דרך אגב // הטוסטר שכתב שיר על עצמו

סביר להניח שאתם כבר מזמזמים שירים שלו מבלי לדעת. הוא מלחין, כותב, מנגן ושר לפי משקל: משיר הפתיחה של הפודקאסט הקרנף, דרך מוזיקת הרקע למיליוני סרטונים, ועד כמה להיטים במצעדי הפזמונים. גם חלק גדול מ־75 מיליון השירים שספוטיפיי מחקה השנה באשמה שהם ״ספאם״ – כנראה נוצרו על ידו.

SUNO, מנוע AI לכתיבת והפקת שירים שמוערך בשווי של 2.4 מיליארד דולר, גייס בשבוע שעבר עוד 250 מיליון כדי להרחיב את הפעילות שלו. זה נשמע מופרע: למה שמישהו ירצה בכלל לשמוע מוזיקה שמחשב יצר? הרי יש כל כך הרבה מוזיקאים אנושיים שמשוועים לעוד נפש אומללה כמותם שתאזין להם (ובמקרים מסוימים הם אפילו מוכנים לשלם על זה – מידע אישי).

כמו אהוד מנור זכרונו לברכה, SUNO מסוגל לכתוב כמה שירים תוך שניות על כל נושא ובכל סגנון שתבחרו. אבל גם אם הוא כבר ייצר כוכבים וירטואליים כמו קסניה מונה, שמובילה את מצעד שירי הגוספל הכי לוהטים; או את Breaking Rust הממוחשב, שכותב בעמוד היוטיוב שלו ״אני לא שם זין על מי שלא אוהב אותי״ וכבש לפני שבועיים את פסגת מצעד מכירות שירי הקאנטרי בארצות הברית (מצעד פיקטיבי למחצה, כי אף אחד כבר לא ממש קונה ככה שירים) – ההשפעה הקריטית של סונו על התרבות נמצאת ככל הנראה הרחק משם.

שפע מטורלל

97% מהאנשים מתקשים מאוד לזהות שירים שנכתבו על ידי AI, ולכן אין פלא שתוך שנתיים SUNO חיסלה את פרנסתם של מוזיקאים רבים שהתקיימו מהלחנת פרסומות, סדרות, סרטים וסרטונים. כל מי שצריך מוזיקה אבל לא ממש אוהב (או יכול להרשות לעצמו) לשכור מוזיקאי מקצועי, יכול כיום להפיק שירים מהוקצעים תוך רגעים – בלי לחכות שהמוזה תכה באיזה מוזיקאי מיוסר.

מצב ברירת המחדל היום בסונו הוא שעל כל בקשה הוא מייצר שני שירים שונים. אני די בטוח שלרובם איש לא האזין אפילו פעם אחת. אבל השפע המטורלל הזה – והקלות הפסיכוטית של יצירת מוזיקה – מתחיל לגלוש לתחומים אחרים בחיינו.

97% מהאנשים מתקשים מאוד לזהות שירים שנכתבו על ידי AI, ולכן אין פלא שתוך שנתיים SUNO חיסלה את פרנסתם של מוזיקאים רבים שהתקיימו מהלחנת פרסומות, סדרות, סרטים וסרטונים

בדיוק כמו מהפכת העיצוב שעברנו בעשורים האחרונים – כשכל פרט קטן בסביבה שלנו הפך מפונקציונלי ל״מעוצב״ – סונו מבשרת את מהפכת המוזיקה. לבני אדם מאוד קשה לעמוד בפני מקצב ממכר. מוזיקה מפעילה אותנו באופן שקשה לנו להבין. לא במקרה, למשל, תשמעו במסעדות מלאות מוזיקה קצבית – זה גורם לסועדים לאכול מהר יותר ולפנות את השולחן.  

וכשכלי AI כמו SUNO מעניקים את הכוח של המוזיקה גם לאנשים חסרי חוש קצב כמוני – אנחנו כנראה עומדים להיות מוצפים בהמון ממנה. במקומות שלא הייתם מצפים. 

