מגלים אוצרות // עדי קרליץ

הפעם הראשונה

במאי 2016 אצרתי בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון את התערוכה no graphics שאתגרה את גבולות עולם העיצוב הגרפי. השתתפו בה מגוון יוצרים – החל ממעצבים גרפיים מובהקים; דרך מעצבים המקיימים יחסים אמביוולנטים עם שדה התקשורת החזותי, כאלה שנטשו את המקצוע באופן מלא או חלקי לטובת תחומי יצירה אחרים; ועד אמנים המפלרטטים עם עבודות מוזמנות, לקוחות וקהלי יעד. הזמנתי את המעצבת שיר חולב להיות שותפה לתערוכה, והשתתפו בה רן סלוין, ג׳ודית אשר, דודיק אופנהיים, אביגיל ריינר, איתן ברטל, תמי ויזל ודניל אומנסקי.

באותה התקופה למדתי לתואר השני בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. במקביל עבדתי כמרצה בתואר הראשון במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית, וכרכזת לימודי תעודה במכון טכנולוגי חולון. ידי היו מלאות בכל טוב, אבל הגיעה אליי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.

בימים אלה אני מתחילה ניסיונות ראשונים של שילוב בין הידע הפרקטי שצברתי כמעצבת, לבין הידע התיאורטי שרכשתי במסגרת התואר השני. העבודה על התערוכה ארכה כשמונה חודשים, דבר שאפשר לעבוד עם היוצרים על עבודות חדשות במיוחד עבורה. דרך עבודות האוצרות, הרגשתי שמצאתי דרך לשלב בין הפרקטיקה כמעצבת והתיאוריה כחוקרת.

התחנה האחרונה

לפני מספר חודשים, בשיטוט באינסטגרם, הגיע אלי במקרה (אמרנו כבר שאני אוהבת מקריות?) קול קורא של הביאנלה הבינלאומית The Wrong Biennale, שהזמין אוצרים מרחבי העולם להציע תערוכה עצמאית שמתקיימת באופן דיגיטלי־מקוון, עם אפשרות לתערוכה פיזית במקביל. זו המהדורה השביעית של הביאנלה והיא מוקדשת לחקר הצד האמנותי של יחסי אדם, טכנולוגיה ובינה מלאכותית.

הבינה מאתגרת את האופן שבו אנחנו תופסים באופן מסורתי את היצירתיות, את האינטליגנציה ואת האינטראקציה האנושית. לאור השימוש האינטנסיבי בה – הגבולות בין המציאות הפיזית לסביבה הדיגיטלית הופכים מטושטשים ונזילים יותר מתמיד

הביאנלה היא פלטפורמה רב־תרבותית ומבוזרת, המציגה גישה פתוחה ומאפשרת ליוצרים לעקוף את התשתית האליטיסטית של ירידי אמנות ולהציג אמנות דיגיטלית לקהל גלובלי. בימים אלה לא מובן מאליו לקיים פרויקטים בינלאומיים משותפים, ואני מתרגשת על ההזדמנות להציג במסגרת השואפת להוות סמל לשיתופיות ולשיווין בעולם האמנות. באופן אישי, מצאתי שיש פה הזדמנות להמשיך את המחקר שהתחלתי לעבוד עליו במסגרת התואר השני – גליצ׳ים ושגיאות דיגיטליות, ולחבר אותו לנושא הבינה המלאכותית של הביאנלה.

התערוכה MEMORY_ALMOST_FULL // זיכרון_כמעט_מלא, שמוצגת כעת בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון (עד ה־7.11), עוסקת בשיבושים כאסתטיקה פוסט־דיגיטלית בעידן מהפכת הבינה המלאכותית של ימינו. הבינה מאתגרת את האופן שבו אנחנו תופסים באופן מסורתי את היצירתיות, את האינטליגנציה ואת האינטראקציה האנושית. לאור השימוש האינטנסיבי בה, הן בתהליכי מחשבה הן בתהליכי יצירה – הגבולות בין המציאות הפיזית לסביבה הדיגיטלית הופכים מטושטשים ונזילים יותר מתמיד.

בתערוכה מוצגות עבודות במגוון מדיומים וטכנולוגיות, המבקשות להציג את נקודות השבר והחיבור שנוצרות במרחב הרעיוני והאסתטי שבין האנושי לטכנולוגי ולהתעכב עליהן, תוך התמקדות בגליצ׳ כמטאפורה חזותית וקונספטואלית לפערים ולסדקים הנוצרים בממשקים האלה. איך מתפקדים השיבוש, התקלה, השגיאה והבאג כפעולה מעצבת בעולם דיגיטלי ״מושלם״?

משתתפים בתערוכה יונתן בן־שמחון ומתן טנא, איתן ברטל, רוני גינוסר, איל יהוה גרוּס, אייל דץ, חן הארת׳סטון, אופיר ליברמן, ענת סאקס, עודד עזר, גלעד פרידמן, שאול צמח, יובל קשת, יואב רודה, נעמה שטיינבוק, חיה שפר, דפנה שרתיאל.

