בחזרה לעתיד // עפרי כנעני

לפני 10 שנים

בשנת 2015 האמנית עפרי כנעני הזמינה את הקהל הרחב להיות שותפים פעילים באירוע פרפורמנס שיזמה במוזיאון ישראל, ״שאלות בסוף״, שבמסגרתו המשתתפים נרשמים לסיור אישי באוספי הקבע של המוזיאון, אחד על אחד, עם 25 מדריכים ומדריכות מתנדבים מטעם המוזיאון.

כנעני ביקשה לבחון את הפרקטיקה של ״סיור לימודי״ כפעולה אמנותית ואת המשקל (שלעיתים ממעטים בחשיבותו) שקיים בביוגרפיה האישית של המדריכים והמדריכות באופני העברת המידע למודרך. המיצג האיר את פעולת התיווך: הבחירה המודעת והלא מודעת של המדריך בתכנים ודגשים ביצירת האמנות, שאותם הוא בוחר על סמך טעמו, ניסיונו ותפיסת עולמו.

״זה קצת כמו משחק״, היא סיפרה לפורטפוליו. ״אני מייצרת חוקים (לא שגרתיים במיוחד) ושואלת שאלות. מייצרת setting – ואז כל אחת מהמשתתפות (הן בעיקר משתתפות) פועלת בתוך זה. המפגשים הם בין שני אנשים ב׳סטינג׳ שבניתי שהוא די פקטיבי, ולכן הכל נהיה אינטנסיבי״.

מה את מצפה שיקרה לקהל. עד כמה זה אמנות ועד כמה זה דיבור על אמנות? אם בכלל אפשר להפריד בין השניים במקרה הזה.

״במקרה הזה אי אפשר – או לפחות אין שאיפה – להפריד, כי השיחות (השונות) שיתקיימו במקביל על איך אפשר לדבר על אמנות ומה תפקידו של המדריך בתוך המערך המוסדי (הכולל גם ׳ארט פרופשיונלס׳, יצירות אמנות וכמובן קהל), הופכים להיות לא רק נושא היצירה אלא היצירה עצמה״.

״לפני עשור חייתי ויצרתי בניו יורק״, היא מספרת כעת. ״זו הייתה שנה שבה הצגתי עבודת וידאו במוזיאון המטרופוליטן, וגם התקופה שבה התחלתי לעסוק באופן מחויב יותר בפרפורמנס השתתפותי. לימדתי ב־SVA, ובאותו זמן הקמתי תכנית קיץ בשם City As Site שהתמקדה ביצירה חברתית ופרפורמטיבית במרחב העירוני. 

״מדי שנה התקבצו לתכנית אמניות, רקדנים, אדריכלים ומעצבות מרחבי העולם לקורס אינטנסיבי שעבד כמו מעבדה עירונית נודדת – מבנה שאני מאוד מאמינה בו גם היום. אלה היו ימי הזוהר של אמנות קהילתית וחברתית. ניו יורק השתנתה לנו מול העיניים, ואזור שוק הבשר שבו התמקדנו הפך למוקד של מותגי יוקרה; ועדיין, לא עלה בדעתנו שטראמפ ייבחר, והייתה תחושה ממשית של שינוי חברתי אפשרי״.

הפרקטיקה מבוססת יותר על שיתופי פעולה; בדרך כלל אני עובדת על אותו פרויקט כמה שנים, ולכן נוצר סביבו ׳אשכול׳ של תוצרים אמנותיים – הרצאה פרפורמטיבית, מיצב וידאו, כתיבה תיאורטית, כתיבה נרטיבית, מופעים חד־פעמיים ועוד

מלבד ההוראה כנעני התפרנסה מהדרכת סיורים בגלריות ובמוזיאונים, ומכאן גם צמח העניין שלה בסיור מודרך כדרך להעברת ידע וכפרפורמנס. היא פיתחה סדרה של פרפורמנסים השתתפותיים שהתקיימו במוזיאונים שונים, הראשון שבהם, ״שאלות בסוף״ במוזיאון ישראל, שהוצגה מאוחר יותר בברזיל, באיטליה ובלונדון. במיצגים האלה היא בחנה מקרוב את פרקטיקות התיווך המוזיאליות, את הגבולות המתפוררים בין מומחים ללא־מומחים, ואת האופן שבו תצורות הידע משתנות בכלכלת החוויה ובתרבות התוכן שהמשתמשים מייצרים ברשתות.

