האלבום הראשון של משינה: קונצנזוס של 40 שנה

הקשר שלי עם משינה התחיל כשהייתי ילד. לא שבאמת הבנתי אז מה עומד מאחורי שירים כמו ״רכבת לילה לקהיר״ או ״עתיד מתוק״ – שני שירי פופ שמחים מבחוץ אך עייפים מבפנים – שהסתירו דור שלם שקורס תחת עומס פוליטי, חברתי וכלכלי. אבל רצה הגורל ונפלתי בקסם של שלומי, יובל, מייקל ואיגי באופן מיידי. עכשיו, 40 שנה אחרי האלבום הראשון שלהם שנקרא פשוט ״משינה״ – זמן מושלם לחזור לצלילים ולמילים שהגדירו מחדש את צמד המילים ״רוק ישראלי״.

כדי להבין איזו מהפכה הם עשו, צריך לחזור אחורה לישראל של שנות ה־80: מדינה מבולגנת, חצויה, מתוסכלת ודומה באופן מלחיץ לישראל של היום. השנה היא 1983, וישראל היא חברה עייפה שקרסה תחת הנטל: צרות ביטחוניות מפה ועד ביירות, חוסר אמון עמוק בשלטון וכלכלה שעושה צניחה חופשית בלי מצנח או משיח שיבוא או יצלצל.

בתוך כל הבלאגן הזה, נולדת פגישה מקרית בין יובל בנאי, אז עוד ״הבן של יוסי״, לבין שלומי ברכה – שני חיילים קרביים שחיים על הקו בין לבנון המדממת לבין הגלים של תל אביב הנקייה והמוארת. הפער הזה – מלחמה נוראה מצד אחד וחוף גורדון השמשי מצד שני – הוא לא סתם רקע רנדומלי לעלילה. זה בדיוק הדיסוננס שהשפיע על תהליך היצירה של משינה כבר מהיום הראשון: קושי חברתי, מציאות מכבידה ותותח שמצלצל פעמיים כי לא בא לה. חתיכת מיקס שהפך לפסקול של דור.

אחרי כמה פירוקים, הרכבות ושורה של הופעות לילה מאוחרות במועדוני תל אביב המעושנים, משינה התגבשה ללהקה שאנחנו מכירים היום. יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון, איגי דיין- ואבנר חודורוב שהצטרף באלבומים הבאים. ארבעה חבר׳ה שהפכו מרעיון לחבורה עם צליל וזהות. מכאן אפשר לצלול פנימה אל האלבום הראשון של הלהקה, זה ששינה את פני הרוק והפופ הישראלי לנצח.

משינה כיכבה בקליפים מצחיקים, עם פוזה שהיא אנטיתזה לפוזה, והופעות בבגדי נשים בפאקינג פריים טיים של ערוץ 1. הכוח המניע של הלהקה היה לבעוט במוסכמות התרבותיות של קפוצי התחת של האליטה המוזיקלית

ב־1985 משינה הביאה וייב וסאונד חדשים, טקסטים שלא נשמעו קודם וגישה שטותניקית שקשה היה להתעלם ממנה. החבורה הושפעה רבות מלהקות בריטיות ובראשן מאדנס, ושילבה בתוך השירים צלילים של מוזיקת רגאיי, ניו־וייב אפלולי, סקא ופאנק קליל. אף אחד, אפילו לא יואב קוטנר הגדול, לא היה מוכן לזה.

במקום חולצות מכופתרות עד הגרוגרת ושיער מסורק, משינה כיכבה בקליפים מצחיקים, עם פוזה שהיא אנטיתזה לפוזה, והופעות בבגדי נשים בפאקינג פריים טיים של ערוץ 1. הכוח המניע של הלהקה היה, במודע או לא, לבעוט במוסכמות התרבותיות של קפוצי התחת של האליטה המוזיקלית. הם הביאו לתוך הסלון שלנו את הווייבים ההזויים של מועדון הפינגווין והרחובות השוקקים של תל אביב.

״משינה״ נפתח עם ״אופטיקאי מדופלם״. שיר שנשמע בהתחלה כמו דאחקה מטופשת וחסרת קוהרנטיות טקסטואלית, אבל מתחת לצחוקים מסתתר סאבטקסט מעניין. על פניו זה סיפור שטותי על אופטיקאי שמחזיק בדיפלומה חסרת חשיבות, שלא עושה הרבה כדי למלא את החלל של חייו הריקים. בפועל זו אמירה ברורה על אדם רגיל ואפרורי עם חלומות גדולים, אבל השגרה המעייפת שוחקת אותו.

זה שיר על מישהו שרוצה לכבוש את העולם, לברוח, לחיות כמו כולם, אבל הוא תקוע באותה חנות מסריחה, יומיום, באותה המציאות שלא נותנת לו לנשום. האופטיקאי הזה מייצג דור שלם: אנשים שחיים סתם כך ונעים בין עבודה, שכר דירה, פקקים, וקופצים בשבת אל הים כדי להזכיר לעצמם שהם עדיין חיים. מצחיק שלא הרבה השתנה מאז. ״אופטיקאי מדופלם״ פשוט מזכיר לנו שגם הבן־אדם הכי פשוט מסתובב עם חלומות בכיס – אבל החיים חזקים יותר מהכל.

