חשיפה בינלאומית למוזיקה 2025: תקווה חיבורים ושינוי גם ברמה הבינלאומית

אף פעם לא היה קל להפיק פסטיבל בינלאומי בישראל. הכל תמיד קרה וקורה על רקע סבב טילים כזה או אחר, קורונה או מלחמה מתממשת. אבל השנתיים האחרונות היו שיא השפל הבינלאומי של ישראל, לצד האיום על קיצוץ תקציב הפרויקטים הבינלאומיים במשרד החוץ. גם את זה צלחנו.

את הסיפור צריך להתחיל מאוקטובר האיום. את חשיפה בינלאומית למוזיקה 2023 לקחה המלחמה הארורה. הכל היה מוכן והתמוטט בן רגע. שם יצרנו יש מאין, תוך שבועות ספורים, פסטיבל חדש לגמרי – ״חשיפה לאור״ – שעסק בכאב ובניסיון ריפוי.

האתגר הבינלאומי עמד לפתחנו לראשונה בעוצמה גבוהה שנה לאחר מכן, בבניית והפקת חשיפה בינלאומית 2024. זה היה לפני כתישת חיזבאללה בצפון, כשנתב״ג עמד במרכז האיום, האיראנים עם אצבע על ההדק והמון מתח ולחץ שחווינו כולנו.

השאלות התחילו לעלות בפגישות הראשונות של תכנון הפסטיבל: מי יבוא לישראל בזמן הזה? שנפנה לאנשים בכלל? אנחנו מוקצים עכשיו בעולם, יש טיסות, אין טיסות? מבטחים בכלל אנשים שמגיעים לישראל? זה זמן למוזיקה והופעות? ועוד ערמה של שאלות, פחדים וחששות מהעתיד הלא ידוע.

בסופו של דבר קם לו שיתוף פעולה עם פסטיבל הג׳אז באילת, הגיעו כ־25 אורחים מחו״ל, חלקם מאזורי מלחמה באוקראינה ורוסיה (ושניהם יחד במשלחת אחת מה שהיווה מקור להרבה דרמה מאחורי הקלעים והרבה פוליטיקה בין־אישית, בנימה של ״אם יגיע אמן לרוסיה לא נביא אותו לאוקראינה״. כן עד כדי כך). היו המון הופעות, הגיע קהל צמא וגם מצאנו עצמנו יחד עם האורחים מחו״ל, רצים לחדר מדרגות באילת לפנות בוקר עקב אזעקה מכטב״ם.

הפסטיבל מציג לאורחים גם את החיים שלנו כאן, החיים המשותפים על כל מורכבותם. ההשפעות ההדדיות במוזיקה, בתרבות, באוכל ובכל אספקט של חיינו כאן. דווקא מפגשים כאלו נותנים תקווה, יוצרים חיבורים ועושים שינוי גם ברמה הבינלאומית

היה שם הכל: עבודה קשה, הרבה מתח ואחריות, מוזיקה מכל הצבעים, אמנים.ות שנתנו הכל, קהל שהגיע בהמוניו, שמחה, אזעקות, פחד, ביקור בעוטף עזה במוקדי התופת יחד עם האורחים, הרבה עצב ודמעות, ולבסוף שמחה גדולה שהצלחנו במטרה הנעלה שלנו – לחבר בין עולם המוזיקה הישראלי לתעשיית המוזיקה העולמית. 

השנה התחלנו לתכנן את הפסטיבל לפני הפסקת האש ולפני שחטופינו החיים, ורוב המתים, חזרו הביתה. כולנו הרגשנו איך התדמית שלנו כישראלים הולכת ומתדרדרת, הרגשנו את משמעות הביטוי ״זמנים חשוכים״. בתקשורת העולמית אנחנו מוצגים רע מאוד, התיירות הופסקה, חברות הטיסות נמנעות מלחדש את העבודה בישראל. שוב חזרו להם הפחדים והחששות מהעתיד הלא ידוע.

התייעצנו עם שותפינו במשרד החוץ, המחלקה לדיפלומטיה תרבותית, והחלטנו לצאת לדרך. אני זוכר איך כל יום בדקנו ושאלנו את הדס ונונו, המנהלת האמנותית והכללית של הפסטיבל, ״יש תשובות חיוביות?״. ציפינו לגרוע מכל, לסירוב, האשמות, התעלמות. לאט־לאט הופתענו ושמחנו לגלות שיש היענות רחבה להגיע לישראל: למעלה מ־50 אורחים מתעשיית המוזיקה הבינלאומית אישרו הגעה. היינו צריכים לעצור את ההזמנות כי נגמר המקום. 

כך, לראשונה יגיעו אורחים מכל חמשת היבשות, בהם שבע מדינות חדשות שמעולם לא לקחו חלק בחשיפה: איחוד האמירויות, זימבבואה, ניו זילנד, אוסטרליה, סנגל, הונדורס וקמרון. בנוסף ישתתפו נציגים ממדינות רבות נוספות, בהן קנדה, אתיופיה, הודו, דרום קוריאה, טייוואן, סין, ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה ועוד.

