מאה אחוז אני: קולקציית הטי שירטס של דור פלג

עמית: הי דור. בוקר טוב. איזה בוקר?

דור: וואו. וואו. סוף סוף אפשר להגיד בוקר טוב

עמית: ממש ככה. כמה חיכינו לזה…

דור: אולי צריך לומר בשביל הפרוטוקול שאנחנו מדברים בבוקר שאחרי חתימת ההסכם להחזרת כל החטופים, ואנחנו בתקווה שכשיקראו את הכתבה הזו – הם כבר יהיו בבית

עמית: הלוואי. ואנחנו מדברים על קולקציית חולצות טי כל כך יפות שעיצבת. ספר לנו

דור: כן, התרגשות מסוג אחר לגמרי. לאחרונה החלטתי להגשים לעצמי פנטזיה שיש לי כבר די הרבה זמן, ועד עכשיו המתינה יפה ובסבלנות ברשימת הוויש־ליסט הפרטית שלי. השקתי קולקציית חולצות טי קטנה עם פרינטים של קולאז׳ים שיצרתי. ואני ממש מתרגש 🙂

עמית: איך מגיעים לכזה חלום. מה הרקע?

דור: אני חושב שאפשר לומר שעולם העיצוב והאמנות תמיד היה שם. כש״החיים האמיתיים״ התחילו התחלתי בלימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב, שאותם הפסקתי אחרי שנתיים כשהבנתי שזה לא בדיוק בשבילי. עשיתי מסע חיפוש קטן שהסתיים בזה שמצאתי את עצמי עובד כארט דירקטור וקריאייטיב בתעשיית הפרסום.

במקביל, במסלול נושק אבל שונה, התחלתי ליצור קולאז׳ים, ז׳אנר שתמיד אהבתי. זה התחיל כסוג של תחביב, אבל אז הגיעו פניות, הזמנות והצעות, ומצאתי את עצמי מגשים את עצמי במסלול נוסף – יוצר קירות במרחב הציבורי, בפרויקטים שונים של אמנות ושיתופי פעולה מעניינים. מתישהו הרעיון של להציג את היצירות שלי על חולצות נשתל לי במוח.

אני אמנם אמן אבל מהסוג המחושב, אז לקח לי הרבה זמן להרגיש שיש לי מספיק ידע, ניסיון וביטחון לקפוץ למים. אחרי שיתוף פעולה מוצלח לפני כשנתיים עם החבר האהוב ומעצב האופנה המדהים מעוז דהאן, שבו יצרנו יחד קולקציה מהממת – הרגשתי שאני יכול לפרוש כנפיים ולהגשים את החלום הפרטי שלי

עמית: ספר על החולצות. מה מודפס עליהן? מה הסיפור שלהן?

דור: זו קולקציה קטנה, מיני קולקציה אם תרצו, שקראתי לה beseder gamur – מונח כזה שמזוהה איתי (ומסתבר שעם המון אנשים, כך גיליתי. אבל הסוד הוא להגיד אותו באינטונציה הנכונה 😊). היא כוללת שש טי שירטס – אחת עם רקמה של לוגו הקולקציה שאותו אני עיצבתי כמובן, וחמש חולצות נוספות עם פרינטים של קולאז׳ים מקוריים שיצרתי.

בגלל שמדובר בחלום לא חדש שהגשמתי, זו אסופה של יצירות שאהובות עליי במיוחד ולכל אחת סיפור משלה; אבל מה שמייחד את כולן מבחינתי הוא היש מיש (ההפך מ״יש מאין״) – הפילוסופיה שאומרת שהדברים הכי יפים נוצרים דווקא מחיבורים בלתי צפויים, זרים לפעמים.