את התערוכה ליוותה אוצרת הגלריה הנהדרת תמר לב־און, וב־31.10 תתקיים בה הפתיחה הרשמית של אירועי הביאנלה, שתכלול פרפורמנס של יונתן בן־שמחון וארנון זנגביל, במחווה למרינה אברמוביץ׳ בתוספת בינה מלאכותית.

מכל מלמדיי השכלתי

אחת התערוכות שהשפיעו עלי ביותר היא ״חפרפרת״ של הילה לולו לין, שהוצגה בשנת 2005 במוזיאון תל אביב לאמנות, באוצרותה של נילי גורן. התערוכה התקיימה בחלל לבירינתי ובו מספר תחנות, והמבקרים הוזמנו לבחור את המסלול שבו ירצו ללכת, באופן שגם ההמתנה בכניסה לתחנה או החמצה שלה הופכים לחלק מהחוויה.

כל תחנה זימנה אינטראקציה שונה, ולעיתים הצופים הוזמנו לקחת בה חלק פעיל. המבקרים חוו סוג של מסע סוחף, שבו נוצרו אינטראקציות מפתיעות של הקהל עם המיצבים באופן הפעלה שונה לכל תחנה, במגוון מדיומים: פיסול, וידאו, צילום, וסאונד.

למרות שעברו כבר הרבה שנים, שתי מחשבות עולות במוחי כשאני חושבת על התערוכה. מחשבה אחת היא מידת הטוטאליות של חווית הצופה, שנשאב לתוך עולמות בדיונים לחלוטין, עשויים במלאכת מחשבת מדויקת מבחינה קונספטואלית וחזותית.

האוצרת נילי גורן כתבה: ״ביקור בתערוכה הוא, קודם כל, חוויה חושית שיש בה אלמנטים של חומר, של מגע, של טעם, של ריח, של צליל ושל צורה; חפצים מצויים, שבילים מתפצלים וישויות דמיוניות. בד בבד הוא תובע מהמבקר השתתפות פעילה היכולה לנוע בין מהלך פיזי (תנועה מונחית במרחב מסומן), דרך מהלך מנטלי (התלבטות, בחירה, קבלת החלטה) ועד לעיבוד תודעתי (הבנה, פרשנות, זיכרון, השלכה) ועיבוד רגשי (הזדהות, מועקה, מחאה, כעס, עלבון, חרטה)״. זה ציטוט שאני שומר קרוב אלי.

המחשבה השנייה היא לגבי הקטלוג שעיצבה דינה שהם וליווה את התערוכה: הוא מספק חוויה אסתטית, חושנית ווקאלית (מצורף דיסק עם סאונד!) באופן נאמן למקור.

תערוכת החלומות

בשנת 1997, בתקופת לימודיי בתיכון תלמה ילין, התחלתי לעבוד על פרויקט אישי בהשראת עבודת בלשות של האמנית סופי קאל. זהו פרויקט שהיריעה קצרה מלספר, אבל אני יכולה לשתף שהפרויקט התחיל אי שם כשנתקלתי בדפי פנקס עזוב ברחוב, שטמן בחובו סיפור אישי בעל ממד היסטורי, והוא מתמשך עד היום. בהשראת הפרויקט, אחת הסוגיות שמעסיקות אותי הוא לבחון את היוצר (המעצב, האמן) כדמות הבלש, וגם, להתייחס לתהליך היצירה כעבודת בילוש.

באופן מסורתי, נקודת המוצא של עבודת הבלש היא ביטוי לתשוקה לדעת, לתעד ולשמר. בנוסף, כל חקירה בלשית היא חיפוש אחר זהות, בין אם זהות קולקטיבית־לאומית או זהות אישית, והתוצאה הסופית יכולה להיות בלתי צפויה.

מצאתי נקודות השקה רבות לעבודתם של יוצרים הצמאים להתבונן במושאי המחקר שלהם, בליבותיהם, בקרביים שלהם, ולגלות את האמת של נושא המחקר. מתוך כך עולות שאלות כמו באיזה אופן חקירה בלשית יכולה להיות מתודת מחקר בעיצוב או באמנות? בתעלומה בלשית, אי־מציאת פתרון היא כישלון. האם זה כך גם ביצירה?

בקרוב אצלך

בימים אלה אני עובדת על הצעה לתערוכה חדשה יחד עם גלינה ארבלי, בנושא מחוללים. התערוכה מבקשת לבחון את מושג ה״מחולל״ – ככלי, כרעיון וכתופעה שמשפיעה על התרבות ועל האופן שבו אנחנו יוצרים, בעידן שבו יצירה נוצרת לא רק על ידי אדם, אלא גם על ידי אלגוריתמים, מכונות, מערכות אוטומטיות ורעיונות מופשטים. התערוכה מחפשת בית ונשמח להצעות 😊.