גם תשובות קשות הגיעו, כאלו שרואים בנו אשמים, כאלו שלא רוצים שום שיתוף פעולה עם ישראל כרגע. לא חסר במה להאשים אותנו אך כאמור, רוב התשובות שקיבלנו הפתיעו ושימחו אותנו מאוד. אישית אני חושב שעמדה כזו של האשמה, חרם תרבותי והימנעות לא משרתת אף אחד. 

אפשר להבין את העמדה הזאת ולכבד כל אחד ואחת על דעותיו והחלטותיו, אך אין בזה טעם. הפסטיבל מציג לאורחים גם את החיים שלנו כאן, החיים המשותפים על כל מורכבותם. ההשפעות ההדדיות במוזיקה, בתרבות, באוכל ובכל אספקט של חיינו כאן. דווקא מפגשים כאלו נותנים תקווה, יוצרים חיבורים ועושים שינוי גם ברמה הבינלאומית.

במקביל להזמנת וטיפול האורחים, התחלנו לבנות את הפסטיבל מבחינה אמנותית. כמה ימים, היכן, אלו הופעות ועוד עשרות אלפי פרטים שבוראים פסטיבל מורכב וצבעוני. החלטנו לחזור למתכונת הרגילה: שלושה ימים בירושלים ושלושה ימים בתל אביב.

גם כאן הגיעו חדשות טובות ומרגשות – התחיל לצמוח לו רעיון של שיתוף פעולה עם פסטיבל ישראל סביב ערב הפתיחה. הרעיון קרם עור וגידים מהר מאוד והביא אותנו להרים אירוע ענק יחד עם שותפים רבי עוצמה: פסטיבל ישראל, חברת עדן הירושלמית והקרן לירושלים. 

כולנו חברנו יחד לערב פתיחה מרשים (18.11 ביד חרוצים – תלפיות ירושלים), שיופיעו בו ״נרטיבים״ שמנגנים ביטים והיפהופ מהרחוב המזרח תיכוני; תמיר מוסקט ותום מאירה ערמוני, בליווי האנסמבל הקולי; הפרויקט החדש של אהוד בנאי, בנו הנדלר ופליטי הדאב; אורפנד לנד, להקת האוריינטל־מטאל הבינלאומית; מארינה מקסימיליאן בלומין & דארוויש אמן הטראנס הבינלאומי; ועוד תכנים והופעות נוספים שחלקם הוצגו בפסטיבל ישראל ועולים בפורמט מיוחד בערב הפתיחה שלנו.

הפסקת האש המיוחלת, חזרתם של חטופינו ושינוי האנרגיה שכולנו חיכינו להם אכן הגיעו. סוף סוף אפשר לנשום ולהמשיך לבנות את שאר הפסטיבל. כך נבנה לו פסטיבל חשיפה בינלאומית למוזיקה השנה עם 70 הופעות בשישה ימים במקומות הבאים: ירושלים – יד חרוצים 4, מגדל דוד מוזיאון, צוללת צהובה, קמפוס האמנויות החדש, מזקקה, נוקטורנו, פרגמון, בסרביה; תל אביב – תדר, המבצר, המרץ2, ת״א תרבות דה וינצ׳י.

ההיענות הרחבה והמרגשת מצד האמנים המופיעים מחממת את הלב. כולם לוקחים את הפסטיבל ברצינות ויודעים שלמרות הזמנים המאתגרים, יש כאן סיכוי אמיתי לעבוד עם שווקים חדשים, להוציא מחושים אל העולם הגדול ואולי להגשים חלומות רחוקים. עכשיו זמן סגירות אחרונות וכולנו מתרגשים לקראת מה שמצפה לנו. 

במשך 15 שנים שהפסטיבל פועל, הבנו שאנחנו אחד מפסטיבלי החשיפה הטובים בעולם. המזג הים תיכוני החם והחוצפן שלנו, המוזיקה הסופר איכותית, האוכל הטעים, הערים היפות, פתיחות הדעת, החיים המשותפים, השלטים בשלוש שפות והארץ היפה. כל אלו גורמים לגילוי מרגש של ישראל שונה ממה שהם מכירים דרך עיני התקשורת העולמית. 

במשך השנים כל מי שהגיע.ה יצא מאוהב. החוויה שאנחנו נותנים לאורחים בפסטיבל כזה, משנה את דעתם על ישראל מקצה לקצה. השנה יותר מתמיד אנחנו סקרנים לשמוע מאורחינו מה עובר עליהם, על ההחלטה שלהם לבוא, איך מקבלים אותה בסביבתם, מה התכנונים שלהם לגבי מה שיראו וישמעו פה. איך התקשורת שלהם מספרת את הסיפור שלנו ומה הציפיות שלהם. יאללה יוצאים לדרך.

---

חשיפה בינלאומית למוזיקה
18-23.11
מיזם משותף של הצוללת הצהובה והחטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ, בתמיכת משרד התרבות, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים.