השרוף 2025: יותר פאן, פחות מחאה

בשנת 2000, הרבה לפני שספוטיפיי, יוטיוב ורחמנא לצלן טיקטוק, הכתיבו את הקצב של תרבות הפופ העולמית והמקומית, נולד בישראל אחד מהפרויקטים המוזיקליים הכי מדוברים ומרחיקי לכת שאי פעם נראו כאן. ביום אחד בהיר הגיח לחיינו טיפוס תמהוני על כסא גלגלים, עטוי מסכה וכפפות, עם קול של זמיר פלוס חי״ת ועי״ן גרוניות, והזדהה בשם ״השרוף״.

הטיפוס המשונה והמסקרן הצליח בכמה חודשים להתל בלי סוף בכלי התקשורת, אבל בעיקר לגרום לקהל שלם להתאהב בסיפור הסינדרלה שלו ובמוזיקה שלו. מאחורי התחפושת עמד המוזיקאי חיים צינוביץ, שבאותה תקופה כבר היה מוכר כאמן וכמי שתרם את קולו לעשרות פרסומות (״תנו לי קרלו או שיהיה פה בלאגן!״). אבל השרוף, האלטר אגו שנולד מתוך פגיעה עמוקה ולא מאיזו גחמה רגעית של אמן משועמם ותאב פרסום – הפך אותו בן־לילה לשם מוכר בכל בית בישראל.

עכשיו, 25 שנה אחרי, כששירים כמו ״הבל החן, שקר היופי״ או ״מכונת הלהיטים״ עדיין מהדהדים בפלייליסטים (גם של כותב שורות אלה), חוזר צינוביץ תחת הטייטל של ״השרוף״, עם סינגלים חדשים שמזכירים עד כמה הקהל צמא לשמוע שוב את קולו.

״השרוף קרה בשנת 2000״, נזכר צינוביץ. ״זו בדיוק השנה שבה הרוק של הניינטיז שכיכב במועדון הרוקסן העביר את שרביט המלוכה למוזיקה הים תיכונית, שהפכה מאז להיות ליבו של הפופ הישראלי וחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים. עוד לא היו אז רשתות חברתיות. לאמנים לא היה שום אמצעי ישיר להגיע לקהל שלהם״.

כדי להבין את התופעה צריך לחזור להתחלה. עוד לפני ״השרוף״, צינוביץ היה אמן שאהב ללכת למקומות שאף אחד לא העז לדרוך בהם. בשנות ה־90 המוקדמות יצר את ״פרויקט הג׳יבריש״, מופע תיאטרוני־מוזיקלי בשפה מומצאת, עם 15 נגנים על הבמה. ״זה היה ממש קרקס מרהיב, עם המון תרבויות משולבות בתוכו. מוזיקת עולם – עוד לפני שהמונח הזה הומצא. אני קראתי לזה ׳חגיגה של כפר שלא קיים׳״.

ידעתי שאני רוצה לקרוא לו השרוף, וגם ידעתי שאני הולך להביא אותו מלמטה, מהתחתית של החברה. הזמנתי מסכה מיוחדת מחו״ל, הייתה לי פאה, כפפות, איפור. בסך הכול מדובר ברוקנרול, לא בסודות הגרעין

הקהל אהב, אבל המבקרים לא תמיד יישרו קו. ״היו מבקרים שכתבו על המוזיקה שלי שהיא לא מעניינת, ולהאזין לה זה משעמם בדיוק כמו להתבונן בחצילים מתבשלים. לקחתי את כל הכעסים שצברתי מהביקורות האלה, וב־1994 הוצאתי את ׳קצת פורקן, קצת חום, קצת אהבה׳״. גם האלבום הזה היה שונה ממה שהתרגלו אליו – ניסיון להביא את הסאונד של להקות בינלאומיות פופולריות לעברית, אבל זה לא הספיק, ״זה הרגיש להם טומאה״.

הביקורות השליליות הובילו את חברת התקליטים להתנער מצינוביץ, במה שהוא מגדיר כ״הוציאו עליי חוזה״. הקש האחרון שבר את גב הגמל ולקראת סוף העשור נסע צינוביץ לארצות הברית לעשות מוזיקה, הרחק מהמבקרים ומהתקשורת הישראלית חסרת הרחמים. בגלות, הוא התחיל לרקום מעשה קונדס מוזיקלי, שלימים יוליד את השרוף. ״שאלו אותי שם אם אחזור לארץ. אמרתי שאם אחזור, אני אעשה להם קטע״.

ב־1997 חזר ארצה, התחבר לעולם הפרסום, והפך לקול המזוהה של דור שלם. ״הייתי הקול של קרלו, דובבתי ב׳חתולים בצמרת׳ וב׳מולאן׳. עשיתי הרבה, באמת הרבה״. אבל הקול מאחורי הפרסומות והסרטים לא הספיק – והרעיון של ״השרוף״ קרם עור, גידים, שירים וכיסא גלגלים.

