מורן קליגר: אשת לוט היא לא סמל לחטא, אלא גיבורה שלא ויתרה על הזיכרון, על הזהות

חגית: הי מורן בוקר טוב, מה שלומך בימים מתוחים אלה? אנחנו מדברות ערב שובם של החטופים החיים

מורן: בוקר טוב 🙂 האמת שאני בהתרגשות כפולה, גם לקראת פתיחת התערוכה (חמישי, 23.10) וגם בשורות ממש משמחות, שאני מקווה שיתממשו סוף־סוף עם חזרתם של החטופים!

חגית: ממש קשה לחכות. אני חושבת על כותרת התערוכה שלך – ״ומבטי נמלח״ – והיא נשמעת לי כל כך רלבנטית למצב הזה של סף בכי ועיניים דומעות

מורן: לגמרי, אני לא מפסיקה לדמוע בימים האחרונים, וסוף־סוף אלו דמעות של התרגשות ותקווה. כשעבדתי על התערוכה אלו היו בעיקר דמעות של עצב. אלו היו שנתיים רוויות כאב. שנתיים שבהן האוויר איבד ממשקלו והפך למחנק כבד. ובכל זאת, גם בתוך החשכה הזאת, דלקו אורות קטנים של אנושיות, אנשים טובים שהחזיקו זה בזה, ניסו להחזיק תקווה, התעקשו לא לוותר ונשאו בלב ידיעה עדינה שעדיין, למרות הכל, אפשר לחלום על מקום מתוקן

חגית: אפשר לומר שבכותרת הזו את יוצרת חיבור בין המבט המקראי והמיתולוגי, של אשת לוט, לבין המבט העכשווי על דברים שקרו והם מצמיתים ומשתקים לא פחות

מורן: נכון, התערוכה עוסקת במיתוס ״המבט האסור לאחור״ ומתכתבת עם דמותה המקראית של אשת לוט, המופיעה בסיפור ״סדום ועמורה״ בספר בראשית, פרק י״ט. סוגיית ״המבט האסור לאחור״ כשאלה קיומית – אישית אך גם אוניברסלית, הקשורה לכלל החברה האנושית – הדהדה בתוכי בעוצמה ברגעי השבר של התקופה האחרונה. העלתה בי שאלות לגבי אזורי גבול, שבהם הנפש מתלבטת בין ההתמסרות למגע עם העבר, לשקוע בתוכו, לעיתים על חשבון האפשרות להביט קדימה אל העתיד, לבין הכמיהה לנתק מגע עם אירועי העבר באמצעות המבט הנחוש קדימה

חגית: איך נולד הרעיון לתערוכה? למה דווקא אשת לוט והמבט האסור לאחור?

מורן: הרעיון ההתחלתי לתערוכה נולד באמת מתוך תגובה לאירועים שקרו פה וטלטלו אותנו בכל כך הרבה מובנים. אך בהמשך התערוכה נדחתה מספר פעמים הן בשל המצב הפוליטי והביטחוני הלא יציב בארץ – המלחמה בעזה והמתקפה באיראן, שהקשו על רצף העבודה – והן בשל אובדן אישי, כשנפטר אבי. מתוך המורכבות הזו התערוכה הלכה והתגבשה, ובמישור האישי הפכה, לעיתים שלא מתוך כוונה או מודעות מלאה, למסע של פרידה: פרידה מארץ, מבית, מאנשים, ממקום אהוב ומוכר, ופרידה מאב

חגית: אשת לוט היא אחת הדמויות הנדירות של נשים תנ״כיות שהפכו לסמל, ולא בטובתה. היא מוצגת רק בכמה מילים; ברוב הפרשנויות היא נתפסת כ״חוליה החלשה״ שלא עמדה בציווי ושילמה מחיר כבד ״למען יראו וייראו״. המספר אפילו לא טורח לתת לה שם, ובכל זאת – היא אחד המושגים האוניברסליים והפאן־דתיים שיצאו מהמקורות

עבדתי מתוך תחושה, מתוך זרימה. דימוי הוביל לדימוי, כמו גל שמתגלגל ונושא איתו זיכרון של הקודם אבל לא חוזר לאותו מקום. הנוף נהיה כמעט גוף חי, הרגשתי יותר את הצורך בלהקשיב ומשם צמחה שפה שהיא עדיין שלי אבל אולי קצת אחרת

מורן: נכון, אשת לוט היא באמת אחת הדמויות הנשיות הבודדות שסיפורה השתמר בעוצמה בתודעה התרבותית והדתית, על אף שהמקרא מקדיש לה פסוק אחד בלבד, בן שש מילים; מה שמותיר את דמותה עלומה וחידתית, מאפשר לנו להרחיב את הסדקים שהסיפור המקראי מותיר ופותח את דמותה לפרשנויות ותובנות רבות ומגוונות. הייצוג שלה נותר חי וחיוני, היא נמצאת בלב הטראומה ולעולם תשאר שם.

