Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מי אנחנו בעצם?
אני רוכב על דרקון
שבוע חדש, כלי בינה מלאכותית חדש. אחרי שהעולם הוקסם מהיכולות של ננו בננה, עורך התמונות המפלצתי של גוגל, עברנו לדבר על Sora 2, המחולל הגרפי שהופך שדרני חדשות לאסטרונאוטים המדווחים מהירח בהקלדה של שורת פקודה קצרה.
כן מסוכן או לא מסוכן, והאם בכלל יש מה לעשות נגד הבינה המלאכותית, הוא דיון חסר תכלית בעיני כי מדובר במציאות שהיא בלתי נמנעת. מנגד, לדון בשאלה מה זה עושה לנו בני אדם, היא שאלה תאורטית ופילוסופית הרבה יותר חשובה, כי היא נסמכת על החוויה האנושית.
במובנים רבים, הבינה המלכותית היא צעד נוסף ביצירת עולם שבו קשה לנו להתמצא. אם לצטט מהרעיונות של הפילוסוף הצרפתי ז׳אן בודריאר, אפשר לחלק את ההיסטוריה לשלושה שלבים עיקריים. השלב הראשון הוא מה שקרה עד המודרנה. אז אנשים היו מה שהיה להם. מה שרואים זה מה שיש.
אם להדגים באמצעות אופנה – הייתה חפיפה בין אמצעים ויכולות לבין מי שאנחנו. לא היינו יכולים להתלבש מעל או מתחת למעמד שלנו, כי התנאים הפיזיים הגבילו אותנו. אם הייתי יכול ללבוש בגד עשוי כותנה, זה מה שהייתי יכול להשיג ביחס למי שאני, לעומת מישהו אחר שהיה יכול ללבוש משי.
עם המהפכה התעשייתית עברנו לשלב שני, שבו בני אדם למדו לייצר חיקויים שאמורים להיראות כמו הדבר האמיתי, ועל ידי כך קצת לזייף את מי שהם. כלומר, אם ידעתי שתכשיטי יהלומים הם נחשקים, הייתי מנסה להתקשט בתכשיטים שנראים כמוהם מזכוכית כי ידי לא הייתה משגת (ע״ע סיפור המחרוזת של גי דה מופסאן). בשלב השלישי, שבו אנחנו חיים ומועצם כעת עם הבינה המלאכותית, אנחנו מייצרים זיופים שאין להם שום קשר למציאות (ע״ע אני רוכב על דרקון).
השאלה מה זה עושה לנו חורגת מהשאלה האם זה מאפשר לאנשים מסוימים לשקר באמצעות בינה. היא גם חורגת משאלות פרקטיות כמו האם מותגים צריכים להשתמש בבינה בשביל קמפייני פרסום. אם כבר, מעניינת יותר השאלה איך הבינה תורמת לתחושת בדידות והסתגרות מפני העולם. היא במידה רבה לוקחת לנו את היכולת להתמצא, את ה־GPS שהוא תולדה של החושים שלנו. ובהיעדר GPS אנחנו עלולים פשוט להישאר לבד בבית.
View this post on Instagram
הרצון לעשות מכה
שני דברים משמעותיים קרו החודש באותו שבוע, לכאורה לא קשורים אחד לשני. בית האופנה הרמס הודיע שהוא ממנה לא אחרת מאת מעצבת האופנה הבריטית גרייס ווילס בונר למעצבת אופנת הגברים. אלה הן חדשות מעניינות בכמה מובנים.
קודם כל כי מדובר בהרמס. שנית כי מדובר במעצבת שתעצב לגברים (ואין הרבה כאלו). ושלישית כי בונר היא אישה שחורה בתפקיד מפתח בבית אופנה אירופאי (וכאלו אין בכלל). אני צופה שזה יהיה חיבור מוצלח. בונר היא מעצבת מחוננת, והרמס הוא מקום מספיק אינטימי למחוננים מהסוג שלה.
הדבר השני שקרה הוא ההכרזה על כך שקבוצת קרינג, שמחזיקה בין היתר במותגים גוצ׳י וסן לורן, חתמה על עסקת ענק עם ספקית הקוסמטיקה לוריאל. תמורת 4.6 מיליארד דולר, יועברו ללוריאל כל זכויות הייצור, השיווק והפיתוח של מוצרי הבישום והקוסמטיקה של קרינג, כולל בלנסיאגה, גוצ׳י וסן לורן.
על הנייר זה נשמע כמו מספרים משעממים; בפועל זו רעידת אדמה בתעשיית האופנה משתי סיבות. האחת היא שרק לפני שנתיים רכשה קבוצת קרינג את מותג הבישום חביב הכדורגלנים Creed בסכום של 3.5 מיליארד אירו, מה שמעיד על הפסד עצום בהשקעה. שנית, המהלך מעיד שקרינג מוכנה לוותר על השליטה בכל הקשור לקוסמטיקה ובישום. זה עניין שגור בתעשיית האופנה שחטיבות הקוסמטיקה מנוהלות בנפרד ממותגי האופנה, אבל לקרינג היו שאיפות לנהל בעצמה שתיהן.
