היסטוריה והווה, מציאות ובדיה: פסטיבל הקולנוע היהודי 2025

פסטיבל הקולנוע היהודי 2025, במהדורתו ה־27, ייפתח במוצאי שבת (13.12) בירושלים ויציע לקט מרתק של קולנוע תיעודי, יצירה ישראלית עכשווית, סרטי ארכיון נדירים ועיסוק בקולנוע בין־דתי. את הפסטיבל יפתח ״רדיו בריסל״ (The Soundman) של הבמאי הפלמי פרנק ון פסל.

בין הסרטים הבולטים בפסטיבל אפשר למצוא כאלה שעוסקים בחופש המחשבה הנשי מפרספקטיבות שונות ובדמויות שהפכו אייקוניות (בין השאר סרט על סטיבן שפילברג); אבל בולט ומעורר השראה במיוחד הוא סרטם של בילי שיבר ודייויד רוברטס ״מרדית מונק: פסיפס״.

הסרט מגולל בצבעוניות את סיפורה של המוזיקאית, המלחינה, הפרפורמרית והכוראוגרפית האוונגרדית מרדית מונק, שעל אף הביקורת העוינת, הפכה לאחת האמניות הגדולות בדורה. מונק, שבליבת היצירה שלה אמנות ניסיונית שעוסקת בגוף ובמה שמעבר לגוף, מציגה תיק עבודות שהסרט מצליח להפוך לרצף קולנועי מרתק.

היא מרשימה גם בזקנתה, כשהיא מדברת על חייה, לצד האתגר להזמין את הקול והגוף לשבור את הרגליו המסורתיים. אחת מהשאלות הפילוסופיות שהיא מעלה עוסקת ברעיון של המשך גוף היצירה שלה, כדי שתמשיך לחיות אחריה. בסרט מרואיינים המוזיקאים דייויד ברן וביורק, קומפוזיטורים, מבקרי מוזיקה ועוד שמנתחים את השפעתה לצד צבעוניות עשירה, רעיונות חזותיים וצלילים לא שגרתיים.

דווקא בעידן שבו אי־קונבנציונליות מתמודדת עם לחץ של תחרות, פופולריות וסטנדרטים – הסרט מראה שיש ערך ביצירת שפה אחרת, ביצירה שהיא גוף, קול, תנועה וזמן, שגם הקצב של ההכרה בה איטי כמו צב

מבנה הסרט פרגמנטרי ומחולק לחלקים (כשם הסרט) – כמו עבודותיה של מונק, ששמות דגש על פוזיציה ועל האפשרויות המרובות של עירום. החלוקה מעניקה תחושה של זרימה חופשית, כמעט ניסיונית, שמתאימה לצורת האמנות שהיא מייצגת.

דווקא בעידן שבו אי־קונבנציונליות – במוזיקה, בקולנוע ובאמנות – מתמודדת עם לחץ של תחרות, פופולריות וסטנדרטים – הסרט מראה שיש ערך ביצירת שפה אחרת, ביצירה שהיא גוף, קול, תנועה וזמן, שגם הקצב של ההכרה בה איטי כמו צב.

הסרט הוא דיוקן לפירוק והרכבה. יש בו דימויים מהפנטים המופיעים בתמונות סטילס, שמתעדות רגעים נדירים בעבודתה של מונק, לצד קטעי וידאו מעוררי השראה. הוא מוכיח שאפשר לשבור את הכלים וליצור אמנות גבוהה גם ללא לייקים או אישור.

הנשמה של הקהילה

סרטה המוקומנטרי של סנדרה ביירנדס ״נשומה״, זוכה עגל הזהב ההולנדי, מאפשר מבט אחר על אמסטרדם בתקופה שבין שתי מלחמות עולם; תקופה שבה כל אחד מתוך עשרה היה יהודי, והתמודד עם הקונפליקט בין דת לחילוניות. הסרט מחייה את הקהילה היהודית של אמסטרדם לפני המלחמה, ומגולל את סיפורה של דמות בדיונית בשם רושה, נערה בת 17 המתגוררת עם משפחתה ברובע היהודי בעיר, ומנווטת בין אביה הסוציאליסט לבין אמונותיו הדתיות של בעלה.

הסרט, שמסופר באמצעות מכתבים בדיוניים לאחיה מקס שהיגר לאיי הודו המזרחית־הולנדית (אינדונזיה), מציע צומת שבין בדיה להיסטוריה. הוא שואב השראה מדמויות ססגוניות ועדויות הקהילה היהודית באמסטרדם לפני מלחמת העולם השנייה; ומשלב ושוזר יחד קטעי ארכיון, תמונות, סרטונים, ודיאלוגים – על רקע עליית הפאשיזם ופרוץ המשבר הכלכלי שהובילו לכיבוש הולנד.

המפגש בין הדוקומנטרי לדמותה הבדיונית של רושה מאפשר לספר על ה״נשמה״ של הקהילה, החיים והשמחה שהיו בה. הקומפלקס הקולנועי מציע מבנה חכם ואמפטי, כשבאמצעות המכתבים נוצר קול פנימי ואישי שמשדר רומנטיקה, אינטימיות וקרבה. הדמות הדמיונית מאפשרת לשלב מציאות היסטורית עם חוויה רגשית, כך שהעדויות הופכות לחיים – לא רק לעובדות.