״לאורך השנים יצרתי פרפורמנסים עם מדריכים מתנדבים, גננים ואנשי תחזוקה, אנשי חינוך, צוותים טכניים וצוותי IT במוזיאונים. בדיעבד, יותר משהיו ׳מופעים׳, המפגשים האלה אפשרו שיחות בין אנשים. בדרך כלל האוביקטים מהאוסף והפורמט של הסיור, עם החוקים שלו, היו רק תירוץ לשיחה אחרת – על ידע מוסדי וידע אישי, על חוויות, זיכרונות, ומה שאובייקטים יכולים לספר״.

פאסט פורוורד

 כנעני עברה ללונדון, כתבה דוקטורט במחלקה לתרבות חזותית בגולדסמית׳ וגם לימדה שם. מאז היא גם יוצרת בפרפורמנס ובמדיה וגם חוקרת וכותבת על קולוניאליזם דיגיטלי, על טכנולוגיה ונכסי תרבות בזירות אסון, ועל פרפורמנס כמודל ליצירת תיאוריה ביקורתית. ״במילים אחרות, הכלים שהשתמשתי בהם עד אז כדי ליצור ולהציג הוסבו גם למתודות מחקר, שהתוצרים שלהן בדרך כלל תיאורטיים ואמנותיים במקביל״.

כך לדוגמה, בדוקטורט שלה היא בחנה ״שאריות דיגיטליות״ שנשארו אחרי השריפה הקולוסלית במוזיאון הלאומי בברזיל, שבה בערב אחד נשרפו כ־20 מיליון פריטים. ״במחקר התיאורטי התבוננתי בתצורות הידע החדשות שהשאריות הדיגיטליות מאפשרות, ובמקביל ערכתי סיורים ופרפורמנסים; לדוגמה, בתוך הסיור הווירטואלי של גוגל שנותר אחרי המוזיאון״.

״אותן שאריות הפכו גם לבסיס לווידאו תלת־ערוצי, שבו הפכתי זיכרונות דיגיטליים לחומרי יצירה. זו עבודה חשובה לי מאוד כי היא מייצגת את המפנה שעברתי בעשור הזה. היא הוצגה בפורטו, סנטיאגו דה צ׳ילה, מונטווידאו וליברפול, ובסתיו הקרוב תוצג בניו יורק.

״מבחינת תערוכות הצגתי בטייט בלונדון, בביאנלה לאדריכלות בוונציה, ויצרתי עבודה בשיתוף עם האסטרונאוט איתן סטיבה בזמן שהותו בתחנת החלל הבין־לאומית. מה שהיה חשוב לי בעבודה הזו ובפרויקטים מאז – כמו ׳דו״ח אם, דו״ח׳, שעליה שוחחתי עם ג׳וי ברנד, הוא השילוב בין קווי סיפור רחבים מאוד, לאומיים או אפילו קוסמיים, לבין תיאוריה ונרטיבים אוטוביוגרפיים״.

איך זה השפיע על הפרקטיקה שלך?

״המפנה הזה כלל גם שינויי הרגלים באיך שאני מתנהלת כאמנית: בלי ייצוג, ולרוב גם בלי סטודיו קבוע. הפרקטיקה מבוססת יותר על שיתופי פעולה; בדרך כלל אני עובדת על אותו פרויקט כמה שנים, ולכן נוצר סביבו ׳אשכול׳ של תוצרים אמנותיים – הרצאה פרפורמטיבית, מיצב וידאו, כתיבה תיאורטית, כתיבה נרטיבית, מופעים חד־פעמיים ועוד.