זה משהו שאני מאמין בו גם בלי קשר לקולאז׳ים, ואני חושב שמי שלא מבין את זה מפסיד את הדברים הכי יפים שיש לחיים להציע. אחת היצירות שעל החולצות, לדוגמה, נולדה בכלל במקור על גבי קיר במוזיאון הפופ־אפ שאצרה יערה זקס

זו אסופה של יצירות שאהובות עליי במיוחד ולכל אחת סיפור משלה; אבל מה שמייחד את כולן מבחינתי הוא היש מיש (ההפך מ״יש מאין״) – הפילוסופיה שאומרת שהדברים הכי יפים נוצרים דווקא מחיבורים בלתי צפויים

עמית: איפה אתה מוכר אותן?

דור: החולצות כרגע רק באתר שלי, אבל יש איזו מחשבה על פופ־אפ קטן… כלום עוד לא בטוח 🙂

עמית: ומה המחירים?

דור: המחיר של חולצות הקולאז׳ים הוא 220 ש״ח, ושל חולצת הלוגו הרקום 230 ש״ח. אבל רוב הזמן אני מציע אותן במחיר מוזלים והנחות מסוימות

עמית: ספר על תהליך העבודה

דור: החברים שלי יהרגו אותי אם אני לא אגיד – כי הם טוענים שחשוב שיידעו שאני פרפקציוניסט – אז אני פרפקציוניסט. זה אומר שעשיתי טריליון ושניים סמפלים עד שמצאתי חולצות שעמדו בסטנדרט מבחינת קליטת הפרינט, איכות הבד, עמידות בכביסות ועוד.

אני אומר בביטחון מלא שאני עומד מאחורי האיכות. החולצות עשויות 100% כותנה סרוקה אורגנית, בד פרימיום סופר נעים, כיפי ועמיד. הפרינטים הם מהסוג הטוב והכיפי שנטמע בבד, ולא מרגיש כמו שכבה של פלסטיק על החולצה

עמית: בוא נחזור לקולקציה המשותפת עם מעוז דהאן. מה היא כללה?

דור: היא נוצרה תחת המותג שלו שנקרא נובוריש דוג, מותג שחצי ממנו נמצא בארון שלי והחצי השני בסטודיו של מעוז. מעוז בדרך כלל לא עושה פרינטים, והוא פנה אליי כדי שאצור קולאז׳ים שנדפיס על חולצות שהוא יעצב. השקנו קולקציה קטנה עם שלושה קולאז׳ים שהודפסו על גבי 12 סוגים שונים של חולצות.

כמובן שבשיתוף פעולה עם מותג יש צורך להתאים לשפה של המותג, לסוג הלקוחות, לצרכים ולמחשבות של עוד אנשים מלבד עצמך. זה תהליך שאני מכיר מקרוב וגם אוהב. זה היה שיתוף פעולה מהמם שהוליד קולקציה שאני מאוד גאה בה, אבל זה רק הגביר אצלי את הצורך ליצור קולקציה שהיא מאה אחוז אני

איש קריאייטיב ביום ואמן בלילה

עמית: ומה אתה עושה ובאיזה מסגרת כארט דירקטור?

דור: ב־2017 התחלתי לעבוד כארט דירקטור במשרדי פרסום ועבדתי במשרדים כמו מקאן, באומן בר ריבנאי, ליאו ברנט, ברוקנר יער לוי ועוד. עבדתי בעיקר על מותגים גדולים, כמו מילקי, דנונה, אחלה, קפה טורקי, בנק לאומי ותנובה.

לפני שנתיים התפטרתי ממשרת השכיר האחרונה שלי, והמשכתי לעבוד באותו המקצוע כעצמאי. היום אני עובד גם עבור משרדי פרסום וגם עבור לקוחות שהם לקוחות פרטיים שלי, ועושה קריאייטיב וארט דיירקשן לקמפיינים ותהליכי מיתוג

עמית: איך אתה מחלק את הזמן בין כל העיסוקים?

