ZŌ של להקת בת שבע: המוזיקה והתנועה נולדות יחד

שלוש שנים אחרי מומו, אוהד נהרין חוזר עם יצירה חדשה ללהקת בת שבע – ZŌ, שתעלה בשבוע הבא בבכורה ומסתמנת כעוד יצירה שאפתנית, עמוקה ומסקרנת – כמו שנהרין יודע לעשות. כבר בשלבים הראשונים של העבודה, כפי שאפשר היה להתרשם מהצצה ראשונית לחלקים ממנה, התברר שזו לא יצירה ״רגילה״ של נהרין, אלא כזו שבה המוזיקה, הקול, המילה, השירה והצליל הופכים לגוף שני של הריקוד, לעיתים נדמה שאפילו לראשון.

כמו ב״החור״ ו״2019״, גם הפעם מתחוללת ההופעה בסטודיו ורדה, רק שהפעם הסטודיו הוא לא רק מרחב – הוא הופך גם לכלי נגינה ומושמעים בו צלילים, רטט, נשימות ונוכחות גופנית, שבאמצעותם מתכנסים הרקדנים והקהל לכדי אטמוספירה אחת. ב־ZŌ משלב נהרין טקסטים, שירה והבעות ווקאליות בשפות שונות. הרקדנים שרים תוך כדי תנועה – שילוב שכבר הפך לאחת החתימות המזוהות עם עבודתו המאוחרת.

״יש במופע שירים בחמש שפות: יפנית, איטלקית, סינית, ג׳יבריש ועברית״, אומר נהרין. ״זה לא פחות ממגדל בבל אחרי שפירקו אותו. לכל שיר יש סיפור על הדרך שבה התגלגל אליי. בשירים שאינם בעברית, לא ממש משנה לי המשמעות שלהם. הרבה יותר משנה לי המוזיקה והביצוע. אני אוהב לשמוע זמרים ששרים ולא מבינים מה הם שרים״.

השם ZŌ, פיל ביפנית, טומן בחובו שכבה נוספת, ישירה ומרומזת כאחד. ״המשמעות של המילה ׳פיל׳ נמצאת כאן בגלל הפיל שבחדר. לאורך התהליך היו איתנו הפילים הקולקטיביים והפילים האישיים שעליהם לא מדברים. אולי הם גם קצת רוקדים. כל בר־דעת יודע מהו הפיל הענק שבחדר – הפיל שיש בארץ״.

אניקה ורפלנקה: ״אוהד נתן לי הרבה חופש להביא את עצמי לתפקיד הזה. זה היה ניסיון גדול עבורי. אני לא העוזרת שלו, אלא חלק מהדופק של היצירה. המוזיקה והתנועה נולדות יחד ואני הייתי שם גם כדי להקשיב״

בלי לומר את המילים עצמן, נהרין אומר הכל. המציאות הישראלית – עמוסת שכבות של חרדה, זיכרון, מלחמה ותקווה – מחלחלת לתוך היצירה, גם אם אינה מדוברת באופן ישיר. נהרין לא מוותר על המפגש של המציאות עם עבודותיו.

את היצירה מבצע אנסמבל של 20 רקדנים, שמחולקים לשתי קבוצות — קבוצת ״רוקדים״ וקבוצת ״תומכים״, המתחלפות ביניהן במהלך שני המופעים שמועלים מדי ערב. מדובר ברעיון מבני שמאפשר לרקדנים להיות גם בתוך המרחב התנועתי וגם סביבו – כעדות, כצל, וכמערך נשימה.

לצידו של נהרין נמצאת הפעם בעלת תפקיד נוספת, Creative Assistant, שממלאת רקדנית־יוצרת צעירה ומסקרנת – אניקה ורפלנקה. ״אניקה היא רקדנית בלגית שרקדה איתנו ועזבה את הלהקה במלחמה. היא יוצרת מוכשרת, ורציתי שהיא תהיה לצידי בתהליך שבו היא תרמה ועזרה מאוד.

״היא עין, אוזן וגוף נוסף בתהליך. היא זו שמבינה את החומר כשהוא עוד רך, כשהוא רק תנועה ראשונית. בנוסף לעבודת הכוראוגרפיה המשותפת שלנו, לאניקה יש תפקיד נוסף: במקרה ואחד מהרקדנים נפצע, היא יודעת את כל התפקידים ויכולה להחליף כל אחד מהם״.

היכולת להקשיב

ורפלנקה, ילידת בלגיה בעלת שורשים פיליפיניים־אמריקאיים, התחילה לרקוד כבר בגיל ארבע, בגיל 15 עברה לבדה ללמוד בקאן ואחר כך למדה בבית הספר הנודע ג׳וליארד בניו יורק. היא רקדה בגרמניה וב־NDT ההולנדית, שם נחשפה לעבודותיו של נהרין.

מאוחר יותר הגיעה ארצה ללהקת בת שבע, רקדה באנסמבל וגם בלהקה הראשית. הנקודה ששינתה את מסלולה התרחשה במסגרת Batsheva Dancers Create – ערב יצירות עצמאיות של רקדני הלהקה. העבודה שיצרה, What We Created, משכה את תשומת ליבו של נהרין. היא היתה מינימליסטית ונקייה, ועשתה שימוש במרחבים של נשימה, קול ותנועה.