בעיניי היא גיבורה טראגית, שגורלה נחרץ ברגע שניתן הציווי האלוהי. לא באמת הייתה לה זכות בחירה, כי גם אם הייתה ממשיכה קדימה ולא מפנה את מבטה, תחושת האשמה והכאב לעולם היו מתקיימים בתוכה

חגית: יש גם פרשנויות שרואות את המבט שלה כאנושיות ואפילו עוצמה, לא כחולשה. לא רק געגוע אלא גם למידה, אחריות למה שהותרנו מאחור

מורן: בעיניי היא גיבורה תנכ״ית ולא סמל לחטא. אני רואה את דמותה לא כמי שעברה על הצו האלוהי מתוך סקרנות או חולשה, אלא כמי שעומדת ברגע קיומי של בחירה בלתי אפשרית, היא הופכת לגיבורה טראגית שבוחרת לא לוותר על החיבור אנושי, הזכרון, הזהות

חגית: זו לא הפעם הראשונה שאת עוסקת בספר בראשית. למען האמת התקדמת רק כמה פרקים 😊 מהגירוש מגן עדן עד לסדום ועמורה. חשבת על זה, שאת עוסקת בחטאים ועונשים?

מורן: אני חושבת שאני חוזרת שוב ושוב אל הסיפורים המקראיים מפני שהם מהווים שכבה ראשונית, כמעט ארכיטיפית, של הזיכרון האנושי והתרבותי שלנו. הם כתובים בפשטות ובתמציתיות כמעט אכזרית – כמה שורות, כמה דימויים – אבל בתוך הדלות הלשונית הזו מסתתר עומק רגשי ורוחני עצום. דווקא המינימליות הזו פותחת עבורי מרחב אינסופי לפרשנות אישית, לדמיון, להדהוד פנימי.

בכל פעם אני נמשכת אל דמות אחרת – גיבור או גיבורה טראגיים – כאלה שנמצאים ברגע של שבר, של בחירה, של אובדן. אני מזהה בהם משהו מעצמי: כאב, כמיהה, פחד, אשמה, תשוקה לחיים אחרים. אבל מעבר לחיבור האישי, הם מהווים מראה אנושית רחבה הרבה יותר. דרך הדמות הזאת אני יכולה לפתוח דיון מחודש עבור הצופים, להזמין אותם להיכנס פנימה, לפרק את הסיפור המוכר ולבנות גרסה אחרת – אינטימית, עכשווית, מורכבת.

בתערוכה הנוכחית אני חושבת שזה קורה באופן קצת שונה. הפרשנות אינה ישירה או מיידית, היא מלאה בקצוות פרומים, בשתיקות, בהשהיות. היא לא מספרת סיפור, אלא יותר מרחב תחושתי – משהו יותר פתוח, כמעט גופני

חגית: באופן מפתיע, גיבורת התערוכה לא באמת מופיעה בה. אין בתערוכה ציור ספציפי של אשת לוט או של נציב המלח, נכון?

מורן: אין ממש דימוי קונקרטי של אשת לוט. יש דימוי יחיד שמתקשר לגירוש של לוט ואישתו ואולי גם מהדהד שוב את הגירוש מגן עדן. העבודות יוצבו בחלל על גבי עמודים שאחד מהם נותר ריק, והצופה משתקף בו (ויש בזה הדהוד של הדמות שלה)

ההקשר לאשת לוט ולסיפור שהיא מייצגת ליווה אותי מהתחלה, אבל הכותרת לקוחה מתוך שיר של ק. א. ברתיני, ולא מהמקרא:
וּמַבָּטִי נִמְלָח. / וְכָךְ אֲנִי לָעַד עוֹמֶדֶת, / אַשְׁקִיף תָּמִיד עַל סְדוֹם / וְלֹא אֶסְלַח / לֵאֵלֹהֵי הַקֶּדֶם.

הביטוי הפואטי הזה ״ומבטי נמלח״ מתקשר גם למבט דומע וגם מן משחק מילים עם ״נמלך בדעתו״… וגם עם ההקשר של מלח כחומר משמר – מן מבט שנשאר קפוא בזמן

חגית: אחד הדברים הבולטים לעין הוא פרידה מהסוריאליזם בתערוכה הזו. בעבודות שלך בעבר היה משהו היברידי, מעברים בין ציור ריאליסטי למשהו אפל או חייתי: הנזילות שבין אדם לחיה, ההתייחסות למקור הקופי, שדרכו יצרת עימות והכלאה בין סיפור הבריאה המקראי לבין התפיסה הדרוויניסטית.

