זומו כפר גלעדי: טלי קיים ונגה אור ים מכיילות מחדש את המצפן

חגית: בוקר טוב טלי ונגה! מה שלומכן לקראת הפתיחה של זומו, סופרות לאחור?

טלי: לגמרי! התרגשות שיא ✨ אנחנו עמוק בתוך ההקמות והכל מקבל צורה יפה יפה

נגה: שלומי טוב! אחרי כמה חודשים טובים של מחקר למידה ביקורי סטודיו והרבה טבלאות אקסל – סוף כל סוף זה קורה:) ימי ההקמה מלאים באנשים טובים ובאנרגיות גבוהות. מה אני אגיד? צריך להגיע לגליל העליון בשביל להרגיש את האווירה הייחודית הזו

חגית: אני שמחה לתפוס אתכן רגע לפני – אולי תוכלו לתאר את הג׳אגלינג של הקמת מפעל בסדר גודל של זומו – כמה אמניות ואמנים משתתפים? על כמה חללים תתפרשו?

טלי: התחנה ה־11 של זומו גליל עליון מתקיימת בכפר גלעדי ומתפרשת על פני ארבעה חללים: הרפת ההיסטורית, מפעל המשקפיים הנטוש, המכבסה/מגהצה שפעלה ממש עד ה־7.10 והאורווה, שגם בה מאז תחילת חרבות ברזל כבר אין סוסים. יש מעל 60 מציגות ומציגים. השמועות מלחשות שזה יותר מאי פעם 🤪

נגה: ההתרחשות המסיבית הזו בדמות תערוכה בזומו ניצבת על שלוש רגליים שנעות יחד ויוצרות ממשקים בין אמנות, חינוך וקהילה. נקודות החיבור האלו הן חלק מהג׳אגלינג, והן גם מבחינתי החלק המרגש והמסקרן ביותר

נגה: בהקשר האוצרותי, טלי ואני פעלנו בכמה מישורים: עבודה עם אמנים מקומיים, ליווי של תהליכי יצירה שנרקמו מתוך חיבורים עם קהילות מקומיות, וגם גיבוש עבודות שנוצרו מראש בהקשרים רחבים או אחרים – וכאן מקבלות קריאה חדשה מעצם הצבתן במרחב הזה וביחס לנושא המצפן. במקביל, צוותי החינוך והקהילה שלנו יוזמות עוד אינספור פעולות שמשתלבות זו בזו, ומרחיבות את המעשה האמנותי כולו. אני כבר מאוד סקרנית לראות את כל זה קורה בפועל.

חגית: באמת מרשים. בתקופה שתכננתן את התערוכה, אנשי הקיבוץ כבר חזרו לכפר גלעדי? התמה של התערוכה סביב נושא המצפן מדברת על ״כיול מחדש של כל המרחב והחזרה הביתה אחרי שנתיים של מלחמה״, אתן מדברות על זה שאיבדנו את הצפון?

טלי: ניסינו לדבר על התנועה שקרתה כאן. שבחלקה הייתה פיזית ובחלקה הייתה פנימית, רגשית, אידיאולוגית. גם מי שחזרו הביתה סיפרו לנו על תחושות כיול מחדש מול מקום שהם נעדרו ממנו תקופה ממושכת ואיך מרגישים בו בבית שוב

כמו בכל זומו, הנושא של התערוכה נובע ממחקר בשטח שאותו מובילה מחלקת הקהילה, שבראשה צליל צביאל. המחקר התפרש על כל מרחב המועצה האזורית גליל עליון, כי הם אלה שהזמינו אותנו להתארח. מועצה אזורית עם 29 קיבוצים, שחלקם התפנו אבל חלקם נשארו כאן לאורך כל התקופה.

