שטיחים אש: סטודיו Yarnatak בבית ברכאת

עמית: הי לכן ואחר הצהריים טובים. מה שלומכן?

גאיה: הי עמית, שלומינו טוב. בהחלט ימים של שמחה, גם אם מהולה בעצב. במישור האישי, אנחנו מתרגשות בגלל התערוכה

עמית: תערוכה שנשמעת מרתקת במיוחד. רוצות לספר עליה?

מריה: התחלנו לעבוד על התערוכה לפני יותר מחצי שנה. התהליך התחיל בשיחה עם מיכל צדרבאום – המלווה האוצרותית שלנו, שבה דיברנו בכללי על מה שאנחנו מרגישות בתקופה הזאת. מה שעלה היא השאלה – איך חיים פה?

באותו הזמן גם התחוללה השריפה הגדולה בירושלים ביום הזיכרון, וקדמו לה השריפות בארצות הברית. זה הרגיש שהכל עולה באש – מטאפורית וגם פיזית. התחלנו לחקור את עניין האש, ולייצר שטיחים שאותם שרפנו בדרגות שונות ובאופנים שונים

עמית: שטיחים זו טכניקה שאתן עובדות איתה מאז ותמיד?

גאיה: שטיחים הם המדיום המרכזי שלנו. ממש אחרי גילוי טכניקת הטפטינג (אי שם ב־2020), הקמנו את סטודיו Yarnatak המשותף. אנחנו תמיד משתדלות לתת לטכניקה משקל בעבודות שאנחנו עושות

עמית: ואתן יוצרות יחד

מריה: כן, אנחנו גם בנות זוג. חשוב לנו שכל פרוייקט יהיה תולדה של חשיבה משותפת והסכמה (על הרוב לפחות 😅)

עמית: יפה… רגע לפני שנעבור לשאלת הפסיכולוג איך זה לעבוד כזוג? איך אתן מחלקות את העבודה ביניכן – אם בכלל? מה משמעות השם שבחרתן לכן

גאיה: פשוט חיברנו את שתי המילים yarn ו־attack (אם לעברת אז זה מתקפת צמר…)

גאיה בלורי: ״ניסינו ליישם דרגות שליטה שונות בשריפה, כך שיש שטיחים שבהם השתמשנו באש בצורה מדויקת כדי ליצור דימויים ספציפיים, ויש שטיחים שבהם האש בערה ללא שליטתנו, עד שכבתה באופן טבעי״

גאיה: הכרנו במקום העבודה (לפני יותר מעשור, אבל מי סופר), ומאז לאורך השנים אנחנו עושות הרבה ביחד, בין אם זה במקומות עבודה משותפים, טיולים ארוכים בחו״ל וגם הסטודיו שנבנה כפרויקט משותף מההתחלה. יש לנו כימיה ממש טובה ומוסר עבודה דומה, אז לרוב אנחנו לא נתקלות בבעיות קריטיות בעבודה המשותפת

מריה: אנחנו עוד לא בשלב ששתינו מאה אחוז יחד על הכל, יש איזושהי חלוקה – מה שקצת מסייע להימנע משיחות אינסופיות לגבי כל דבר. אני בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ולרוב עושה את כל מה שמצריך עיצוב. כשאנחנו מייצרות פיזית את השטיחים עצמם בטכניקה של טאפטינג – כל אחת עובדת על שטיח לבד. אבל אנחנו דומות במוסר העבודה ובערכים שלנו, ובמקומות שאליהם אנחנו רוצות להגיע עם הסטודיו – וזה מקל על הכל

תקופה של כיבוי שריפות

עמית: מגניב. בואו נחזור לתערוכה. ספרו מה אתן מציגות בה

גאיה: בתערוכה מוצגים שמונה שטיחים שעשויים חוטים בגווני לבן שונים, שעברו מניפולציות שריפה שונות. בחרנו להסתכל על האש כספקטרום שמתחיל משליטה מלאה ומגיע לחוסר שליטה מוחלט. ניסינו ליישם דרגות שליטה שונות בשריפת השטיחים, כך שיש שטיחים שבהם השתמשנו באש בצורה מדויקת כדי ליצור דימויים ספציפיים, ויש שטיחים שבהם האש בערה ללא שליטתנו, עד שכבתה באופן טבעי

מריה: הדימויים שיצרנו בגווני הלבן על גבי השטיחים הם דימויים של נוף שאספנו בשנה האחרונה. עליהם שרפנו דימויים של אוביקטים שצילמנו במהלך השנה האחרונה (כאלה שבהם שלטנו באש). חלק מהדימויים השרופים הם צילומים שעשינו כשהלכנו לצלם את מה שנותר אחרי השריפה באזור לטרון.

אנחנו מקבלות המון השראה מאריחי בטון ברחבי הארץ (יש לנו מאגר קטן של צילומים שאנחנו אוספות כבר כמה שנים), ולא יכולנו להתעלם מהאריחים של בית ברכאת שבו מוצגת התערוכה. יצרנו גם עבודות שהתייחסו לאריחים הספציפיים במקום, כמובן בעזרת אש. בנוסף, מוצג סרטון שמראה קצת מהתהליך של כל שטיח ואיך הוא נוצר

עמית: מה גודל העבודות?

מריה: הן נעות בין גודל של 65 על 100 ס״מ ועד 120 על 120 ס״מ

עמית: נייס. בואו נגיד מילה על השם של התערוכה?

גאיה: אנחנו חיות בתקופה של כיבוי שריפות. במובן הקולקטיבי של המילה וגם במובן האישי, הרגשנו שעוברת עלינו תקופה לא פשוטה (כמו על הרבה חברים שלנו). לפעמים מרוב שהכל כבר נדמה שעולה בלהבות, אז בעצם שום דבר כבר לא בוער, אולי כי הכל גם כבר שרוף

מריה: תקופה ארוכה שאנחנו מדברות על מה הם הקווים האדומים שלנו כאן, כדי להבין מתי הם נחצו ואם יש צורך להימלט. עד היום, אנחנו לא יודעות לתת תשובה קונקרטית לזה. אז אולי זה לא באמת בוער

מריה פייגין: ״תקופה ארוכה שאנחנו מדברות על מה הם הקווים האדומים שלנו כאן, כדי להבין מתי הם נחצו ואם יש צורך להימלט. עד היום, אנחנו לא יודעות לתת תשובה קונקרטית לזה. אז אולי זה לא באמת בוער״

עמית: מה בכלל הרקע האמנותי שלכן?

מריה: אני גדלתי בבית לשני הורים אמנים – אמא ואבא שלי ציירים. מאז שאני זוכרת את עצמי, לאמא שלי תמיד הייתה גלריה שבה היא עבדה. תמיד רציתי ללמוד אמנות, אבל אבא שלי המליץ לי ללכת על משהו יותר פרקטי – ככה מצאתי את עצמי לומדת תקשורת חזותית.

זה לא ממש עזר כי היום אני מוצאת את עצמי יוצרת פרוייקטים אמנותיים ובורחת מהמחשב לעולם הפיזי כמה שרק אפשר, אבל כל כך נהניתי מהלימודים עד ששכנעתי (מסתבר) את אחותה של גאיה ללכת ללמוד שם גם

גאיה: לי יש סיפור שונה ודומה. אני מגיעה מבית יצירתי, אבא שלי אמן שעוסק במדיומים שונים כמו מוזיקה, כתיבה וציור. באוניברסיטה בחרתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה (לתואר ראשון), כי הרגשתי שזה העתיד המקצועי שלי. תוך כדי הלימודים השתנו הדברים: הכרתי את מריה והרגשתי שאני נשאבת לתוך הפרויקטים שאני רואה אותה מבצעת (ניסיתי להידחף איפה שיכולתי)

מריה: הכרחתי אותה ללכת איתי באחת הפעמים לאסוף זבל מחוף הים בשביל איזה פרויקט בלימודים. לכי תביני למה היא לא ברחה אז

גאיה: דווקא ממש נהניתי וציפיתי ללכת לטייל בים ולאסוף זבל, זה עדיף על הרבה דברים אחרים. בכל מקרה, אחרי ששתינו סיימנו ללמוד, עבדנו קצת, טיילנו קצת ואז הוקם הסטודיו

מריה: כבר כמה שנים שאנחנו משתתפות בתערוכות, בעיקר כדי למלא את הצורך הפנימי ביצירה. הבנו שהוא קיים אצלנו בפעם הראשונה כשהשתתפנו בשבוע העיצוב ירושלים בשנת 2023

גאיה: הצגנו בין היתר גם בזומו שער הנגב, תערוכת take a seat של טולמנ׳ס וצבע טרי, הביאנלה של ירושלים, התערוכות הקבוצתיות ״אמנות הפיקניק״ במרכז תאו ו״חצר פנימית״ בבית הנסן, ובכמה תערוכות של יערה זקס

עמית: ואם לא לטובת תערוכות ואמנות – אתן מייצרות שטיחים לפרנסתכן

גאיה: כן. אנחנו יוצרות שטיחים בהתאמה אישית ללקוחות פרטיים ועסקיים, לפי הצורך שלהם – צבעוניות, צורניות, עיצוב ועוד, כאלה שמתאימים גם לקיר וגם לרצפה. בסופו של דבר – הרוב בוחרים לתלות אותם. טכניקת הטאפטינג מאפשרת שליטה כמעט מלאה בגודל ובדוגמה של השטיח, אז יוצא לנו לעשות לא מעט פרוייקטים מעניינים

עמית: ספרו על אחד כזה

מריה: אחד הפרוייקטים האהובים עלינו הוא שטיח קיר שעשינו עבור משרדים של חברת ביטוח חקלאי. האדריכלית שעיצבה את המשרדים ראתה את הפרויקט שלנו ביריד צבע טרי 2024, והעבודה שדיברה אליה הייתה כזו שבה פירקנו מפות של ישראל והמזרח התיכון וחיברנו אותן מחדש.

הגענו למשרדים היפים שלהם, עשו לנו סיור והראו לנו את חדר הישיבות (לשם נועד השטיח) ובמהלך השיחה, המנכ״לית לקחה אותנו רעיונית למקום אחר. אחרי כמה חודשים של שיחות איתה ועם האדריכלית, אנשי התחזוקה והבטיחות, הגענו לעיצוב בהשראת השטיח שעיצבנו בצבע טרי, שהותאם בצבעוניות ובגודל לקיר ופורק לשלושה חלקים כדי שיוכל להיתלות ללא בעיית משקל. התהליך לא היה פשוט, אבל התוצאה הייתה שווה את זה

עמית: יש לכן תוכניות לעתיד? חלומות?

מריה: זו שאלה כלבבי. אני אישה של חלומות ושל ללכת רחוק כבר מהרגע הראשון. אז אם אהיה משולחת רסן – אני מקווה בעתיד להגיע למצב שבו אנחנו פותחות סטודיו ענקי (אולי מפעל) ומעסיקות אנשים טובים (חשוב מאוד) שעובדים איתנו יחד על פרוייקטים גדולים. הייתי שמחה שנעשה שטיחים בסקיילים גדולים באמת, עם מכשור רציני.

במקביל אני גם מקווה שייצא לנו להציג בתערוכות ברחבי העולם, וגם בשבוע העיצוב במילאנו. וגם בא לי שהסטודיו ימשיך לעשות עבודות מספיק טובות שיהיו ראויות לפרסים.

אבל שום דבר לא מספק כמו הרגע הזה שמישהו שאת מעריצה אומר לך ״ראיתי את העבודה שלכן והיא הייתה מעולה״. ואם אהיה גם קצת אגואיסטית, אז הייתי שמחה שנוכל גם לקחת חופשות ארוכות במהלך השנה 🤞🏽

---

סטודיו Yarnatak | כלום לא בוער
ליווי אוצרותי: מיכל צדרבאום
בית ברכאת, עזה 55, יפו
נעילה: 22.11