כולם צמאים לאהבה: שלושה סרטים מהפסטיבל הגאה שחוקרים תשוקה, זהות ומורכבות אנושית

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב הוא תמיד הזדמנות לראות סרטים מרתקים מרחבי העולם ומישראל, גם כאלה שאי אפשר לראות בשום מקום אחר. משנה לשנה נדמה שהמגוון של הסרטים מציע התבוננות יותר רחבה, מורכבת, רבת פנים, אנושית ומלאת גוונים.

אחד הסרטים היפים והמעניינים שיוצגו השנה בפסטיבל הוא הסרט התיעודי ״בן זוגי הפאשיסט״. מתיאס הוא במאי קולנוע, סדיאל הוא מהגר מקובה ופעיל חברתי נגד המשטר הקומוניסטי הדיקטטורי בקובה. אבל קודם כל הם שני אנשים צעירים מלאי תשוקה וחיים, שהחיים היצריים שלהם מצטלמים היטב. 

סדיאל הוא איש ש״עולה על גדותיו״, ונראה שהוא יכול לנאום כמעט על כל דבר בשכנוע פנימי עמוק ואינטנסיבי. עם הזמן הוא עסוק יותר ויותר במדינה ובאנשים שהשאיר מאחור, ובסבל ובאלימות שמפעיל עליהם המשטר הדיקטטורי. המאבק בשביל ״האנשים שלו״ שנשארו שם הופך לאט לאט למרכז חייו. הוא כל כך עסוק בזה, שהוא מחפש דרך ״לרתום״ את הפוליטיקה של איטליה, המדינה שבה הוא חי, לטובת אותם אנשים. מכולם הוא בוחר בג׳ורג׳יה מלוני.

מתיאס, הבמאי, מסור לסדיאל ולבחירה שלו, למרות שמלוני היא לא ממש הדמות שהוא מעריץ. הוא משתתף בהפגנות, מנסה להבין ולשאול על ההגיון בבחירה, ואפילו מתעד את בן זוגו במסע ההופעות שלו למען מפלגתה של מלוני. 

ברגע יפה ונוגע ללב בתוך התיעוד הזה הוא רץ אחרי סדיאל עם המצלמה ונכנס איתו לשירותים. לא, הוא לא הולך לצלם שם, זה לא חלק מהקמפיין. לסדיאל אין זמן לשיחות עכשיו, בטח לא ״שיחות נפש״, וגם אין לו הרבה סבלנות ל״חברים הפרוגרסיביים״ של מתיאס ואל מתיאס בעצמו, אבל מתיאס מתעקש להשאר קרוב אליו, ולכן הוא נכנס איתו לשם. שם, ברגע היחיד שהם שניהם לבד ו״מחוץ לקמפיין״ הוא שואל אותו אם יש איזו דרך שהוא יהיה נוכח עבורו כאדם ולא רק כמצלמה. כי כרגע, הוא אומר לו, ״הוא מרגיש נעדר״. 

איך שני הגברים האלה הגיעו לרגע הזה? איך מתיאס שהולך עם סדיאל כמעט ״באש ומים״, ובעיקר אוהב את סדיאל אהבה שאין לה קצה ומידה מגיע למצב הזה? ומה הם עשו עם כל היופי הזה שהיה ביניהם, התשוקה והאינטימיות והקרבה שהיו נוכחות כמעט כמו דמות בסצנה הפותחת, הכל כך יפה, מה הם עשו עם כל זה?

ולא פחות מרתק כמובן איך דווקא מלוני, נציגת הימין השמרני, שלא לומר הקיצוני, ״פיתתה״, את סדיאל. איך דווקא היא נתפסת על ידיו כמי שתגאל את קובה מן הדיקטטורה. מתיאס מוצא את עצמו מול האיש שהוא הכי אוהב בעולם, מנסה להבין איך מי שמתנגדת לזכויות להט״בים, למהגרים, ולכל מי שאיננו ״איטלקי טהור״, איך דווקא היא זו שבן זוגו, המהגר, שיודע כמובן את כל זה עליה, בוחר דווקא בה כמושיעה.

הוא מנסה להבין את זה לא רק ״מבחוץ״. הוא הולך איתו להפגנות, מעלה שאלות ומקשיב לנאומים חוצבי להבות, ובעיקר מבטיח לסדיאל שהוא אכן ״ישמור עליו״, יגן עליו מפני ההשחתה שסדיאל חושש שהפוליטיקה תביא איתה.

אחד הדברים היפים בסרט הזה שהוא מספר את הסיפור מבפנים לגמרי, אבל גם מבחוץ, עם אהבה גדולה וחמלה, אבל גם עם זעם כבוש, ובשום מקום לא ״מפרק״, לא את האהבה ולא את מושאיה. יש משהו מרתק בצפייה בו, לא רק כי הפוליטי או הפופולרי, פולש אצל רבים בשנים האלו אל האינטימי ביותר. הוא מרתק גם כי הוא בוחן שאלות רחבות יותר. 

הסרט מספר את הסיפור עם אהבה גדולה וחמלה, אבל גם עם זעם כבוש, ובשום מקום לא ״מפרק״, לא את האהבה ולא את מושאיה. יש משהו מרתק בצפייה בו, לא רק כי הפוליטי או הפופולרי, פולש אצל רבים בשנים האלו אל האינטימי ביותר. הוא מרתק גם כי הוא בוחן שאלות רחבות יותר

איך בכלל אפשר לדמיין שמלוני (וגם בטראמפ הוא תולה את יהבו) מתעניינת ב״צדק לקובה״, ומה המשמעות של שמאל או ימין בעידן פופוליסטי. הוויכוחים שלהם, הזעם, הטענות הנוקבות שהם משמיעים זה לזה, למשל, ״החברים הפרוגרסיבים שלך״, או ״סקס טוב זו לא סיבה להישאר יחד, צריך ערכים״, כל אילו הם לכאורה חד פעמיים עבור הזוג הזה, אבל כמעט קלישאה שמתארת רבים אחרים. 