נגה: התחושה שצפה ברוב השיחות הייתה קשורה בחיפוש ובירור. הצורך בכיול, בהתמקמות מחודשת, בהחלטות מחודשות על מה שחשוב. לצד זה עלתה גם בהירות מעוררת השראה סביב קהילות שהתחזקו בעקבות אירועי השנתיים האחרונות

נגה אור ים: המצפן הוא גם סמל לאיבוד וגם הזדמנות למציאה. על החיפוש עצמו אחרי דרך שמובילה הביתה. גם העבודות שבתערוכה מציעות קריאות שונות – יחד הן הופכת לכלי שמאפשר ומזמין שהייה בתוך שאלות מהותיות כמו לאן מכאן, ובעיקר באיזה אופן

נגה: מתוך כך, המצפן בתערוכה הוא גם סמל לאיבוד וגם הזדמנות למציאה ואולי יותר מכל נקשר לרגע של בין לבין. על החיפוש עצמו אחרי דרך שמובילה הביתה. גם העבודות שבתערוכה מציעות קריאות שונות לתפקידו של המצפן כשיחד הן הופכת לכלי שמאפשר ומזמין שהייה בתוך שאלות מהותיות כמו לאן מכאן, ובעיקר באיזה אופן

חגית: איך מתחילות? איך משתלב הצד של הקהילה המקומית עם בחירת האמנות המתאימה מכלל השדה?

טלי: זה תהליך תלוי מקום במובן הרחב שלו. פעם אחת במחשבה על הלוקיישן ופעם שניה המחשבה ״להחזיק את המרחב״ – כפי שקוראת לזה מילנה גיצין אדירם – האוצרת הראשית והמנכ״לית של זומו. בכל תערוכת זומו יש קבוצת עבודות שהן מבוססות קהילה. אנחנו יוצאים בקול קורא שפונה לאמנים שמגיעים מחוץ למרחב הנבחר כדי שיציעו עבודות שנוצרות בשיתוף עם קבוצה מתוכו.

הפעם יש לנו 8 עבודות כאלה: ורדי כהנא עבדה עם חקלאים מההר ומהעמק, מאיה זהבי פעלה עם קבוצת ותיקי הגליל, ליהיא ענבר אספה סיפורים מתלמידי תיכון הר וגיא, אורן מאסטרו סגל עבדה עם ילדי בית הספר היסודי לב העמק, אסנת וייס שושן יצרה מול נציגים של קהילת המפונים, רועי כרמלי ושמוליק טוויג יצרו חרבת לבני אדמה עם צוותי הצח״י (צוותי חירום ישוביים).

תמר לב־און הקליטה חברי קיבוצים מספרים סיפורים מחיי היום יום בקהילות שלהם אל מול עבודה שלה ועמית פישביין חזרה אל תופעת הבזנט המזמר בגבול לבנון שאצלנו יזמר את הקולות של מקהלת הגליל העליון שמדמים קולות של ציפורים. ניסינו להגיע לכמה שיותר קולות שישמעו ויראו וייצגו את הסיפור המקומי

נגה: איך מתחילות? בלבוא למרחב ולפגוש. כמה שיותר ולכמה שיותר זמן, את האנשים, את הנופים, את הסיפורים והקהילות שמרכיבים אותו. זו בדיוק הסיבה שיש בזומו מחלקת קהילה שפועלת ומאפשרת לנו למצוא את דרכנו בתוך המרחב הזה.

במובן הזה, הקהילה המקומית לא ״משתלבת״ בתערוכה – היא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו התערוכה עצמה נבנית. קבוצת העבודות מבוססות־הקהילה הן ביטוי ישיר לחיבור הזה: אמנים, שרובם הגיעו מחוץ לאזור, התמסרו לעבודה משותפת עם קבוצות מקומיות, מתוך רצון להביא את הסיפורים שנובעים מהמקום עצמו.

במקביל, טלי ואני יצאנו לביקורי סטודיו עם אמניות ואמנים מהגליל העליון ומהסביבה שיודעים להכניס אורחים בנדיבות כזו ואורח רוח שמכניס המון משמעות לתוך העשייה:) העבודות המקומיות האלה נשזרות ביצירות שהגיעו מהשדה הרחב יותר, כאלה שדווקא מתוך ה״חיצוניות״ שלהן מביאות איתן הקשרים אחרים, שמרחיבים ומעמיקים את הפרספקטיבה

חגית: יש ״העדפה מתקנת״ לאמנים מהגליל?

