Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עפרי כנעני: שאלות בסוף
בשבוע הבא הולך להתקיים במוזיאון ישראל אחד מאירועי האמנות המסקרנים ששמעתי עליהם בזמן האחרון. האמנית עפרי כנעני מזמינה את הקהל הרחב להיות שותפים פעילים בעבודת האמנות ״שאלות בסוף״, פרפורמנס שיתרחש באוספי הקבע של המוזיאון: המשתתפים נרשמים לסיור אישי, אחד על אחד, עם מדריכים ומדריכות מתנדבים מטעם המוזיאון.
בפרפורמנס תבחן הפרקטיקה ״סיור לימודי״ כפעולה אמנותית והמשקל (שלעיתים ממעטים בחשיבותו) שקיים בביוגרפיה האישית של המדריכים והמדריכות באופני העברת המידע למודרך. המיצג יאיר את פעולת התיווך: הבחירה המודעת והלא מודעת של המדריך בתכנים ודגשים ביצירת האמנות, שאותם הוא בוחר על סמך טעמו, ניסיונו ותפיסת עולמו.
ועוד לפני כן, ביום שישי 10.7, יתקיים בארטפורט תל אביב המפגש ״הוראה מתוקנת״, המגיב לפעולה של כנעני במוזיאון ומקיים איתה דיאלוג. שישה דוברים – יוחאי אברהמי, הדס קידר, מירה לפידות, אבי לובין, שי־לי עוזיאל וכנעני עצמה – יציגו במשך 10 דקות שישה מושגים מרכזיים המתבוננים בחינוך כפרקטיקה אמנותית: מצגת, ביקורת עבודות, חינוך מוזיאלי, קוריקולום, אמנות חסרת תקנה וסיור מודרך.
Yuval:
הי עפרי
Ofri:
הי יובל
Yuval:
מה שלומך?
Ofri:
מצויין. אחרי יום ארוך בירושלים. ואתה?
Yuval:
מה, הכנות לקראת שאלות בסוף?
Ofri:
כן. היום התקיימה סדנת הכשרה לכל המדריכות והמדריכים המתנדבים לקראת הפרפורמנס בשבוע הבא
Yuval:
מגניב. את יודעת, אני מת על השם של הפרויקט. ברמה כזאת של איך לא חשבתי להשתמש בו בעצמי כשם לתערוכה או למשהו אחר…
Ofri:
בסוף יצא טוב, בעזרת עינת עמיר. לעבודה היה שם באנגלית ושום שם בעברית לא נדבק. קורה לפעמים
Yuval:
אז מה זה שאלות בסוף? תסבירי קצת מה הולך לקרות שם
Ofri:
שאלות בסוף הוא מיצג השתתפותי (שזה עוד שם בעברית שלא כל כל נדבק ל־particietory performance). משתתפים בו כ־25 מדריכים ומדריכות מצוות המתנדבים של המוזיאון והעבודה איתם החלה היום בסדנה. אני חושבת על העבודה הזו כיצירה שמתקיימת איפשהו בין מחלקת החינוך למחלקת האוצרות, אז הסדנה כבר כלולה בעבודה.
במהלך הסדנה שהתקיימה בגלריית תצוגת הקבע של אמנות מודרנית במוזיאון המדריכים נשאלו עשר שאלות. המענה לכל אחת מהשאלות הייתה יצירה אחת באוסף. מכל 10 היצירות הם ירכיבו סיור באוסף שאותו יעבירו לצופה בודד בשבוע הבא. נשמע ברור? מוזר קצת להקליד את זה…
Yuval:
בינתיים זה ברור. לגמרי
Ofri:
במילים אחרות, בשבוע הבא 25 מדריכים יעבירו 25 סיורים אחד על אחד ל־25 צופים. כל הסיורים, כמו ריקוד זוגות, יתקיימו בגלריה במקביל
Yuval:
יש לי הרבה מה לשאול על זה, אבל אולי שניה לפני אני אשאל מאיפה הגעת לרעיון הזה? אולי תספרי קצת על ההיסטוריה שלך
Ofri:
אוקיי. כמה אחורה?