הידיעות על מינוי בונר בהרמס, ועל עסקת הענק של קבוצת קרינג עם לוריאל, הגיעו בסמוך לחשיפת תוצאות הרבעון השלישי של 2025. המספרים לא משקרים – קבוצת קרינג, שחוותה בשנתיים האחרות שנים גרועות במיוחד, אמנם רושמת שיפור קל, אבל ההפסדים הגדולים עדיין שם (מה שמסביר מדוע היא תלויה בתזרים מזומנים מלוריאל). מנגד, אצל הרמס העסקים מצוינים – בית האופנה שהפך את תיקי הבירקין והקלי לסוגיה חברתית ראשונה במעלה, רשם עליה של כ־10% במכירות.
השאלה היא כמובן מה יש בתמהיל הקסם של הרמס שאין למותגים של קבוצת קרינג. התשובה הקצרה היא חזירות. הרמס מגדילים את העסק הרבה יותר לאט והרבה יותר קטן. הם לא מלעיטים את השוק בעודף מוצרים, אין להם מכירות סוף עונה, והם באמת־באמת מחויבים למוצרים מעולים.
הרמס הם דוגמה לחשיבה עסקית לטווח ארוך. לראייה, קולקציית הביכורים של בונר מתוכננת לינואר 2027, המון זמן עבודה במושגי התעשייה. המותגים של קרינג, לעומת זאת, מגלמים חשיבה לטווח קצר: הרצון לעשות מכה. המותגים שלהם מציפים את השוק, האיכות של מוצרים רבים פשוט גרועה, ומעצבים חדשים שם מציגים קולקציות ראשונות אחרי בקושי חודש בתפקיד. פלא שמגיעים בסוף למכירת חיסול?
View this post on Instagram
מה שהפך אותה לפוש ספייס
״מי אנחנו בעצם?״. השאלה הזו היא שאלה קלאסית בסוציולוגיה, והיא מעסיקה את האנושות באופן אובססיבי מאז הנאורות. יש כאלה, כמו לדוגמה הסוציולוג ארווין גופן, שטענו שאנחנו עסוקים כל הזמן בניהול רושם, ולכן יש פער בין ההצגה שאנחנו מעלים כשאנחנו סביב אנשים למי שאנחנו באמת.
הוגים והוגות מאוחרים יותר, כמו ג׳ודית באטלר לדוגמה, הציעו גישה אחרת – אנחנו מי שאנחנו מגלמים בכל רגע נתון. במילים אחרות, האישיות שלנו מורכבת מאין ספור ממדים, ובכל פעם אנחנו מציגים לעולם מסכה אחרת. הנקודה היא שאין מסכה שהיא אמיתית או שיקרית יותר מהאחרת. כולן שוות.
אפשר להגיד שהדוקומנטרי החדש על ויקטוריה בקהאם בנטפליקס (שלגמרי היה יכול להיות שני פרקים; הבנו, ירד גשם), עוסק בדיוק בסוגיות האלו של תדמית, אישיות ותפקידים חברתיים. בקהאם מספרת על עצמה די בהתחלה עד כמה אופנה הייתה חלק מביסוס האישיות שלה, עד כמה בגדים הם חלק בלתי נפרד מארגז הכלים שהופך אותנו למי שאנחנו.
זה מה שהפך אותה לרקדנית. זה מה שהפך אותה לפוש ספייס. זה מה שהפך אותה לאשתו של בקהאם, וזה מה שהפך אותה למעצבת אופנה. כל החלקים האלו הם ויקטוריה בקהאם; אף אחד לא אמיתי יותר מהאחרים, וכל אחד מהם נדרש בזמן כזה או אחר.
החלק המעניין ביותר בסדרה הוא הריאיון עם מעצב האופנה רולאן מורה, ששימש כמנטור לבקהאם. לו, וגם לה מסתבר, הייתה מטרה אחת ברורה – להרוג את ה־WAG (כינוי המוקדש לנשים של ולחברות של ספורטאים וידוענים). יאמר לזכותה של בקהאם – היא עשתה למורה חיים קשים.
לפני שפתחה את המותג שלה היא גילמה את ה־WAG בהצטיינות יתרה, כולל הגוונים בשיער. הנקודה היא, שכדי לברוא את עצמה כמעצבת וכאשת עסקים, כדי לעבור מממד אחד לאחר, היא חייבת להשיל את המסכה ההיא, ולאמץ מסכה חדשה.
אלא שמה שיכול להיות פשוט יותר עבורנו (אני יכול בלילה להתלבש כקלאבר במועדוני טכנו ובבוקר כמרצה באוניברסיטה ואין עם זה לכאורה בעיה מיוחדת) הופך עבורה לעניין של ממש, שהוא הציר האמיתי של הסדרה. העובדה שהיא ידוענית, והעובדה שהיא גם הייתה חביבת הצהובונים, אומרת שהמסכה של ה־WAG, זו שהיא רוצה להשאיר מאחור, מתועדת באין־ספור כתבות, תמונות וזיכרון קולקטיבי.
וזה מעלה שאלות על שליטה. לא משנה כמה בקהאם רוצה להסיר אותה, לפשוט את הבגדים שלה ולהיפטר מהחזה שלה, נדמה שהציבור ממשיך לראות אותה ולהתייחס אליה. ואולי זו בדיוק הנקודה – כל החלקים הם בעצם אנחנו.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