טלי: גם וגם. אחרי הקול הקורא המבוסס קהילה יוצא עוד קול קורא שפתוח לכל השדה ושם בהחלט ניתנת קדימות ועדיפות לאמנים בני המקום

נגה: יש פה הבנה עמוקה שהחיבור למרחב הוא חלק מהיצירה עצמה. זה נכון לכל רמות העבודה בזומו – באוצרות, בקהילה, בחינוך – וזה נכון גם לבחירת האמנות. בעיניי, תערוכה שנולדת מתוך מרחב מסוים צריכה לכלול את היוצרים שפועלים בו – לא כתוספת, אלא כחלק מתשתית

חגית: איך אנשי המקום מתייחסים ליוזמות האמנותיות? למשל העבודה עם צוותי החירום – הם לא אומרים ״מה רוצים ממני אלה?״

נגה: אחת ההפתעות הכי משמחות הייתה הפתיחות העצומה שפגשנו כמעט בכל מקום שהגענו אליו. לא רק שלא שמענו ״מה רוצים ממני אלה״, אלא להפך פגשנו קהילה צמאה לאמנות, רעבה לשיח, סקרנית, ומלאת נכונות לקחת חלק. הקצב בגליל העליון אחר, וכשהלב פתוח יש אפשרות אמיתית למפגש. מי שחי כאן מחפש תרבות, משמעות, קשר ואנחנו כזומו רק היינו צריכים להצית את הניצוץ (שאגב זה פרויקט אחר ומהמם של זומו שגם עליו שווה לדבר בהזדמנות)

טלי: האמת שהתגובות של הקבוצות כל כך מרגשות. חווינו התגייסות והתלהבות מצד כל המשתתפים. והרבה מזה בזכות מתווכות ומתווכים מקומיים שמובילים איתנו את הפניה – עמי פיליפ קרול רכזת התרבות של כפר גלעדי, עופר ברנע מהחברה החקלאית, זאבית דרומי וענבל באגר עמותת ותיקי הגליל, שירי שדמי, עדי פז וישראל יחיאל שאספו את האמהות שפעלו עם האמנית יעל בן נתן, הילה גבע מהמועצה שעזרה להגיע לצוותי הצחי, המנצחת יעל כהן שמלווה את מקהלת הגליל העליון

חגית: ספרו קצת מה נראה, מה מרגש במיוחד? איפה נתקלתן בקשיים מיוחדים – בכל זאת לא קל להציג ברפת ובלול

נגה: תרנו לא מעט באזור בחיפוש אחר מרחב שיספר משהו על חבל הארץ המיוחד הזה, שבשנתיים האחרונות עבר טלטלות מסוגים שונים וכעת מחפש את הדרך להתחדשות. עצם ההגעה למרחב הזה ולתוך המפגשים עם אנשי האזור שפתחו בפנינו את הבית והסטודיו שלהם היא כבר דבר מרגש בפני עצמו.

הקושי שעלה והפך במובן מסוים גם לתמה של התערוכה הייתה קשורה בהבנה של הצורך להתמקם מחדש במובנים שונים ורחבים. צורך שעלה מכל עבר ובעצם משקף משהו על התחושות של רבים מאיתנו במרחב כיחידים וכחברה בכלל. המצפן הפך להיות הכלי איתו נתחיל בפעולת החיפוש, הנעה לפעולה וקריאה לצאת לדרך. וזו גם התחושה המאוד מיוחדת שעולה מתושבי הסביבה שנמצאים בתנועה קדימה.

לגבי החללים יש משהו מאוד מרגש באפשרות להשיב חיים לתוכם. מהרגע שהתחלנו בהקמות נכנסים אנשים מהקיבוץ בהתרגשות ומספרים לנו שכאן היה תא הכביסה שלהם או ומספרים לנו קטעי חיים כאלו ואחרים. האמנות שנכנסת למרחבים האלו לא רק ״מוצבת בהם״, אלא ממש מדברת איתם. היא מתכתבת עם הארכיאולוגיה של החיים שהיו – עם שמות החברים שעדיין מוטבעים על מדפי הכביסה, או עם ערימת חציר וקלשון שמונחים בפינה. הפרטים האלו לא רק מוסיפים שכבה של היסטוריה, אלא גם מחזקים את השאלות שבבסיס התערוכה – שאלות על תנועה: בין מרחבים, בין זמנים

טלי קיים: רצינו להתבונן על השנתיים המורכבות שחווינו ממקום רחב ואופטימי. המלחמה / המלחמות / ההיסטוריה שהן מזמנות לחיינו ולישראליות, לגמרי ליוותה אותנו וגם נוכחת בחלק מהעבודות. אבל התערוכה לא עוסקת במלחמה, אלא באיזשהו חיפוש. במבט קדימה

טלי: בחדר המכונות של המכבסה מוצג מיצב תאורה וסאונד קינטי של רותם שרף ודיואן סיון בשם ״הקלו המים/תוכנית שטיפה״. הם בעצם מאירים את מכונות הכביסה ומנגנים עליהן. באורווה מקבל את פנינו טרקטור פרגוסון 35 יצוק מזכוכית מרחף באוויר של האמנית נועה הגלעדי.

במפעל המשקפיים מחכה חדר מק״מ שבנוי כולו מקרטון, עם עבודה מטריפה של אמי פרנקל, שיצרה וידיאו אנימציה שלעולם לא נדע עד הסוף אם הוא נשען על סיפור מאה אחוז אמיתי – שעוקב אחרי סבתא שלה שחוצה את הגבול עם לבנון כדי לפגוש חברה. יש שם עוד עבודה – שולחן ה״פאפט סינמה״ של יעל בן נתן, שעבדה עם אמהות שילדו במהלך המלחמה, ויחד הן יצרו בודי סקייפס (נופי גוף) שנשענים על זכרונות ילדות

חגית: זה נשמע מטורף – עבודה עם אמהות שילדו במהלך המלחמה. אנחנו במציאות הזויה

זה מוביל אותי לעוד שאלה: מתי התחלתן לעבוד על התערוכה? כמה המלחמה נכנסה פנימה והפריעה וכמה ההפרעות למעשה חוללו את האופי של התערוכה?

טלי: התחלנו לעבוד על התערוכה באזור יוני. רגע לפני המערכה עם איראן. התערוכה מראש רצתה להתבונן על השנתיים המורכבות שחווינו ממקום רחב ככל הניתן ואופטימי. השאלה שעלתה שוב ושוב בצוות וגם בשיחות בין אישיות מכל מיני סוגים הייתה – לאן ממשיכים מכאן. ולכן המלחמה / המלחמות / ההיסטוריה שהן מזמנות לחיינו ולישראליות, לגמרי ליוותה אותנו וגם נוכחת בחלק מהעבודות. אבל התערוכה לא עוסקת במלחמה. אלא באמת באיזשהו חיפוש. במבט קדימה. בשאלות

נגה: בתוך מציאות סוערת ורוויה בחוסר ודאות, הנושא שבחרנו בהחלט משקף את רוח התקופה. במובן הזה, האירועים – ובתוכם גם המלחמה וההשלכות שלה – לא רק נכנסו פנימה, אלא ממש שרטטו את גבולות הגזרה של התערוכה

חגית: תציגו את עצמכן, מאיזה רקע אישי ואוצרותי אתן מגיעות לפרויקט? זו הפעם הראשונה שאתן עובדות יחד?

טלי: אני אוצרת עצמאית, שמגיעה לזומו אחרי כל מיני התנסויות על קו התפר של אמנות וקהילה. היה מרענן לפעול יחד כאוצרות – כל אחת עם הרקע ונקודת המבט שלה. נגה גם אמנית ומביאה אל השולחן תובנות ורגישויות שמוסיפות ומתבלות את התהליך

נגה: אוצרות, בשבילי, היא עוד דרך ליצור בעולם. מתוך החוויה שלי כאמנית, אני יודעת עד כמה ליווי אוצרותי יכול להיות משמעותי, האדם הזה שאיתך בתוך הסוד, שמנקה רעשים, ובעיקר שנמצא איתך מהרגע שבו הכול אקלקטי ולא מנוסח ועד שהרעיון הופך פלסטי ומקבל נוכחות בעולם. במשך עשור פעלתי בעיקר כחלק מקולקטיב ״בוש״ לאמנות קווירית־פמיניסטית, שאותו ייסדתי יחד עם שותפות. במקביל אצרתי גם באופן עצמאי וגם בתוך מוסדות שונים. נפגשנו לראשונה כשטלי הגיעה כאוצרת אורחת לביקורות סוף שנה בסמינר הקיבוצים, שם למדתי את התואר הראשון שלי

טלי היא אחד מהאנשים מלאי הידע וההקשרים שיצא לי לפגוש וזה מלמד אותי הרבה. תנסו לשאול אותה משהו על אירועי אמנות תל חי ותראו בעצמכם 🙂

חגית: מה תעשו עכשיו, שזומו נפתח? אתן עוברות לגור בצפון לחודשיים הקרובים?

נגה: ואיי ואיי איזו שאלה… אם תשאלי את זוגתי אני בעיקר לא בבית 🙂 אני כבר גרה בצפון – קריית טבעון – אבל מכפר גלעדי זה עדיין שעה וחצי נסיעה. ובגדול, יש משהו ממכר בנסיעה לכיוון צפון (שווה לכם לנסות). שימו בווייז כפר גלעדי ורק אם אתם מגיעים איפשהו בין 12:00 ל־13:00, תמצאו אותנו בחדר האוכל (שזו יצירת אמנות בפני עצמה, אם תשאלו אותי)

---

זומו גליל עליון | המצפן
אוצרת ראשית: מילנה גיצין אדירם
אוצרות: נגה אור ים וטלי קיים
כפר גלעדי, שביל הלולים. פתיחה: 21.11, נעילה: 17.1.26. הכניסה חופשית.

בהשתתפות: רבאב אבו סעדה, אירית אברמוביץ, עדי טיברג הופמן, שרית קרופקה וינגרטן, דורון אדוריאן, טל אלפרשטיין, יעל בן נתן, זיוה בן ערב רבינוביץ׳, ורוניקה ברנרד, יאיר ברק, נועה גור, יאיר גלייכר, שירה גפשטיין, מאיה גצוב פק, נועה הגלעדי, אורלי הומל, בנימין הסנוט, אסנת וייס שושן, מאיה זהבי, גיא זגורסקי, תאיר זרגרי, ורדה חאטר, חסן חאטר, בלה חבצקין, האני חטיב, ית׳רב חט׳יב, שמוליק טוויג ורועי כרמלי, ורדה יתום, דוד (דוכי) כהן, ורדי כהנא, תמר לב און, אורן מאסטרו סגל, איתי מתן, מרכז מרווה,  חנינה נויפלד, כרם נאטור, תמר נסים, אפרת נתן, מירי סגל, דיואן סיון ורותם שרף, הדר סייפן, יעל סרלין, ליהיא ענבר, הילה פדן, רונית פורת, עמית פישביין, בר פרום, אמי פרנקל, גסטון צבי איצקוביץ, זוהדי יחיא קאדרי, אלי קופלביץ׳, משי קופלביץ׳, בלה קפלן, אורנה רוטנברג, רעי רביב, יערה רבינוביץ׳, רחל רבינוביץ׳, רועי רוזן, ענת רוזנסון בן חור, לי רמון, עמרי שדר אינספקטור, ציונה שמשי, מיכל שכנאי, תמר שפר