משכית X שי פרנקו: המורשת אינה נוסטלגיה - היא חומר

לפעמים מהלך אופנתי מתחיל ממחווה שבכלל לא נועדה להיות אופנה. במקרה של שיתוף הפעולה החדש של משכית עם הצלם שי פרנקו – שכולל את קולקציית הגברים/יוניסקס הראשונה בתולדות בית האופנה – נקודת הפתיחה נמצאת בשנות ה־50 במגדל העמק.

סולטנה פרנקו, סבתו של פרנקו – מהבולטים בין צלמי האופנה המקומית – עלתה ממרוקו והתגוררה במגדל העמק. היא עבדה לפרנסתה במושב נהלל, בעבודות משק הבית של רות דיין, מי שהקימה את משכית בשנת 1954; וודאי שלא ידעה אז שהנכד שלה יהיה צלם אופנה בינלאומי שיעבוד גם עם משכית. ״יש בזה משהו קארמתי״, אומר פרנקו. ״המשך של סיפור משפחתי, אבל ממקום חדש. ובמקום החדש הזה – המורשת אינה נוסטלגיה. היא חומר״.

בקולקציית Maskit x Shai Franco המורשת ממשיכה במדיום אחר: מחט במקום עדשה, חוט במקום צילום, ומתן כבוד לאיכות במקום לדימוי. פרנקו לא הביא פרחים כדי להדפיס אותם על חולצה, אלא רגע מצולם שהפך לרקמה; לא נוצה כדי לנפנף בה כסמל, אלא מחווה של תלת־ממד שהפכה למרקם מוטמע. כמו שבעבר נשים ממקומות שונים הטמיעו תרבות דרך טקסטיל – כאן הכניס פרנקו תרבות, אינטימיות ותשומת לב – דרך הצילום.

מאז שרכשה המעצבת שרון טל את משכית ב־2014, המורשת של בית האופנה לא נשמרה כפריט ארכיוני, אלא כבסיס לעשייה חדשה. במקום לשחזר רקמות מסורתיות או לבנות מחדש את הסמל של שנות ה־60, היא בחרה בגישה כפולה: לחקור את ההיסטוריה, להקשיב לסיפורי הרוקמות והחומרים, ולהעביר את עקרונות המותג – חייטות עילית, מלאכת יד ועיסוק בזהות מקומית – אל שפה עיצובית עכשווית ובינלאומית.

כך נשמרו הערכים, ולא הסמלים. הכבוד למלאכה נשאר, אבל הוא לא מחקה את העבר. הישראליות מתבטאת בחומר, באיכות ובדיוק, ולא בפולקלור. שיתוף הפעולה עם פרנקו גם הוא כזה: לא מאייר את המורשת, אלא מפענח אותה והופך אותה לעיצוב חי שממשיך קדימה.

הקולקציה כוללת 12 פריטים, במנעד רחב של גוונים וחומרים: חליפות מחויטות, חולצות גבריות, טי־שירטים עם הדפסים ורקמות מעולמות הצילום של פרנקו, מעילי טרנץ׳ ובומבר עם אלמנטים מפתיעים וצעיפי משי עם הדפסים מקוריים שנוצרו מצילומיו. את תוויות הבגדים מלווים צילומים אמנותיים של עדן פינס וניבר מדר, שנתנו את הסכמתן לשלב את דמותן בקולקציה.

אני בחרתי בדים, הנחיתי לגבי פרופורציות ואפילו בענייני כפתורים הייתי מעורב. התעקשתי על זוויות כיסים, ממש כמו שממקמים פריים בצילום. נכון שאני לא מעצב אופנה, אבל אני מבין אופנה וחי אותה

פרנקו מרבה לעבוד בישראל וגם בחו״ל ומוכר בזכות סגנונו האמנותי הרגיש והמוקפד. בשנים האחרונות הוא צילם עבור מותגים בינלאומיים כמו אדידס, דיזל, H&M ומייקל קורס; לצד עבודה אינטימית עם דוגמניות, אמנים ומעצבות מקומיות. בעבודתו, הוא אוצר, הוא לא רק מחפש יופי, אלא מערכת יחסים.

השנה הצטרף פרנקו כשגריר של COS בישראל, ומייצג את המותג לא רק בעדשה, אלא כדוגמן. הוא מצטלם, לובש ומפרש את האופנה של המותג, כשהמהות המינימליסטית שלו מתחברת לשפה האסתטית של הצילום. כל זה ממקם את הקולקציה המשותפת עם משכית כחלק ממפה גלובלית שאליה שייך פרנקו, שהיא יותר ממקומית בלבד.