דור: בהתחלה קראתי לזה איש קריאייטיב ביום ואמן בלילה, כי ככה זה באמת היה. אבל הגיל עושה את שלו והסופר־פאוור לעבוד בלילות לבנים הולך ודועך… 🙃 אז היום אני ממש משריין לי ימים קבועים בשבוע כדי לעסוק באמנות. זה פחות כלכלי אבל זה שווה הכל

עמית: אז בוא נדבר גם על האמנות שלך

דור: אני חזק מאוד בקולאז׳ים 🙂 מרגיש שמצאתי את הנחלה שלי שם. אני מצליח לבטא את עצמי בקולאז׳ים בדרך שאני לא מצליח לבטא את עצמי בשום ז׳אנר אחר. אני יוצר קולאז׳ים כל הזמן, לפחות פעם בשבוע, יש תקופות שכל יום. בדרך כלל דיגיטליים, מאוסף של יצירות שאני מלקט כל הזמן מדברים שאני מצלם, פוגש באינסטגרם, בעיתונות. בכל מקום.

בנוסף, יש פרויקטים גדולים יותר שאני זוכה לקחת בהם חלק, שבהם אני גם יוצא מגבולות המק שלי ויוצר קולאז׳ים בסקיילים אחרים לגמרי. הפרויקט שאני הכי גאה בו והכי קרוב לליבי הוא קיר שיצרתי בשכונת נווה שאנן, ברחוב ראש פינה 25, במסגרת פרויקט ״הקירות המצוירים של נווה שאנן״ שיזמה עיריית תל־אביב-יפו בהובלת מעין נבו, ראש תחום אמנות במרחב הציבורי.

אני חזק מאוד בקולאז׳ים 🙂 מרגיש שמצאתי את הנחלה שלי ומצליח לבטא את עצמי בדרך שאני לא מצליח לבטא את עצמי בשום ז׳אנר אחר. אני יוצר קולאז׳ים כל הזמן, לפחות פעם בשבוע, יש תקופות שכל יום

הוא עוסק באישה האהובה עליי בעולם – סבתא שלי, אסתר, בת 96 היום, שנולדה וגדלה בשכונת נווה שאנן. העבודה עוסקת במקור בזיכרונות שלה מהשכונה שבהם היא נאחזת. הסיבה השנייה שזו עבודה שקרובה לליבי היא המפתיעה יותר, והיא שהעבודה על הקיר הסתיימה בתאריך הבלתי ייאמן 6.10.23, והדימוי הזה של החיבוק עם הדמות החסרה, והכיתוב it’s gonna be okay על הקיר – קיבלו משמעות בלתי צפויה שנגעה בהמון אנשים, שכותבים לי עד היום

עמית: רמזת על הגיל, אז ספר בן כמה ועוד כמה פרטים אישיים

דור: לפני שבועיים מלאו לי 36. גדלתי במכבים־רעות, בגיל 23 עברתי לתל אביב ומאז אני מסרב לעזוב

עמית: צודק. ומה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? או שאני אקל עליך – נניח בעוד חמש שנים. איפה תהיה?

דור: וואו. שאלה שאני שואל את עצמי כל החיים ונראה לי שמעולם לא היתה לי תשובה. אבל פרגמטי שכמותי, כשאין לי תשובה לגבי עוד חמש שנים אני מקל על עצמי ואומר – אז עוד שנה?

אני מרגיש שאני לגמרי בכיוון הנכון ועושה דברים שעושים לי טוב וגם מקבלים הכרה והצלחה, אז נראה לי שאני ממשיך במסלול הזה ממש, אולי רק מגדיל קצת את נתח הזמן והאנרגיה שמקבלים העיסוק שלי באמנות שאני כל כך אוהב ונהנה ממנו. ויש עוד כל כך הרבה פרויקטים שכתובים לי באותו וויש־ליסט שהיו כתובות בה החולצות, אבל one at a time 🙂

עמית: רוצה להגיד לנו עוד משהו?

דור: לסיום כזה? לא אכפת לי לצאת קיטשי. בעיקר בא לי לעודד אנשים לקפוץ למים ולהגשים לעצמם חלומות. תתחילו בקטנים. לא תאמינו כמה עבודה יכולה להיות כיף כשמדובר בהגשמת חלום