Yuval:
מה שרלוונטי
Ofri:
אני גרה בברוקלין כבר כמעט 14 שנה, ומלבד לעשות אמנות – כמו כל אמן כמעט בכל מקום, אבל בטח בניו יורק – תמיד היו לי כמה עבודות (ביניהן ללמד בבית ספר לאמנות שם מחליפים כסף בכבוד). אבל העבודה הכי קבועה שלי היתה לעשות סיורים בגלריות ובמוזיאונים. כמו כל אחת, תמיד היתה איזו דיכוטומיה בין מה שבניו יורק קוראים לו ה־job-job או ה־pay-the-rent job, לבין העבודה בסטודיו.
לפעמים אפילו תהיתי למה ה״סטודיו״ (שם נרדף לכל מה שאנחנו רוצים להיות) תמיד בא במאמץ, והסיורים בקלות. זה באמת היה עסק מאוד מצליח ומוצלח שאני מאוד אוהבת. בשנים האחרונות התחלתי להתבונן באיכויות שאני מביאה לתוך העבודה הזו, ולשאול את עצמי יותר על ה״שירות״ שאני נותנת. היה לי ברור שלידע יש חלק אבל הוא לא כל הסיפור. ככה התחלתי להתבונן ולהתעניין בסיור המודרך (ובכלל בפעולה חינוכית, השתתפותית, דיאלוגית) כחלק ממה שאני עושה בסטודיו.
לעבודה הראשונה שעשיתי, שהייתה במבנה של סיור מודרך, קוראים YES, YES,YES, עם כותרת המשנה A self guided tour for ecstasy. זה פרפורמנס הרבה יותר מובנה שעוסק בנסיון להבין את מושג האקסטזה בכלים שלנו, או דרך איך שאנחנו חיים היום. יש בו גם שש מכונות שמתרגמות בין מדיומים שונים. אניווי, פרפורמנס מאוד מגניב שעדיין לא הוצג פה. אולי מתישהו. אחר כך בא זה
Yuval:
אז אני רוצה לשאול על הפרקטיקה של סיור בתערוכה שלא את אצרת, את לא משתתפת בה, את אורחת מבחוץ. איך את רואה את עצמך שם? כמתבוננת מבחוץ? את מפתחת קשר רגשי כלשהו? בתור אמנית זה יוצר תסכול? העשרה? משהו אחר?
Ofri:
זה קצת כמו משחק. אני מייצרת חוקים (לא שגרתיים במיוחד) ושואלת שאלות. מייצרת setting – ואז כל אחת מהמשתתפות (הן בעיקר משתתפות) פועלת בתוך זה. המפגשים הם בין שני אנשים ב״סטינג״ שבניתי שהוא די פקטיבי, ולכן הכל נהיה אינטנסיבי. מייק סנס?
Yuval:
לא הבנתי אם את עונה באופן כללי או עונה על מה שיתקיים במוזיאון בשבוע הבא או גם וגם
Ofri:
במוזיאון
Yuval:
אז אני התכוונתי באופן כללי, על הסיורים הרגילים בגלריות?
Ofri:
אה, אוקיי. תבדוק אימיליים בינתיים. חושבת
Yuval:
לול
Ofri:
בסיורים עם קבוצה אני יכולה לדבר בכל מיני קולות. שכוללים גם התרגשות מאמנות, אבל לעיתים נסיון לדובב איזה מהלך אמנותי לקהל רחב, או לתת תמונה יותר תלת ממדית של הזירה (המחשבתית, כלכלית, חברתית) שבה נוצרה היצירה.
Yuval:
אז לגבי מה שיקרה בשבוע הבא במוזיאון – מה את מצפה שיקרה לקהל? עד כמה זה אמנות ועד כמה זה דיבור על אמנות? אם בכלל אפשר להפריד בין השניים במקרה הזה
Ofri:
במקרה הזה אי אפשר – או לפחות אין שאיפה – להפריד, כי השיחות (השונות) שיתקיימו במקביל על איך אפשר לדבר על אמנות ומה תפקידו של המדריך בתוך המערך המוסדי (הכולל גם ״ארט פרופשיונאלס״, יצירות אמנות וכמובן קהל), הופכים להיות לא רק נושא היצירה אלא היצירה עצמה
Yuval:
עד כמה חשוב לך שהפעולה תהיה מובנת? ושהדיבור על אמנות יהיה מובן? איפה עובר הגבול בין להנגיש לבין לרדד את השיח?
Ofri:
דווקא לא מוטרדת מהמובנות – הסיורים שבנו המדריכים מורכבים כאמור מעשר שאלות שנשאלו והם מאוד אישיים, מלאי דוגמאות, ואני בטוחה שיהיה מאוד להתחבר אליהם. במובן מצחיק משהו החלק שיש לו פוטנציאל להיות ״בלתי מובן״ הוא למה אני קוראת לדבר הזה שאני עושה יצירת אמנות, שזו כידוע שאלה מספר אחת של כל הזמנים: ״המדריכה, אבל למה זו אמנות?״
Yuval:
ובסיורים הרגילים שהעברת, כמה חשוב להיות מובנת?
Ofri:
חשוב. אבל בסיורים אני מדברת ״גבוהה״, כל אחד מוזמן להתפס על החבל איפה שהוא יכול
Yuval:
אז מה את עונה כששואלים אותך בסיורים ״המדריכה, אבל למה זו אמנות?״
Ofri:
תצטרך לבוא ולשמוע… סתם, אני כבר לא עושה סיורים. אבל התשובה תמיד, כמו האמנות, תלויית הקשר: מי שואל, על איזו יצירה, וכמה סבלנות יש לשאר לשמוע
Yuval:
ובכל זאת. כי לי יש תשובה מאד פשוטה לשאלה הזו…
Ofri:
שתף אותי
Yuval:
קודם מעניינת אותי התשובה העקרונית שלך
Ofri:
לי באמת אין אחת אבל אני תמיד, תמיד עונה. לפעמים התשובה קשורה לשיח הביקורתי שהאובייקט (או הלא-אובייקט) מזמין, ולפעמים היא קשורה למוטיבציה של היוצר, ולפעמים להקשר שבו העבודה נוצרה, ולפעמים על ציר השימוש (utilitarian vs. non utilitarian). זה באמת מאוד תלוי על מה מתבוננים ובאיזה הקשר ובאיזו תקופה נוצרה היצירה. וגם – מי השואל/ת – לפעמים כמו אנליטיקאי, אני חושבת – מה הוא באמת שואל אותי? על מה צריך אישרור.
מה שלך?
Yuval:
אני עונה שזו שאלה לא מעניינת ולא רלוונטית. זו אמנות כי מי שעשה אותה קורא לזה אמנות ומבחינתי זה מספיק. השאלה הרלוונטית והחשובה בעיני היא לא האם זו אמנות אלא האם זו אמנות טובה
Ofri:
אני חושבת שהמקום ממנו אנשים שואלים את השאלה הזו הוא רצון להבין משהו שהם מבינים, שיש לו סדרים והגיון משלו, אבל להם אין גישה לסדרי המשמעות כמו שהם פועלים בעולם האמנות. התסכול מביא לפעמים טון מתנשא (שכמובן פועל לטובת עולם האמנות, שהופך עוד יותר נבדל ואליטיסטי), ואני אמפתית לשאלה. מנסב תמיד לכבד אותה בתשובה
Yuval:
גם אני. אבל בכל זאת, אנחנו ב-2015… אני חושב שברגע שהם מבינים מהתשובה שלי את השרירותיות שבעניין, שבאמת מה שחשוב זה אם זה טוב, מרגש, מעורר השראה וכן הלאה – הם מבינים משהו על עולם האמנות
Ofri:
יאללה באה אלייך לסיור. אתה עושה?