איפה המדינה ואיפה החזון

״עתיד מתוק״ הוא כבר סיפור אחר לגמרי. פחות דאחקות – יותר כנות. טקסט שהוא הרבה יותר מובהק ובעל מסר ברור. יובל בנאי שר בקול אדיש ומיואש את מה שהרבה צעירים הרגישו אז. זה בחור שכבר אין לו כוח – כולם סביבו נוסעים רחוק, מחפשים איזה עתיד מתוק שלא בטוח שקיים. אבל הטיפוס המיואש הזה פשוט קם, עולה על קו חמש המפויח יחד עם שתי זקנות וכרטיסן, ונוסע אל הים. כדי לברוח, כדי לשכוח, כדי לגלוש. כדי להטביע את הייאוש עמוק בתוך המים.

ואז מגיעה השורה האלמותית ואחת הפסגות של משינה: ״איפה המדינה ואיפה החזון, איפה המדינה ואיפה הבטון?״; הבטחות ריקות, חזון שנשכח איפשהו בדרך ומדינה בלי עתיד, תקווה או חלום. בסוף קורה משהו. הבחור מבין שאולי הוא מגזים. שאולי לא כל כך נורא לחיות כאן. ודווקא כשהוא הכי למטה, הוא מתחיל לזמזם ״פה פה שובאפ״. רגע קטן שמחליף אדישות בשמחה רגעית והציפורים שרות לו בוקר טוב. זה חייב להיות סימן חיובי.

בין השטותניקיות של ״כוורת״ לבין הסאונד המתוחכם של מאדנס, נולדה ״בלדה לסוכן כפול״ – שיר שנשמע כאילו הוא מסתיר מאחוריו איזה סיפור רציני, אבל תכלס מדובר בנונסנס פר אקסלנס, קוריוז מוזיקלי כיפי בסטייל המוכר של דני סנדרסון.

למרות הצורך העז לחפש סאבטקסט ורמזים שיסגירו את זהותו של הסוכן הכפול, אין פה דרמה מיוחדת. השיר נכתב כשטות עם לחן קליט וטוויסט הומוריסטי. הגרסה הרשמית מעולם לא פורסמה, אבל אחת הגרסאות המתוקות יותר מספרת שהשיר נכתב בכלל על אביו של מייקל בנסון, מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא ידע במה הוא עסק למחייתו. בקיצור, הייתה כאן בדיחה פנימית שהתפתחה ללהיט.

פה, אגב, טמון הקסם ה״משינאי״ – היכולת לתמרן בין טקסטים עמוקים לאי־גיון מוחלט; בין מחאה נוקבת לבדיחות, ובעיקר להמון פאן בלתי מתנצל או מתחייב. זו גאונות מוזיקלית שנשמעת פשוטה, אבל היא כל כך רחוקה מזה. איזה עוד קונצנזוס רוק־פופי כזה יש לנו? ולא, שלמה ארצי לא נחשב.

קשה להאמין שיש מישהו בישראל שלא מכיר את אחד השירים הכי גדולים של משינה, ואולי אחד השירים שהכי מזוהים עם כל מה שישראלי. זה לא סתם להיט; זה טקסט מכונן ושיר שהגדיר את הלהקה, את הסאונד ואת הסגנון שהיא הביאה איתה.

אהוד בנאי כתב את המילים, שלומי ברכה הלחין. תוסיפו לזה קמצוץ השראה מ־Night Boat to Cairo של מאדנס וקיבלתם להיט חתונות, בר מצוות וכל טקס משפחתי אחר. ״רכבת לילה לקהיר״ הפך בן לילה למדורת שבט מוזיקלית, שסביבה יצרו ההמונים המשולהבים רכבת אנושית אינסופית וצעקו את הפזמון המונוטוני שמדמה קטר מתנשף, והיו לרגע אחד או שניים חלק מאירוע תרבותי.

עם קצת ״גילה גילה בוצ׳ה בודי״ ודיזנגוף אחד שנראה ליובל בנאי הצעיר כמו רכבת לילה לקהיר, משינה הצליחה לא רק לייצר להיט – אלא לחרוט את השם שלה על פסקול של דור שלם.

על כל שיר באלבום הזה אפשר לכתוב מגילה של ניתוחים ופרשנויות: מ״כרים עבדול זמר״ ההזוי, דרך ״״אנה״ הרגיש והעדין ועד ״אניגודין״ המוזר. בשורה התחתונה, ״משינה״ הוא אלבום בוגר ומודע לעצמו – שילוב מושלם של נונסנס, מוזיקה בינלאומית ופרובנציאליות חצופה. בסוף, זה לא סתם אלבום. זו הכרזה ונקודת פתיחה מופתית שהפכה להקה שלמה לקונצנזוס שנמשך כבר 40 שנה.