העריכה המונומנטלית מחברת עשרות פריימים המעידים על תרבות יהודית שוקקת וחיה, ומציפה את השאלות שממשיכות מאז ועד היום להדהד: איך מגדירים ״קהילה יהודית״ במקום שכבר אינו אותו מקום, ואיך ראייה של עבר יכולה להחיות משהו בהווה?

הסרט הופך לרלוונטי כי הוא מזכיר שחופש המחשבה הוא לא מובן מאליו, ומנסה לאפשר לנו לנתח את הגבולות שהוגדרו בין יהודי לאדם ובין תרבות לזהות

סרט מעניין נוסף הוא סרטו של ג׳ף ביבר וחנה גזית, ״חנה ארנדט: אל מול העריצות״ – דיוקן ביוגרפי של אחת ההוגות חסרות הפחד של המאה ה־20. הסרט נפתח בדימוי של אש כשהסיגריה – המזוהה עם ארנדט – יוצרת להבה; וכמו האש היוקדת של מחשבותיה – הלהבה הופכת לאש המלחמה הנאצית. בהמשך עוקב הסרט אחרי הלהבה – חנה (יוהאנה) ארנדט, הוגה יהודייה־גרמניה ובהמשך גם פליטה.

בגיל 17 ניהלה ארנדט רומן עם הפילוסוף מרטין היידגר שהיה אז בן 35, ובהמשך פגשה בפילוסוף גינתר אנדרס (שטרן) שלו נישאה. כתביה המחוללים של ארנדט עסקו בטוטליטריזם, אנטישמיות, אפליה, דמוקרטיה, טבע האדם ועוד. בבנאליות של הרוע עסקה כשסיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל (״אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע״) – עיסוק שמתעורר לחיים היום, כשאנחנו מסוגלים לאמץ את השקפותיה ההיסטוריות על חיינו.

ארנדט ראתה את עצמה כיהודייה יותר משראתה עצמה כגרמניה: ״בעבורי גרמניה היא שפת האם, הפילוסופיה והשירה״, כתבה, אבל הביטוי ״מהות גרמנית״ קומם אותה והיא ביקשה להיבדל מהגרמניות. בספרה ״יסודות הטוטליטריות״ כותבת ארנדט שעבור הנאצי המשוכנע, ההבחנה בין בדיה לעובדה לא הייתה קיימת, ומעלה יקרה יותר הייתה נאמנות למנהיג. בעלי השפעה בממסד השמרני של גרמניה חשבו שהם יכולים לשלוט בהיטלר ולכן לא גינו או נידו אותו.

היטלר מצידו שיחק איתם ומימש את כוח המשיכה העממי ואת אכזריותו הפוליטית, עד שהפך לבעל כוח מוחלט. היטלר הפר במהירות חוקים ושינה את מדיניות המוסדות תחת הסלוגן ״מי שמציל את ארצו אינו מפר שום חוק״. ארנדט טענת ש״טוטליטריזם מחליף את כל הכישרון מהשורה הראשונה במטורפים וטיפשים, שחוסר האינטליגנציה והיצירתיות שלהם עדיין מהווים את הערובה הטובה ביותר לנאמנותם״, ומציגה את האפשרות של לקיחת אחריות.

ארנדט העניקה מחסה לפליטים בדירתה בברלין ותיעדה מעשים אנטישמיים למען הפרוטוקול, עד למעצרה על רקע פוליטי, הפיכתה לפליטה במלחמת העולם השנייה ובריחתה לארצות הברית. הסרט הופך לרלוונטי כי הוא מזכיר שחופש המחשבה הוא לא מובן מאליו, ומנסה לאפשר לנו לנתח את הגבולות שהוגדרו בין יהודי לאדם ובין תרבות לזהות; ומעורר את השאלה הנצחית – איך אפשר למנוע עריצות גם היום?

החיבור בין הביוגרפי לפילוסופי של ארנדט מצליח לקשור בין חוויותיה האישיות לבין התיאוריות שהגתה, אבל הוא עושה זאת לעיתים כתמונה כללית להיותה סמל מוסרי, באופן שמזכיר אלבום, באמצעות קטעי ארכיון בשחור לבן וראיונות צבעוניים עם חוקרים. הוא מבקש להתחקות אחרי האותנטיות של ארנדט , אבל לעיתים נותרת תחושה שדבריה חדים ודורשים העמקה נוספת.

עם פתיחת הפסטיבל, שיציג 40 סרטים, מתוכם 15 בינלאומיים, תפתח גם תערוכה ששמה את מקצוע האחיות והאחים במרכז (עד ה־10.1). התערוכה תציג בין השאר קטעי ארכיון היסטוריים ונדירים מארכיון הסינמטק העוסקים במקצוע האחיות; ובמסגרתה יתקיים שיח גלריה על טיפות החלב, עבודה עם הורים במציאות משתנה וההורות של ימינו.

---

פסטיבל הקולנוע היהודי 2025
13-18.12
סינמטק ירושלים