סוג אחר של אינטליגנציה

המקצב שמהפנט אותנו במוזיקה הוא הדרך הטבעית של בני אדם למדוד זמן. ככה אנחנו יכולים לתזמן פעולות בדיוק מופלא, לשנן עובדות שלא יישכחו ולהבין הקשרים עמוקים בין תחומים שונים. רוב הידע שיש לנו מהעולם העתיק – מהתנ״ך ועד שיעוריו של הבודהה – הועבר אלינו בשירים שזומרו מאות שנים עוד לפני שמשהו מהם הועלה על הכתב. 

בניגוד לספרים שיכולים להישכח בפינת הספרייה, שירים הם ידע שחי בנו כל העת. הם מייצגים סוג אחר של אינטליגנציה. זאת אולי הסיבה שבבתי הספר של העולם המערבי, שמתבסס בעיקר על חוש הראייה, כמעט לא משתמשים במוזיקה ללימוד. אמריקאים אולי עוד זוכרים את הלהיט הטלוויזיוני משנות ה־70 Three Is a Magic Number של Schoolhouse Rock!, אבל רוב היוזמות מהסוג הזה היו אנקדוטליות. 

רק בשנים האחרונות הולכת ומשתכללת ההבנה כיצד אפשר להשתמש במוזיקה בדרכים מחוכמות יותר לצורכי לימוד. המיזם המופלא Math, Science & Music, שיזמו אגדת הג׳ז הרבי הנקוק וקווינסי ג׳ונס, למשל, מתיימר ללמד מתמטיקה (כולל גיאומטריה!) בעזרת מקצבים של תופים.

איך הטוסט יודע שהוא מוכן?

ואז הגיע סונו. אם פעם רק יחידי סגולה היו יכולים לקחת נושא מורכב ולהפוך אותו לשיר קליט – היום זה נעשה בלחיצת כפתור. בזמן האחרון, לדוגמה, החלו לצוץ ברשתות החברתיות יותר ויותר שירים ״מדעיים״. 

כך מצאתי את עצמי מזמזם את להיט הטיקטוק שמסביר איך הטוסטר יודע שהטוסט מוכן (לא, אין בתוכו טיימר), וגם את שטפון הדבשה הגדול של 1919 שמתאר אירוע היסטורי שבו מיכל תעשייתי עם 2.5 מיליון גאלון של סירופ סוכר התבקע ושטף עמו אנשים, בתים ומכוניות. כשמכונה אחראית על הכתיבה, אפשר לומר שמובן מסוים הטוסטר כתב שיר על עצמו. 

וסביר להניח שזה לא יעצור בשירים לימודיים, אלא יגלוש לתחומים נוספים בחיינו. או כמו שברייקינג ראסט, מוזיקאי הקאנטרי הווירטואלי שר בלהיט שלו::

״אני הולך להמשיך לעשות את הדבר שלי…
אתם יכולים לשנוא את הסטייל שלי
אתם יכולים לגלגל את העיניים
אבל אני לא מאט
נולדתי לזרוח!״

ואם אין לכם כוח לקרוא את החלק השני של הטור השבוע – הנה הוא בשיר. 

אנחנו רוצים לעזור לך, קרול!

מקווה שכבר קלטתם שהכוכבת האמיתית של ״פלוריבוס״ – הסדרה החדשה של וינס גילגן (״שובר שורות״) – היא הבינה המלאכותית. האירוע שבו הסדרה מתחילה, כשכל האנשים בעולם הופכים ליישות אחת שמדברת בקול אחד ומכילה את כל הידע של כולם יחד – הוא דימוי ממש מוצלח למה שצ׳אט ג׳י־פי־טי עשה לכל הידע האנושי. 

גם סגנון הדיבור של הישות הזאת – חביב, מנומס, מתחשב ואמריקאי במפגיע – הוא בדיוק הסגנון של הצ׳אט החביב. שלא לדבר על השמחה שבה הוא מוכן להעניק לקרול פצצת אטום.

לכן, החלק הכי מעניין בסדרה, הוא המקצוע של קרול: היא מוצגת כסופרת שמשלשלת רומנים רומנטיים בכמויות, מסתירה את הזהות האמיתית שלה (לסבית מהמדבר) ושונאת כל רגע. לכן, אולי, היא גם אחת היחידות ששרדה את המעבר ל״מוח הכוורת״: היא פשוט כבר היתה עוד קודם מחולל מילים אוטומטי, שמטרתו היחידה היא לעשות מניפולציות זולות על אנשים אחרים.