״שלושה ימים אחר כך נהרין קרא לי למשרד״, מספרת ורפלנקה, ״ואמר שהוא רוצה שאהיה העוזרת היצירתית שלו בתהליך החדש. הבנתי שזה רגע משנה חיים״. נהרין ראה בה משהו שלא קשור לסגנון או ליכולות טכניות, אלא ליכולת להקשיב. מבחינתו זו הייתה איכות שהפכה אותה מידית לשותפה טבעית.

לצד עבודתה בבת שבע, ורפלנקה מוסמכת להדרכת גאגא – עובדה שהיא מדברת עליה בהתלהבות של מי שמבקשת להפיץ אותה בעולם. ״כשאני מלמדת גאגא, אני מבינה איך אני רוצה לרקוד. זו שפה שמפתחת נוכחות ומודעות עמוקה״.

החיים בישראל בתקופת המלחמה לא היו פשוטים עבורה. משפחתה, שחיה בבלגיה ובארצות הברית, התקשתה להבין את המורכבות המקומית. ״זה היה מאתגר להיות רחוקה. אבל כשהם ראו עד כמה אני מתפתחת כאן, הם נרגעו״.

היום, כשהיא מתחילה קריירת פרילנס באירופה ובמקביל חוזרת לעבוד לצד נהרין, ורפלנקה מהווה חלק מדור חדש של רקדנים יוצרים. ״אני מרגישה שנפתח לי שער חדש, וזה שער שאני רוצה להמשיך לעבור דרכו״.

שותף נוסף ליצירה החדשה הוא תאי רונה, מוזיקאי ודי.ג׳יי, שבנה ל־ZŌ שכבות של צליל שמגיבות לתנועה ולהפך. המוזיקה שלו אינה הליווי – היא הכוח המניע והאסטרטגיה הקצבית. ההבנה בין נהרין לרונה היא אבסולוטית, או כמו שורפלנקה אומרת: ״אצל אוהד, המוזיקה לא מכתיבה קצב, היא מכתיבה מוטיב. הרקדנים לא רוקדים לפי שיר, אלא מגיבים לחומר גלם״.

ורפלנקה מתרגמת את העולם הסונורי של רונה לשפה גופנית. היא מלווה את הרקדנים ברגעים שבהם סאונד מסוים ״נכנס״ לגוף, יודעת לזהות מתי המוזיקה מתפרצת כצעקה ומתי היא מחלחלת כתפילה. במקרים רבים היא זו שהסבירה לרקדנים איך להקשיב לשיר, לא רק מבחוץ, אלא כמשהו שמתחיל להדהד בתוך כלוב הצלעות שלהם. ״אוהד נתן לי הרבה חופש להביא את עצמי לתפקיד הזה. זה היה ניסיון גדול עבורי. אני לא העוזרת שלו, אלא חלק מהדופק של היצירה. המוזיקה והתנועה נולדות יחד ואני הייתי שם גם כדי להקשיב״.

במהלך העבודה החדשה נדרשה ורפלנקה ״לקרוא״ לא רק את התנועה, אלא גם את השכבות המוזיקליות: האופן שבו תזוזה חדה מתנגשת בבס מהדהד; איך ניואנס קטן במרקם הקולי יכול לשנות רגש; איך הדממה – שהיא בחירה מוזיקלית של רונה – יוצרת מרחב דרמטי חדש בתוך היצירה.

לעיתים היא זו שמתווכת לרקדנים את הלך הרוח של קטע מוזיקלי מסוים, ולעיתים היא זו שמציעה שינוי מתוך התבוננות משותפת עם נהרין: מתי השיר ״נפתח״, מתי הוא ״נושם״, ואיך אפשר לגרום לתנועה לא רק ללוות את הצליל, אלא לגלם אותו.

ניסיונה הרב והמגוון מאפשרים לה לבנות שפה גופנית שמדברת עם המוזיקה בעדינות אבל גם בתקיפות. ב־ZŌ רואים את זה היטב: הגוף לא מגיב לקצב אלא לחומר, לרטט, לשבריריות של קול אנושי – לרגעים שבהם המוזיקה הופכת לרחש פנימי, ולאחרים שבהם היא מתפרצת כמו מקהלה בלתי נראית.

כעת מתקרבת ZŌ לבכורה ומתגבשת כמרחב שבו מוזיקה ותנועה נארגות זו בזו, קול ושיר מתמזגים עם תנועות, הגוף של הרקדנים הופך לכלי נגינה והמוזיקה הופכת לקולם. בתוך המתח הזה עומדת ורפלנקה, שותפה מלאה לתהליך, חלק בלתי נפרד מהדופק החי של היצירה.

למרות המחויבות העמוקה שלה לתהליך העבודה עם נהרין, היא רואה את השנים הקרובות גם כהזדמנות לפתח את הקריירה שלה באירופה מחדש – לנסות פרויקטים נוספים, לפגוש יוצרים חדשים ולהרחיב את השפה האמנותית שלה. ובכל זאת, גם כשהיא מדברת על העתיד, ברור שהחיבור שלה ללהקת בת שבע ולשפת הגאגא לא מסתיים עם ZŌ. להפך, היא רואה בו ציר מרכזי שימשיך ללוות אותה: ״הקשר שלי לישראל הוא עמוק. גם אם אצא לחפש דברים חדשים, אני יודעת שזה יחזיר אותי לכאן״.