״העשור הזה היה מלא גם בפרידות מאנשים ומקומות. בשלוש השנים האחרונות אני חוקרת אורחת באוניברסיטה הטכנית בווינה, עמיתת מחקר באוניברסיטת אמסטרדם, ומלמדת בשנקר ובבצלאל. בכל קיץ אני מלמדת באקדמיית הקיץ בזלצבורג – תענוג נדיר. מעבר לזה שאני מלמדת בטירה מימי הביניים ונוסעת לעבודה ברכבל, המודל שם הוא מעין כיתת אמן מתמשכת/מעבדה של שבועיים – מודל שאני מאוד מאמינה בו. לא משעמם״.

10 שנים אחרי

״רוב הדימויים שנוצרים היום בכלל נוצרים על ידי מכונות וייקראו רק על ידי מכונות; לכן היומרה ליצור דימויים אפקטיביים, חד־פעמיים, לא כל שכן ׳אמנות טובה׳, קצת מסתבכת. אנחנו חיות וחיים בעידן של חוסר ודאות וריבוי משברים מצטברים: שבר פוליטי, אסון סביבתי, שיתוק מוסדי ושחיקת אידיאלים דמוקרטיים – שמצטלבים ומגבירים זה את זה״.

מה המשמעות של זה?

״אלו מרחבים חדשים שאינם גיאוגרפיים בלבד, שבהם משברים פוליטיים, סביבתיים ואישיים מתנהלים דרך אותה תשתית טכנולוגית המונחת דרך קבע בכף ידנו. בגלילה מקרית בטלפון, עוד לפני שפקחנו עיניים, אפשר לצפות בצילומי תקיפה מתא הטייס ובתיעוד אזרחי מהקרקע של תוצאותיה; להיחשף מקרוב לעוולות רחוקות ולהתעלם לחלוטין מעוולות קרובות שמסנני התוכן חוסכים מאיתנו.

״בתוך כל הבלגן הדימוי כבר אינו במרחק ביקורתי מן הצופה אלא חלק מההלחם הגופני־חזותי־טכנולוגי התוקף את מערכות העצבים שלנו, שכבר מזמן במצב חירום: אזעקות עולות ויורדות של גירוי־יתר ודעיכה, ריגוש־יתר ואלחוש מתמיד״.

אמנות מוכרחה להיות גם אקולוגית: להימנע מעודפות של תוצרים, להתמקד ביחסי גומלין בין יוצרות ויוצרים, לארח מחשבות, למצוא אופנים לשהות בתוך אי־הידיעה וחוסר היציבות, להתנסות בניסוח ולדמיין עתידים אפשריים, במקום לקרוס להבנה אחת

מה זה אומר היום על אמנות?

״בעיניי, מה שאפשר היום ׳לעשות עם אמנות׳ הוא לאו דווקא להגיב ישירות, להציג מיד, ובטח שלא להתמסר לפורמטים פשטניים שעוסקים בגעגוע ותקווה כי זו אינה דרך לחשוב עתיד, אלא דרך לקבע את הסדר הקיים.

״במילים אחרות, אמנות מוכרחה להיות גם אקולוגית: להימנע מעודפות של תוצרים, להתמקד ביחסי גומלין בין יוצרות ויוצרים, לארח מחשבות, למצוא אופנים לשהות בתוך אי־הידיעה וחוסר היציבות, להתנסות בניסוח ולדמיין עתידים אפשריים, במקום לקרוס להבנה אחת. אולי כצעד ראשון היא יכולה לייצר מרחבים לא מוכרים להתאבל בהם יחד על כל מה שאיבדנו ואנחנו מאבדים.

״הדבר העיקרי שאמנות יכולה להציע, בעיניי, הוא שנהיה פחות לבד בתוך זה – להתעקש על שיחה עם עוד יצירות, טקסטים ופורמטים, וגם עם עוד אנשים״.

מה זה אומר בתכל׳ס?

״בשנים האחרונות אני משתדלת לעבוד עם חברות וחברים (אנושיים ולפעמים גם לא אנושיים) שמאפשרים מקום לתהליכים איטיים ועמוקים. הדוגמה הכי טובה היא Choreographic Devices – פרויקט שאני שותפה ליצירתו בחמש השנים האחרונות ב־ICA London – שבו אנחנו יוצרות ויוצרים מדי שנה סימפוזיון כוריאוגרפי שנהגה ונוצר בצורה לא־ריכוזית. 