הקולקציה שואבת השראה מסגנון הלבוש האישי שלו: גברי, נקי וחד, כזה שבו כל פרט מקבל משמעות. יחד עם שפת העיצוב המזוהה של טל – נולדה קולקציה שמשלבת בין עולם הצילום לאופנה ומחברת בין דיוק, רוך ואסתטיקה אל־מגדרית. הקול האמנותי של פרנקו והמבט שלו הפכו לשפה, והעדשה שלו הפכה לגזרה.

שיתוף הפעולה עם פרנקו הוא לא כזה שבמסגרתו צלם מגיב לקולקציה, אלא הוא זה שמכונן אותה. ״אני בחרתי בדים, הנחיתי לגבי פרופורציות ואפילו בענייני כפתורים הייתי מעורב. התעקשתי על זוויות כיסים, ממש כמו שממקמים פריים בצילום. נכון שאני לא מעצב אופנה, אבל אני מבין אופנה וחי אותה.

״מהרגע שאמרנו ׳בוא נעשה את זה׳, זה הרגיש כאילו הקולקציה חיכתה שניצור אותה. מדובר במפגש עמוק בין אופנה וצילום, שבו האופנה עצמה מתפקדת כמו צילום: חדה אבל רגישה, קלאסית אבל עכשווית. לא מגדרית, לא נוזלת – פשוט חופשית״.

פרנקו ידוע בשפת צילום שמעמידה את המצולם במרכז אבל לא בכוח. הוא מצלם את הרגע לפני הפוזה, את ההיסוס, את השקט. זה גם המקום שבו הוא נפגש עם משכית – לא דרמה נוצצת, אלא רגש מדויק. טל, שמגיעה מעולם ההוט קוטור, תרגמה יחד עם ליאורה זק, סמנכ״לית החברה, את העבודה של פרנקו לקולקציה שלמה.

יחד הפכו השלושה את הרגש למבנה, ובסוף התהליך לפריט אופנה. ״שרון מנהלת את השפה וליאורה עושה את הבלתי נראה. היא מזהה איפה הרעיון עובד ואם הוא יעבור לייצור. היא שואלת שאלות שמעצבים לא שואלים, כמו ׳אם נזיז את הרקמה שני ס״מ, היא עדיין תהיה אתה?׳. בלי ליאורה – כל זה היה נשאר חלום אמנותי. היא יודעת לעבוד בין הנשמה לפס הייצור״.

איך בחרתם חומרים לקולקציה?

״בחירת החומרים נעשתה לא כרשימת תכונות, אלא כחיפוש אחרי אישיות חומרית. עניין אותנו איך בד מגיב לאור, לתנועה. כך בחרנו פופלין כפול־שזירה לחולצות, טוויל מוברש לבומבר, צמר־ויסקוזה מחויט לחליפות ומשי כמעט שקוף לצעיפים.

״הקולקציה נמנעת מצבעי טרנד ומייצרת פלטה שמבוססת על תאורה: שחור מט כמו מסגרת צילום, אפור־אבן כמרקם של חוץ בפוקוס, לבן שבור/פנינה כמו נייר צילום, כחול־פחם של השעה הכחולה רגע לפני שיורדת החשיכה״.

על גבי חולצות הטי מודפסים פרחים ועל בטנת מעיל הטרנץ׳ הדפס של צילום גרפיטי – שני דימויים שצילם פרנקו בפריז. הצילומים על גבי הפריטים אינם מסר, אלא חוויה שמתגלה רק למי שמסתכל מקרוב. ״קולקציה שצריכה לצעוק כדי שיבינו אותה – נכשלת. אסתטיקה טובה פועלת בשקט, כמו צילום טוב. אם אתה מתאמץ להבין – איבדנו אותך״.

על הגבר הישראלי החדש שפרנקו מסמל, הוא מסביר שמדובר בנוכחות, ולא בהצהרה. ״כמו ישראל, גם הזהות הגברית המקומית נעה משפת כוח מוחצן לשפה של חידוד ודיוק.

״לא ניסינו ליצור גבר לוחם, לא סטייל של אגו – אלא מודעות חומרית: חולצה שמספרת מגע, חליפה שלא צועקת מעמד אלא מתבוננת, בומבר שחושב רוך כחלק מהכוח. רציתי להראות שגם כוח וגם רוך יכולים להתקיים באותו בגד. הגבריות החדשה לא מסומנת בשריר, אלא בהקשבה״.

איך הייתה בסופו של דבר החוויה של ״לעבור צד״, לצלם קולקציה שעיצבת לעומת צילומים ללקוחות אחרים?

״זו הייתה חוויה מרגשת מאוד. שמחתי עליה מאוד אבל גם הייתי הרבה יותר ערני לפרטים הקטנים. לרגעים הייתי גם בצד של הלקוח וגם בצד של הצלם, זה היה מעין ריקוד כזה. היה חשוב לי ללהק לזה את הדוגמן הנכון ואת הדוגמנית הנכונה עבורי, זו הייתה חוויה יוצאת דופן מההתחלה ועד הסוף״.