הפעם נדמה לי שהאדם – אדם; החיות – חיות; הנוף והטבע מאוד דומיננטיים, עד כדי מעבר למופשט, כפי שמתאר זאת יפה האוצר, ניר הרמט

התערוכה מורכבת משבעה רישומים דו־צדדיים – להדהד את מוטיב ההליכה והמסע בסיפור המקראי. כל עבודה נוצרה בטכניקה מעט שונה – הדפס דיו, שמן, פחם – שמעניקים לרישום דחיסות ועומק

מורן: אני חושבת שאחד השינויים המרכזיים בתערוכה הזו נובע מאופן העבודה עצמו. בניגוד לעבר, שבו היה לי כיוון ברור יותר – רעיון, דימוי מרכזי, מבנה שממנו יצאתי – הפעם אפשרתי לעצמי להיכנס לתהליך הרבה פחות מתוכנן. לא ידעתי מראש מה תהיה העבודה הבאה, לא ניסיתי “להחזיק” את הכול, לא ארגנתי את החומרים סביב נרטיב אחד סגור.

במקום זאת, עבדתי מתוך תחושה, מתוך זרימה. דימוי הוביל לדימוי, כמו גל שמתגלגל ונושא איתו זיכרון של הקודם אבל לא חוזר לאותו מקום. הנוף נהיה כמעט גוף חי, הרגשתי יותר את הצורך בלהקשיב ומשם צמחה שפה שהיא עדיין שלי אבל אולי קצת אחרת, שהלכה והתהוותה תוך כדי התהליך

חגית: אני סקרנית איך התנהל הדיאלוג עם ניר הרמט, האוצר, בפיתוח גוף העבודות הזה, ואיך זה השפיע על הפורמט של העבודות המאורכות. תוכלי להכניס אותנו רגע לתוך התערוכה עד שייתלו בחלל ונוכל לראות אותן בגודל טבעי

מורן: יכול להיות שבמציאות כלכך מוחזקת חיפשתי מרחב שבו אני יכולה לאפשר לעצמי קצת להרפות, קצת פחות לחשוב ובאמת קצת יותר להקשיב ולהתבונן פנימה. התערוכה מוצגת במסגרת פרס ״אן וארי רוזנבלט לאמנות חזותית״, וזו הפעם הראשונה שניר הרמט אוצר את תערוכת הפרס. לאורך כל תהליך העבודה התנהל בינינו דיאלוג מתמיד – על הרעיונות, הסיפור וגם על הדימויים עצמם.

התערוכה מורכבת משבעה רישומים דו־צדדיים, המוצבים במרכז החלל ומזמינים את הצופה לשוטט ביניהם – חוויה המהדהדת את מוטיב ההליכה והמסע הטמון בסיפור המקראי. כל עבודה נוצרה בטכניקה מעט שונה – הדפס דיו, שמן, פחם – שמעניקים לרישום גם דחיסות ועומק, וגם ערפול. חלק מהעבודות פיגורטיביות וחלקן מופשטות יותר

חגית: את הזוכה השמינית בפרס אן וארי רוזנבלט, שתומכים ומעודדים אמנות ישראלית בזמנים טובים וקשים כאחד. איפה הפרס הזה מוצא אותך?

מורן: לצערי, בארץ יש מעט מאוד הזדמנויות לאמנים לזכות בפרסים או בתערוכות ממומנות, ולכן אני רואה כל יוזמה כזו כחשובה ומבורכת בשדה שלנו. זו באמת הזדמנות להודות לאן וארי על הפרס ולשיתוף הפעולה עם בית האמנים

חגית: ועכשיו שהתערוכה לקראת פתיחה, את כבר עם הפנים לדבר הבא?

מורן: העבודה על התערוכה הייתה אינטנסיבית מאוד, ואני כבר מחכה בקוצר רוח לראות אותה מוצגת – ואז אולי לצאת לנשום רגע, ואולי גם קצת לנוח. לגבי התוכניות הבאות, אני לא יודעת אם אני יכולה לשתף פרטים, אבל הן קשורות גם בפרויקטים מחוץ לישראל וגם בגלריה בארי, שעתידה להיפתח מחדש ככל הנראה בעוד כשנתיים

חגית: בהצלחה, נראה שעכשיו כבר אפשר לעשות תוכניות 🙂

---

וּמַבָּטִי נִמְלָח | מורן קליגר
אוצר: ניר הרמט
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 23.10; נעילה: 13.12