההיסטוריה המורכבת של המבנה שהתעמעמה עם השנים, אבל למרות שהם בשוליים – אי אפשר להתעלם מהם. עבודת הווידאו של נעה שתלויה לצד החורבות רומזת לאופן שבו נעשה החורבן בפועל: אנחנו חוזים בה שוברת פסל אחרי פסל, יצירה אחרי יצירה, כשפניה מתעוותים בבהלה מההתנפצות החוזרת (מה שלא מפריע לה להמשיך).

בעוד שההרס מתרחש בשוליים, במרכז המסדרון ניצבים שני עמודים שעליהם הולבשו שברי גבס, שאריות של דפים קרועים, כניסיון לייצר מההתפרקות משהו חדש, חסר צורה ומעוות. התצוגה במסדרון מבהירה שאנחנו הולכים לבקר במקום שבו הכאוס והסדר יהיו בדיאלוג מתמשך, וייצרו יחד מופע מערער שלא יותיר אותנו אדישים.

המאבק בין השלילי (ההרס) לחיובי (הבנייה) נוכח בכותרת התערוכה. זוג או פרד הוא משחק, הוא תחרותי ויש לו חוקים ברורים. שחקן אחד מחביא ביד מספר כלשהו של אצבעות, והשחקן השני צריך לנחש אם המספר הוא זוגי או אי־זוגי. אם הניחוש נכון הוא מנצח בסיבוב, ואם לא – הניצחון עובר לצד השני. זה אמנם מאבק לניצחון, אבל הוא לא באמת רציני. שני המשחקים מביטים זה לזה בעיניים, צוחקים לא מעט וחוזרים על המעשה שוב ושוב.

תערוכה של בני זוג שנקראת זוג או פרד מראה שיש רצון להפגין את ההנאה שבמשחק המשותף, אבל בו זמנית היא גם מגלה שיש קונפליקט, תחרות ואמביציה לנצח. אלה לא חיים על מי מנוחות אבל גם אל תיקחו אותנו ממש ברצינות – זה רק משחק.

התנועה בין שבר רציני למשחק עולה גם בעבודת הווידאו. יש משהו מהנה בלשבור דברים בחופשיות, גם אם המעשה מעורר רתיעה. נעה משחקת עם תהליך השבירה, היא גם נרתעת וגם משועשעת. אבל התוצאה, התוצרים של מעשה השבירה, שחלקם מוצגים ליד קירות המסדרון, מעוררים מחשבות נוגות ביחס לאובדן העבר שנמחק. הן עולות מול הקירות המקולפים של הבניין ובגלל המעשה האלים של ההרס, שמותיר פסלים עם ידיים ורגליים קטומות, פנים שהושחתו וחתיכות חסרות זהות.

העמדת הפורטרטים השונים כל כך במהותם זה מול זה היא מסר חזק של נפרדות בתוך ה״ביחד״. אפשר לראות את אשליית החיבור מתפרקת מול השפה האמנותית השונה שנוכחת באופן ברור בהצלבה של היצירות

המתח שבין החורבן לבנייה, בין משהו שמאבד את צורתו והופך למשהו אחר, עובר כחוט השני בכל התערוכה. ביצירה ״זוג או פרד״ מוצבות יציקות גבס של גופם הקדמי של האמנים אחת מול השנייה, במנח המקובל למשחק.

הבחירה לרוקן את היציקה ולהציג רק חלק ממנה בטקס זוגי מוכר של שיתוף פעולה ותחרות מראה בו זמנית את הקשר ביניהם, אבל גם את ההתפרקות ההדרגתית של הגוף – תוצר של השנים שעברו והמאמץ להחזיק את השותפות, למרות התחרות. ״זהו טקס שמדמה חניטה או קבורה בסרקופג״, נכתב עליה בטקסט התערוכה.

המתח הזה מתקיים גם ביצירה ״שטח אפור״, שבה יצרו השניים קערות עשויות מעיסות עיתונים מהתקופה האחרונה, שבתוכם משולבות אמירות שמתנגדות למציאות הפוליטית. לקערות יש שפה משוננת ולא אחידה ולפי מה שכתבו, הכוונה הייתה לייצר מעין בניינים הרוסים למחצה. הפונקציה של הקערות כפולה – הן מסמנות את המשמעות הקשה של המציאות, אבל גם את ההתנגדות. למרות שהקערות שבורות הן לא איבדו את הפונקציה שלהן להכיל משהו, כלומר – גם בחורבן מצליחים להתקיים חיים.

גם הפורטרטים בתערוכה מכילים את הפרדוקס בין ההרוס לבנוי. בחדר שבו משחקים נעה ויובל זוג או פרד מוצג גם ציור של נעה עירומה, מנסה להסתיר ולגונן על שדיה בידיה אבל מביטה בישירות, בביטחון ובלי פחד בצופים.

