הילה ליזר בג׳ה // לאן אני נושבת

יש רגעים בתהליכי היצירה שבהם אני מבינה שהעבודות, גם אם נוצרו בזמנים שונים, בנושאים שונים ובטכניקות רחוקות זו מזו – מדברות ביניהן בקול משותף, לוחש – אבל יציב וברור. ״לאן אני נושבת״, ספר האמנית החדש שלי בעיצובה של אביגיל ריינר, נולד מהרגע הזה – מהרצון לאסוף יחד גוף יצירה מגוון, מרובה שנים, ולתת לו סוף סוף בית אחד, כבד, ממשי, שאפשר להחזיק בידיים.

זהו ספר שמאגד אמנות שנוצרה לאורך למעלה מ־30 שנה – פסלים, ציורים, רישומים ותצלומים – שרבים מהם מעולם לא פורסמו בקטלוג או הוצגו כחלק ממסגרת אחת. דווקא הפערים, ההבדלים הסגנוניים, הקפיצות בין החומרים והטכניקות – הם אלה שהחלו לטוות ולחשוף קווים סמויים, המתבהרים כעת באופן מגובש מול קהל הקוראים והצופים: דיאלוגים בין גוף לחלל, בין בית למרחב ציבורי, בין נוכחות נשית לבין היעדרה.

בעבודה על הספר התברר עד כמה העיסוקים שחזרו שוב ושוב ביצירתי – הבית, האישה, המקום הפיזי והנפשי שבו אני עומדת בעולם – היו שם תמיד, לאורך עשרות שנים, רק לבשו צורות אחרות.

המבט שלי לאורך השנים עסק במקומות ובחומרים שמחזיקים זיכרון או שבר: מבנים נטושים, שברי קירות וחלודה, חללים טעונים בהיסטוריה פוליטית או ביוגרפית. לצד אלה תמיד נכחה גם כמיהה לעצמאות, לחופש תנועה, לבית שמאפשר לנשום מחדש. הספר משלב בין כל אלה ומציג מנעד רחב של דימויים שנותנים משקל גם לפגיעוּת וגם לחוסן – לרגעים שבהם הגוף הנשי מתעקש לייצר לעצמו מקום, גם כשהקרקע לא יציבה או כשהמרחב לא מרגיש בטוח.

לראשונה בספר אני חושפת גם את שיריי. הלשון הפואטית שלי פועלת אחרת – חופשית יותר אבל לעתים גם ישירה יותר. השירים מרחיבים את גוף העבודה ומציעים תנועה בין הממשי לדימויי, בין הרישום שעל הדף לרושם שמופיע בתוך המילים

לצד עבודות האמנות מופיעים בספר טקסטים שמרחיבים את ההקשרים. המאמר המרכזי של ד״ר אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מציע קריאה מעמיקה ורב־שכבתית בגוף העבודה שלי, ומאיר יחסים בין סמוי לגלוי, בין חומר למהות. טקסטים קצרים פואטיים מאת היסטוריון האמנות שגיא רפאל מוסיפים נקודת מבט נוספת, אינטימית ורגישה, שמחברת בין גופי היצירה השונים.

לראשונה בספר אני חושפת גם את שיריי. למרות שאני כותבת כבר שנים, מעולם לא פרסמתי את השירה שלי באופן פומבי. השירים, בעריכתה הלשונית של מורן שוב, מביאים אל הספר רובד רגשי ועצבי חשוף יותר, כזה שמגיח מבפנים ולא מדימוי חיצוני. עבורי זו חשיפה לא פחות משמעותית מהצגת עבודת אמנות. הלשון הפואטית שלי פועלת אחרת – חופשית יותר אבל לעתים גם ישירה יותר. השירים מרחיבים את גוף העבודה ומציעים תנועה בין הממשי לדימויי, בין הרישום שעל הדף לרושם שמופיע בתוך המילים.

תהליך העיצוב והעריכה עם אביגיל ריינר היה מרחב עבודה כמעט פסיכולוגי. עברנו יחד על מאות דימויים, הבנו איפה הם נוגעים זה בזה ואיפה הם דוחים זה את זה, איפה דרוש צמצום ואיפה דווקא מרווח לנשימה. חשבנו על הספר לא רק כעל אוסף תמונות, אלא כאובייקט שמחזיק משקל פיזי ורגשי. הכריכה תהיה תצריב כבד – כמו קירות חלודים – כך שהספר עצמו יוכל לעמוד כאובייקט נוכח בעולם, כבית שלא מתמוטט אלא מתעקש להתקיים, גם אם יש בו סדקים.

השנים האחרונות בישראל הפכו את החומרים שאני עובדת איתם לרלוונטיים מתמיד. מוטיבים של בית מט לנפול, של גוף שמוצא את עצמו נעקר מהמרחב שהיה לו פעם מובן מאליו – אלה תמות שמלוות אותי שנים רבות, אבל בשנתיים וחצי האחרונות הן התחדדו לממד כמעט אפוקליפטי. כשאני מביטה היום בעבודות שנוצרו לפני עשור או שניים, הן חוזרות ומדברות אל ההווה בבהירות מכאיבה. הספר, כך נדמה לי, הוא לא רק רטרוספקטיבה, אלא גם תגובה שקטה לזמן שאנחנו חיים בו.

הבחירה בהדסטארט היא חלק בלתי נפרד מהתהליך. היה לי חשוב שהספר ייצא לאור מתוך קהילה שמבינה אמנות, מעריכה יצירה עצמאית, שמוכנה לקחת חלק במשימה של הנכחת עבודות שנעשו לאורך שנים בנאמנות ובדבקות. עבורי זה מפגש: התומכים בקמפיין מוזמנים לבחור תשורה אמנותית כסמל להדדיות, והופכים שותפים לדרך, לחלק מהבית שהספר בונה לעצמו.

״לאן אני נושבת״ הוא השאלה שאני שואלת את עצמי כבר שנים – לאן הרוח הפנימית שלי נעה ומה היא משאירה אחריה. הספר הוא ניסיון ללכוד את התנועה הזאת – בין פנים לחוץ, בין כובד לשבירה, בין בית שאבד לבית שאולי עוד ייבנה.