״האירוע שאנחנו יוצרים חושב על כוריאוגרפיה לא כדרך ליצירת מחול, אלא כבמה לחשוב על מערך היחסים בין גופים (חיים ורעיוניים) ובין תנועה במרחב. זה אירוע סולד אאוט מדי שנה, שמביא הרבה יוצרות ויוצרים מתחומים שונים למפגש ניסיוני ונועז שכל שנה מפתיע ומרגש בצורה שאין מילים״.

בעוד 10 שנים

״אני מאמינה שנתחיל לחשוב על יצירה במונחים של קו־פרודוקציה בין אינטליגנציה אנושית ולא־אנושית, ואני מאוד סקרנית לאן זה יתפתח.

״אני מקווה שיוצרות ויוצרים יקדישו פחות זמן לפחד או להתאהב בלמידת מכונה, ויציעו אלטרנטיבות משמעותיות לשיח ה־machine unlearning הטכני; כלומר, להבין אי־למידה כעבודה פוליטית של התמודדות עם מערכות כוח מושרשות ופירוקן, שמדגישה עד כמה השיח הטכני חושף בלי דעת את הדלות שלו. בהקשר זה אני שותפה לפיתוח מודלים של דיגיטציה, ארכוב, ניהול ושיתוף של ידע תרבותי שהם עצמם פרקטיקה אמנותית, פרפורמטיבית ושיתופית.

״בהקשר המקומי, נדמה לי שאפשר לחשוב על מודלים חדשים של ׳אמנות שימושית׳ לחיים משותפים. אם בעשור האחרון כלים אמנותיים, ובמיוחד פרפורמטיביים, השפיעו עמוקות על איך נראית מחאה ואיך נראית התנגדות במרחב הציבורי, האתגר הבא הוא להבין איך אמנות לא רק מציעה דמיון ביקורתי, אלא גם מאפשרת לדמיין עתיד משותף. 

״תחשוב על המושג ׳חזרות׳: מונח מעולם הפרפורמנס שיש לו בעברית שני מובנים: rehearsal ו־returns. אולי במקום שאמנות תציע רק מבט ביקורתי על עבר שלא עבר, היא יכולה להיות סטודיו לחזרות של עתידים אפשריים.

אולי יעניין אותנו גם

בעוד עשור, שאלות של שימור ידע תרבותי – במיוחד כזה שאינו מצוי בחומר, אלא בגוף ובשפה – רק ילכו ויגדלו, בעידן של משבר אקלים, מחיקת מוסדות ציבור ואי־ודאות טכנולוגית ופוליטית. אני באמצע פרויקט מחקר שהוא גם אמנותי וגם אקדמי, על טובאלו שבאוקיינוס השקט – מדינה הצפויה להיות בין הראשונות שעלולות להיעלם מתחת לפני הים כתוצאה ממשבר האקלים. 

״לפני כשנתיים הם הודיעו שהם הולכים להפוך ל׳אומה דיגיטלית׳ הראשונה. אבל מה זה אומר לתרבות שמבוססת במידה רבה על מסורות משפחתיות, ידע אוראלי וחומריות שאינם כתובים? איך יוצרים שימור דיגיטלי שישקף את האיכות הזו, ושיאפשר לאזרחים – שיהפכו לפליטי אקלים – לקיים תרבות משותפת? זו שאלה אקוטית ומורכבת, ואסור להשאיר אותה לטכנולוגיים בלבד. 

״אני מוסיפה כאן דוגמאות לפרויקטים שחושבים על בינה לא־אנושית ו־AI מתוך כיוונים של ידע ילידי, לא־מערבי ולא־היררכי שעובדים על פרויקטים שבעיני הם מעוררי השראה. אני חושבת שליוצרות וליוצרים יש כאן תפקיד אדיר: לא רק ליצור עוד ׳יש־מאין׳, אלא לקחת אחריות על האופן שבו אנחנו רוצות ורוצים שהתרבות והמורשת יתקיימו וישתמרו, איך נדמיין ונעצב את הכלים, הפלטפורמות וסדרי היום של זה. ואני מקווה להיות מעורבת בכך״.

indigenous-ai.net
aixdesign.co
archivalconsciousness.org
milelemuseum.com/mvm