״הבנתי שאני צריך ליצור דמות. ידעתי שאני רוצה לקרוא לו השרוף, וגם ידעתי שאני הולך להביא אותו מלמטה, מהתחתית של החברה. הזמנתי מסכה מיוחדת מחו״ל, הייתה לי פאה, כפפות, איפור״. ההצלחה הייתה מיידית. השירים, ובראשם ״הבל החן, שקר היופי״ ו״הקשיבי לקול״, כבשו את התחנות ואת מצעדי הפזמונים. ״בסך הכול מדובר ברוקנרול, לא בסודות הגרעין״.

תפסיק לבכות, הכל מסתדר

כשהבאזז והסקרנות סביב הדמות המסתורית הלך וגבר, גם כלי התקשורת הגדולים רצו נתח מהעוגה. במערכת 7 ימים של ידיעות אחרונות הוחלט על כתבה נרחבת אודותיו, שהפכה למחרת לפיאסקו תקשורתי מביך עבור המערכת. זהותו האמיתית של השרוף הודלפה, התקשורת חגגה, הקהל המציא ספקולציות ושמועות, והדמות הפכה רשמית מתעלול פרובוקטיבי לאירוע תרבותי מכונן שייזכר לדורות.

החשיפה הגדולה הגיעה בתכנית של יאיר לפיד, בדיוק כמו שצינוביץ תכנן כבר בתחילת הדרך. ״הורדתי את המסכה ונתתי לכולם אצבע משולשת. הבנתי שאני הולך לשבור את המערכת. היו שנעלבו וכעסו, גם פוליטיקאים וגם עיתונאים. אבל מבחינתי – זו הייתה הצגה. זה היה הריאליטי האמיתי״.

אז מה השתנה ב־25 שנה? לדבריו של צינוביץ, כמעט הכל. ״פעם השרוף היה רובין הוד ואנדרדוג שנלחם למען אלו שקולם לא נשמע. היום מבחינתי הוא פאן נטו. הוא לא בא להילחם בשום דבר, לא בא להאיר זרקור. זה נטו בשביל המוזיקה״.

פעם השרוף היה רובין הוד ואנדרדוג שנלחם למען אלו שקולם לא נשמע. היום מבחינתי הוא פאן נטו. הוא לא בא להילחם בשום דבר, לא בא להאיר זרקור. זה נטו בשביל המוזיקה

למה דווקא עכשיו? הסיבה הראשונה הייתה אישית – ״הבת שלי באה אליי לפני שנה ואמרה לי: אבא, אני רוצה שתחזור להופיע. וכשהילדה שלך מבקשת – אתה לא מתעלם״. אבל מעבר לרגע המרגש הזה, החזרה נבעה גם מצורך פנימי שלא נותן מנוחה. צינוביץ חי ונושם את הבמה כל חייו. הרצון לחזור לעמוד מול קהל, לשיר ולהרגיש את האנרגיה מהצד השני, היה חזק ממנו. על השאלה מה היה אומר לחיים הצעיר של סוף הניינטיז, הוא עונה בפשטות: ״אל תדאג, יהיה בסדר. תפסיק לבכות, הכל מסתדר״.

הקאמבק של השרוף מתבטא לא רק בחזרה לבמה, אלא גם במוזיקה חדשה בדרך לאלבום חדש לגמרי. הסינגל הראשון, ״יא משוגעת״, היה הסנונית, ואפשר היה לשמוע בו שוב את טביעת הקול המזרחית־רוקנרולית שנעלמה מהנוף המקומי. השיר נפתח בווידוי על געגועים לשיר ולהופיע: ״הכל קורה מהר, אולי שכחתי מי אני בתוך כל הצלילים אני שומע – זה אני שר״.

רגע לפני החגים שוחרר הסינגל השני ״לא עונה״, עם פזמון ממכר סטייל ״הבל החן, שקר היופי״, שצינוביץ כתב והלחין יחד עם רון ביטון, בהפקת אסי טל. זה שיר קצבי שמחזיר את האוזן לאווירת הניינטיז, על סיפור אהבה תמים מתחילת המילניום וחלומות שנעלמו (אבל תמיד חוזרת המנגינה). ״השירים החדשים מייצרים זיכרונות שלא היו. כולם שומעים את זה כאילו זה חדש, אבל זה גם סוגר מעגל עם מה שהיה. זה על זמני״.

השרוף של שנת 2000 היה אקט אותנטי וכואב של מחאה, תעלול תרבותי משעשע, אבל גם התרסה מכוונת כלפי הממסד ש״שרף״ את צינוביץ מבלי לתת לו הזדמנות שנייה. גרסת השרוף של 2025 היא פאן טהור, אהבה למוזיקה, חיבור מחודש עם הקהל – ויחד עם זאת, עדיין מהדהד חתרנות ונון־קונפורמיזם שמסרבים להיעלם.

חיים צינוביץ עדיין יודע איך להפוך דמות במסכה (זוז הצידה ״הזמר במסכה״) לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. הפעם הוא לא בא כדי להתל שוב בתקשורת ולעשות דאווינים וספינים, אלא כדי להזכיר לנו עד כמה המוזיקה שלו הייתה חסרה בנוף המקומי.