בחדר שמעבר למסדרון עומד בדיוק מולה טורסו של אישה שמצוי במנח זהה לזה שבציור. בניגוד לגוף השלם והצעיר של הפורטרט הראשון, זהו דיוקן של גוף קרוע, יד אחת ושד חסרים וחלק מפניה של הדמות הושחת. האישה לא מתבוננת ישירות בצופים, אלא בייאוש לאי שם. המפגש בין שני הפורטרטים מייצג את המאבק בין היכולת לעמוד איתן ולהישאר שלמים, לבין התחושה שהכל קורס ומתעוות.

מאחורי האישה השבורה והמיוסרת מוצגת העבודה ״סטודיו״. זהו צילום שלפי הטקסט הוא פורטרט עצמי של יובל בנקודת זמן שבה הוא עובר מצילום (שבו עסק שנים) לרישום כמדיום אמנותי. הצילום מכיל מאות פריימים שכל אחד מהם לוכד קטע קטן מהחלל, המורכבים לתוך ריבועי גריד לכדי דימוי שלם.

הקירות, החלון והנוף הנשקף ממנו מצוירים ומונחים כרקע לאוביקטים שלפניהם. על השולחן משמאל – רישום בדיו על נייר בתהליך עבודה. זוהי דוגמה לרישומים נוספים מסוג זה שבהם עוסק יובל היום, ומוצגים באותו החלל על הקיר.

העמדת הפורטרטים השונים כל כך במהותם זה מול זה היא מסר חזק של נפרדות בתוך ה״ביחד״. אפשר לראות את אשליית החיבור מתפרקת מול השפה האמנותית השונה שנוכחת באופן ברור בהצלבה של היצירות. בעוד נועה נוגעת בגוף האישי שלה ואפילו מעלה אותו כעולה, יובל מותיר את העצמי כסובייקט מחוץ לציור ומתאר את עצמו דרך פרטים בעולם – גלובוס, קרעי מפות ודגימות קרקע.

הציור ״ההפלגה אל ביזנטיון״ מחזיק את הנפרדות, אבל מדגיש את האחדות המשפחתית. בטקסט התערוכה נכתב שהכותרת נלקחה משירו של וו.ב. ייטס, ״ההפלגה לביזנטיון״, שבו מסמלת ביזנטיון את האידיאל, את העיר הטובה שאליה מפליגים כשרוצים לעזוב את מה שרע מאחור. אבל בציור המשפחתי הזה נראה שביזנטיון נותרת מאחור, והמשפחה יוצאת אל הלא נודע. על הרפסודה שבמרכז העובדה ניצבת נעה עם הילדים, מאיה ורועי, חמור שהצילו וכלבם האהוב שמת.

נעה מחזיקה דגל ורד – דגל המחאה – ומתבוננת כלפי מעלה; רועי שחותר ומאיה מסתכלים כל אחד לנקודה אחרת בחלל. אביהם שעומד במים בוחן את שריריו. האם הוא משתהה במים כמשחק ותכף יעלה לרפסודה? לאן נוסעת המשפחה ולמה?

לפי הטקסט הציור מעורר את ״התהייה האם עלינו לעזוב ולחפש מקום טוב ובטוח יותר״, אבל צפייה בו מעוררת סדרה של שאלות. האם הרפסודה עצרה או שהיא ממשיכה בדרכה? ואם היא ממשיכה – לאן נוסעת המשפחה ובאיזה הרכב? ומה הם עוזבים מאחור? ומדוע יש להמשיך במחאה מעבר לים? אולי המסר הוא שלעזוב את המקום הלא בטוח – הוא לעזוב את המקום הטוב, את ביזנטיון, כי אין לדעת מה מחכה מעבר לפינה? אולי העזיבה עלולה לסכן את האחדות המשפחתית?

האלמנטים של הציור מופיעים גם בציורים ובפסלים קטנים על המדפים בשתי הגלריות, שם בולטת הנוסטלגיה, ההתחברות אל זיכרונות העבר – למאיה ורועי כילדים ולנשים בשלבים שונים של החיים. למרות שגם בהם יש לנו תזכורת מההרס והעיוות בדמות פסלים שהם חלקי גוף, אנחנו יכולים אולי לשכוח לרגע את המתח בין זוג ופרד על מופעיהם הרבים, ולהתנחם בעבר שמוקרן מציור קטן של ההורים של נעה הולכים חבוקים, בלי קונפליקטים, אל האופק.

---

נעה ארד יאירי ויובל יאירי | זוג או פרד
אוצר: ניב גפני
המפעל, המערביים 3, ירושלים
נעילה: 10.4