Yuval:
רק בתערוכות שלי או בכאלו שאני מעורב בהן…
Ofri:
גם ״שאלות בסוף״ באה ממקום שהוא ללא (ואולי פוסט) ציניות
Yuval:
תסבירי
Ofri:
אני מנסה להסתכל על המשולש של אובייקט תרבותי – המומחה או ה-so called expert והקהל. אם תחשוב על זה אין כמעט יצירות שהתייחסו לסיור המוזיאלי מלבד כמובן העבודה האולטרה מופתית של אנדראה פרייזר, שהיא הכיinstitutional critique ומאוד מאוד צינית על דמותה של המדריכה המתנדבת. המוסל הזה הוא מודל אמריקאי שבארץ קיים רק במוזיאון ישראל ככל שידוע לי. זו עבודה נדירה אבל כבר מתחילה להיות די ישנה
Yuval:
אגב, זה ביטוי שהיית משתמשת בו בסיורים שלך, שהיית מעבירה? האם בסיורים שלך היית אומרת שאלות בסוף, לא עכשיו…
Ofri:
ניחוש?
Yuval:
ממממ… היית אומרת את זה רק אם אין ברירה
Ofri:
ברצינות, משתדלת לענות. בטח מאוד פתטית לפעמים, אבל פץטיות מודעת לעצמה. לפעמים אני מבקשת מהם לתת לי להשלים מחשבה או מהלך. לגיטימי לא?
Yuval:
לגמרי. אז שאלה אחרונה (אולי) לפני שמסיימים: מה את יכולה לספר על מה שיקרה ביום שישי בארטפורט?
Ofri:
אבי לובין (אוצר ומנהל תוכנית לימודי ההמשך במדרשה – ביחד עם מירי סגל) ואני עבדנו על אירוע (כי זה לא יום עיון ובטח לא פאנל) העוסק בחינוך כפרקטיקה אמנותית. הזמנו שישה דוברים לדבר כעשר דקות על שישה מושגים, במבנה של לקסיקון. מילות מפתח. רוצה דוגמאות?
Yuval:
כן
Ofri:
הדס קידר תדבר על המושג המכונן של ביקורת עבודות. אבי ידבר על הקוריקולום – או איך מלמדים בבית ספר לאמנות – איך ניתן לבנות תוכנית שנאמנה לאמנת בולוניה למוסדות אמנות להשכלה גבוהה, וגם פועלת בעצמה כסוג של פרוייקט אמנותי. אני אדבר על הסיור המודרך ואראה שלושה פרוייקטים שמשתמשים במודל הזה. זאת ועוד. תבוא אם אתה פנוי
Yuval:
אז עוד שאלה אחרונה שרציתי לשאול ושכחתי, על הבחירה במתנדבים. למה דווקא בהם?
Ofri:
אה. טוב ששאלת. המתנדבים, ששוב – הם מודל שקיים רק במוזיאון ישראל ובאמריקה קיים בכל מוזיאון, ומאוד קשור למעשה לעולם הפטרונאז׳ – זה קהל מרתק בעיני. מחד, הם לא מקבלים כסף, כך שניתן לומר שישנן כלכלות אחרות – של מוניטין או השתייכות שמתגמלות אותן להדריך ללא שכר. מצד שני הם ממש הפנים של המוזיאון – כל מי שבא למוזיאון ומעוניין בסיור פוגש אותם, ולא בדיוק את האוצר הראשי. הם גם חלק מהמוסד וגם סוג של קהל בפני עצמו. אני מתעניינת בקבוצות שהם חלק מידע או ההון הסימבולי הממסדי, אך גם מודרים ממנו
