״פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס״: שפה חדשה לאסון חסר מילים

שני קיניסו, בן קיבוץ בארי, היה שם כשהעולם התפרק. בבוקר ה־7 באוקטובר הוא מצא את עצמו סגור בממ״ד עם בת זוגו, עוקב אחרי הודעות בזמן אמת על משפחתו וחבריו – חלקם נרצחו, אחרים נלחמו על חייהם. בתוך האימה הפך במקרה למוקד להעברת מידע בין התושבים, מה שהעניק לו תחושת שליטה רגעית אל מול חוסר האונים. מאוחר יותר פונו הוא ובת זוגו במסלול חשוף לירי, מלא גופות, בעוד שהוריו שרדו מתקפה בדרך אחרת. זה היה הרגע שבו הבין שהחיים, וגם הקולנוע שבו עסק, כבר לא ייראו אותו הדבר.

ימים ספורים אחר כך פרסם קיניסו – מבקר וחוקר קולנוע – מניפסט בכתב העת ״אוף סקרין״; טקסט קצר אך מהדהד שהפך לנקודת מוצא לפרויקט כולו. לא עוד עדות אישית, אלא קריאת חירום מקצועית: אזהרה שהקולנוע הישראלי עלול להיכנע לנרטיבים מוכנים – גבורה, הקרבה, דוקו מגויס – ולאבד את היכולת להתמודד עם הבלתי נתפס באמת. ״פרספקטיבה היא פריווילגיה שהקולנוע הישראלי כבר לא יכול להרשות לעצמו״, הוא כתב.

מתוך הקריאה הזו נולד ״פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס״ – יוזמה עצמאית של קבוצת יוצרים צעירים. את הפרויקט יזמו בתחילתו קיניסו, הבמאית והאוצרת הצעירה שירה הברון ויהל כבירי. בהמשך הצטרפו אליהם ליה דקל, שירה רובינשטיין, אביגיל חדד והמעצב רז ויצמן. יחד הם ביקשו לנסח שפה קולנועית חדשה – כזו שמעזה להביט למציאות בעיניים.

הגישה שלהם פשוטה אך חתרנית: לא להפוך את השבעה באוקטובר לעוד פרק בסדרת גבורה לאומית, אלא להישאר על פני הקרקע החרוכה, במקום שבו השאלות נותרות פתוחות ואין נחמה מוכנה מראש. מול עודף הדימויים וההצפה הוויזואלית של הימים ההם, הם ביקשו לחפש דימויים אחרים – אינטואיטיביים, לא מלוטשים, כאלה שנולדים מהעדות האישית ומחזיקים את החוסר ודאות במקום לנסות לכסות עליו.

הגישה שלהם פשוטה אך חתרנית: לא להפוך את השבעה באוקטובר לעוד פרק בסדרת גבורה לאומית, אלא להישאר על פני הקרקע החרוכה, במקום שבו השאלות נותרות פתוחות ואין נחמה מוכנה מראש

מכאן נובעת גם השאיפה לשחרר יוצרים מ״משאלות טכניות״ או ״שאלות גדולות״ שעלולות להפריע לאותנטיות. הפרויקט מדגיש את החשיבות של יצירה אינטואיטיבית ושל אלתורים, לא כפשרה אלא כדרך התמודדות: יצירה שמביאה שאלות אמיתיות, שמביעה את חוסר הידיעה והשבר הלשוני שאנשים חווים במצב הנוכחי. הדגש הוא על הקשבה אישית, על עדות לסיפורי הקורבנות כבסיס לסולידריות, ועל יצירת שפה קולנועית שתצליח לשקף את המורכבות במקום להחליק אותה.

הברון, שבני משפחתה נחטפו מקיבוץ בארי – תשעה חטופים ששבו בעסקה ושלושה שנרצחו, בהם דודה אביתר קיפניס ז״ל – ממשיכה עד היום להיות פעילה למען שחרור החטופים. מעבר להיכרות המוקדמת שלה ושל קיניסו מבארי, זהו גם הקשר העמוק והכואב שמחבר ביניהם וגורם להם להוביל את הפרויקט יחד.

מתוך הכאב האישי הזה צמחה גם ההשראה למניפסט שעליו נשען הפרויקט, המבוסס על דימוי קולנועי קיים: סרטו של יהב וינר ז״ל, הילד (2023). וינר, יוצר צעיר שנרצח ב־7 באוקטובר בכפר עזה, נחשב לאחד הקולות המבטיחים של הדור החדש בקולנוע הישראלי. יצירתו הקצרה, שנעשתה קודם לכן, הפכה במפתיע לאבן יסוד רעיונית עבור היוזמה.