הסיום של הסרט חכם ויפה במיוחד. הוא לא מתנשא, גם לא מזעיף פנים, הוא נשאר אנושי ומתבונן בעדינות ומלא אהבה. 

היופי; בעיקר היופי

סרט יפה אחר הוא ״אם את פוחדת, שימי לבך בפיך וחייכי״. זה סיפור קטן ומלא אנושיות, על אם ובת, על קרבה גדולה, ובעיקר סיפור אהבה ראשוני ועדין ומלא התרגשות. 

אנה היא נערה צעירה שחיה עם אמה היחידנית. הבית שלהן קטן וצנוע, האם החירשת מתפרנסת בדוחק, ויש ביניהן איזו קרבה ודאגה ושמחה, כמעט שותפות. אנה עוברת בית ספר, ובכתה החדשה ״הבנות״ הן כמעט ״דמות אחת״. הן רוצות לדעת ה־כ־ל: מה יש למי, מי רוצה את מי, מי עשה מה עם מי, ומה אומר המבט של כל אחת מהן על מה שיש לה או אין לה בכל רגע נתון. אנה ואמה הן אחרות, ו״הבנות״ מזהות את זה מיד. ״יש להן עם מה לעבוד״.

אחד הדברים היפים בסרט שהוא מספר סיפור אהבה כמעט כפול. מבלי להיכנס לספוילרים, אני יכולה רק להגיד שהוא לא נופל כמעט בשום קלישאה ביחס לתשוקה, והחיים של האם לא פחות מלאים או מורכבים מאלה של הבת. באיזה אופן מעניין הוא ״משחק״ בעלילת ההתבגרות והגילוי המיני, ומספר סיפור שבו לשתיהן יש ״סוף פתוח״ גם כנשים לעצמן. 

זה סרט עדין, עם משחק נהדר, שמתבונן דרך הדמויות גם על העולם שמחוץ להן. כשאנה וחברתה משקיפות על העיר, מן המרפסת הגבוהה בבית, או מן הקרוסלה בלונה פרק, יש להן חיים מלאים שהן מחזיקות בידיים, והעולם הפרוש לרגליהן אפור וקטן ומלא תבניות.

וסרט אחרון, חיים שניים, סרט עדין עם תשוקה ליופי וקרבה. גם בסרט הזה יש דמות חירשת, אולם הפעם היא הדמות במרכז, ומה שהיא עושה עם ״החרשות״ ודרכה הוא אחר לגמרי. 

אליזבת היא צעירה כבדת שמיעה אמריקאית שחיה בפריז. הוויזה שלה עומדת להסתיים, היא בדיוק אחרי פרידה, והיא צריכה לעבוד בעבודה שאי אפשר כנראה להחזיק בה ולהישאר שפויים או שווי נפש. העיר מתמלאת תיירים לכבוד האולימפיאדה, והיא אחראית מטעם חברת הנדל״ן לקבל את פניהם בדירות ששכרו.

אפשר לדמיין מה מעסיק אותה ביום־יום. התלונות של זה, הדירה הלא מוכנה של ההוא, הבלגן שמשאירים אחריהם ההם, הבוקינג הכפול, וכמובן הניסיונות של תיירים גברים להתחבב עליה שלא לומר ״להתחיל איתה״, שלא לומר להטריד. אבל היא נחושה גם להחזיק בעבודה, וגם להישאר היא עצמה, כלומר לא בדיוק הטיפוס הזה שנועד לרצות, לחייך או בכלל ״להיות שרותי״, בוודאי לא זאת ש״נענית לגברים״.

אחד הדברים היפים בסרט הזה הוא העבודה שלו עם הסאונד. לוקח זמן עד שמבינים האם המכשירים האלה שהיא מרכיבה הם אוזניות שמנתקות אותה מהעולם, או דווקא כאלה שמחברות אותה אליו. האם הרעש הכאוטי שהיא שומעת הוא מבפנים או בכלל מבחוץ. ומה משקיט את כל זה? ההתבוננות? הקרבה? האם אפשר בכלל להשקיט?

הסרט, כמו שעולה גם מהתקציר, מפגיש אותה עם צעירים שמוציאים אותה מ״האיזור הבטוח״ שלה. משהו בה לכאורה מתערער או נפתח. אבל נדמה שדווקא שם יש איזו ״חריקה״ בסרט הזה. ״כולם צמאים לאהבה״, זו כנראה קלישאה נכונה, האם היא ממש עובדת כ״מנוע״ של הסיפור הזה בכל מחיר? לא בטוחה. מה שיפה בסרט הזה הוא דווקא הדמות כשלעצמה. השקט, הרעש הגובר, הדריכות, והיופי; בעיקר היופי. היותה כשלעצמה.

---

הפסטיבל הבינלאומי ה־20 לקולנוע גאה
מתיאס לינטנר, בן זוגי הפשיסט, איטליה, 95 דקות
מארי לואיז להנר, אם את פוחדת שימי ליבך בפיך וחייכי, אוסטריה 87 דקות
לורן סלאמה, חיים שניים, צרפת, 77 דקות
סינמטק תל אביב, 23.10-2.11