השוט הפותח – ארוך, מתמשך, עוצר נשימה – מתבונן בנוף הפסטורלי של עוטף עזה, נוף יפהפה שבתוכו מסתתר איום בלתי פוסק. בעיני קיניסו, הסצנה הזו, שהסתיימה בפיצוץ בצינור מים, הייתה כבר אז מטאפורה מוקדמת לפיצוץ הגדול של ה־7 באוקטובר. ״הילד״ המחיש את חוויית הבלתי נתפס עוד לפני שהמילה עצמה הפכה למציאות יומיומית, וכיום הוא נקרא כמעט כצוואה קולנועית מוקדמת של יוצר שנקטע באכזריות, אך הותיר אחריו דימוי שממשיך להדהד.

מיוזמה זמנית לגוף מתמשך

הפרויקט החל כיוזמה עצמאית, מונעת מתחושת שליחות ומבוססת על תרומות צנועות. האירוע הראשון התקיים כבר במאי 2024 בבית של סולידריות בתל אביב, ששימש מאז בית מארח ותומך מרכזי ביוזמה. בהמשך התרחב הפרויקט לשיתופי פעולה עם סינמטקים ופסטיבלים ברחבי הארץ, וכיום הוא נמצא בתהליך של התבססות. מטרתו היא להפוך מיוזמה זמנית לגוף מתמשך, שמבין לעומק את צרכי היוצרים ומספק להם מנגנוני תמיכה – בין אם באמצעות קולות קוראים, הקמת חממות יצירה או מסגרות ליווי שיאפשרו ליצירה עצמאית להמשיך ולצמוח.

לצד החזון האמנותי, נושאת היוזמה גם שאיפה חברתית ברורה: להעניק במה ליוצרים שהודרו מהשיח המרכזי ומהקולנוע הישראלי. הפרויקט מבקש לשלב יוצרים מהפריפריה, ממעמדות מוחלשים, וגם יוצרים ערבים ובדואים, מתוך ההבנה שהטראומה של ה־7 באוקטובר מתקיימת בתוך חיים משותפים ומורכבים. הרצון הוא להשמיע מגוון קולות, לטפל גם בכאב של קהילות אחרות, מבלי לוותר על העדות הישירה של נפגעי אותו יום.

עבור חברי הפרויקט, החרם על ישראל בעולם לא נתפס רק כאיום אלא גם כהזדמנות: רגע שבו הקולנוע הישראלי יכול להפסיק לחשוב מה ירצו לראות פסטיבלים בחו״ל, ולהתחיל לדבר קודם כול את עצמו

עבור חברי הפרויקט, החרם על ישראל בעולם לא נתפס רק כאיום אלא גם כהזדמנות: רגע שבו הקולנוע הישראלי יכול להפסיק לחשוב מה ירצו לראות פסטיבלים בחו״ל, ולהתחיל לדבר קודם כול את עצמו – קהל מקומי, הוויה ייחודית, זהות אמנותית שלא מתנצלת על המקום שממנו היא באה.

גם כאן משתלב הטקסט של קיניסו באוף־סקרין, שבו טען כי בעשורים האחרונים נסמך הקולנוע הישראלי על נוסחה נוחה – ז׳אנר סרטי המשפחות. העיסוק המתמיד במשפחה נבע מהמקום המרכזי שלה בחברה הישראלית, אבל גם מהרצון לחמוק מהעיסוק הישיר בקונפליקט הלאומי. המשפחה, כתב, הפכה ל״תרופת פלא״: מצד אחד ייצוג כל ישראלי, ומצד שני גשר נוח לתקשורת עם העולם.

קיניסו ציין לטובה סרטים כמו ״הטרילוגיה של ויויאן אמסלם״ ו״כנפיים שבורות״ – יצירות בעלות ממד אוניברסלי מובהק, אך גם כאלה שלא ניתן לדמיין אותן נוצרות מחוץ להקשר הישראלי. בכך הן מוכיחות שהחיפוש אחר שפה חדשה אינו נובע מדחייה של מה שנעשה עד כה, אלא מתוך רצון לחפור עוד לעומק – להראות שהייחודי והמקומי יכולים להיות אוניברסליים דווקא בזכות הכנות והעמידה על המקום שממנו הם באים.

פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס לא נולד כדי לספק נחמה או תשובות, אלא כדי לאפשר מבט אחר – כזה שלא מנסה לאחות מיד את השבר, אלא מחזיק אותו פתוח. קולנוע שמוכן לחיות עם הסדקים, עם הכאוס ועם חוסר הוודאות. קולנוע שנולד מתוך זעקה, אבל גם מתוך אמונה שהשפה הקולנועית מתחדשת דווקא במקום שבו המילים נגמרות והדימויים מתחילים לדבר.

במובן הזה, היוזמה של קיניסו, הברון וחבריהם היא לא רק תגובה לאסון אלא גם הצהרת כוונות על עתידו של הקולנוע הישראלי. היא מזכירה לנו שאמנות אמיתית לא נמדדת ביכולת שלה לשקף את מה שכולנו כבר יודעים, אלא ביכולת שלה להאיר את מה שאי אפשר לתפוס במילים.

---

האירוע הקרוב של הפרויקט יתקיים ביום שישי 10.10 בסינמטק ת״א, הקרנת טרום בכורה לסרטו של דני רוזנברג, ״על כלבים ואנשים״