מסע בעיפרון כחול: רותי זינגר בגלריה אלפרד

עמית: בוקר טוב רותי. מה שלומך? מה סף ההתרגשות אצלך?

רותי: בוקר טוב עמית. אני עדיין בהתרגשות שאחרי הפתיחה

עמית: כן, אנחנו מדברות ממש בסמיכות לפתיחת התערוכה החדשה שלך. ספרי לנו עליה

רותי: התערוכה ״מִשוּט בארץ״ בגלריה אלפרד (אוצרת: רויטל משעלי), היא מיצב שמעוצב כמו סלון ביתי אירופאי. במבט ראשון החלל נראה אחיד, אבל יש בו ארבעה דגמי ״טפט״ שונים: נופים, קיבוץ, היסטורי ועיר. על גבי הטפט מוצמדים אלמנטים דו־ממדיים המדמים מדפים, מסגרות תמונות ומנורות קיר

עמית: מה גודל החלל, ומהי התחושה שביקשת לייצר אצל המבקרים?

רותי: חלל גלריה אלפרד הוא כ־45 מ״ר – גודל מושלם כדי ליצור אינטימיות. רציתי שהמבקרים ירגישו שהם נכנסים לתוך חדר בבית, אבל גם קצת לתוך עטיפה של מתנה. כל קירות הגלריה עטופות בנייר דמוי טפט. הרישומים שעל הטפטים עשויים בעפרון הכחול שאני עובדת איתו כבר מספר שנים, ועברו סריקה ועיבוד דיגיטלי כדי ליצור את הדגם ולדייק את התחושה שרציתי ליצור, של רפרור לבדי Toile de Jouy. האלמנטים הדו־ממדיים מדמים חפצים על מדף או מנורות הפזורות במיקומים שונים, אבל הם שטוחים, עשויים מגזרות נייר של הדפסות של רישומים. בנוסף, מוצגים חמישה אלמנטים שהם רישומי מקור

עמית: מהם הדימויים שמצוירים על גבי הטפט?

רותי: הטפט מתאר דימוי של ״ארץ ישראל היפה״ שגדלנו וחונכנו עליה; דוגמה למקום שחינך אותנו כך הוא אנציקלופדיה, שפסל שלה בגודל 1:1 שעשוי נייר עומד על במת הגלריה. ארץ ישראל היא באמת הבית שלנו ויש בה הרבה מה לאהוב.

אבל יש בבית הזה גם דברים שאנחנו פחות רוצים לראות – אלו מופיעים אצלי כדימויים יחידאיים בטפט; דימויים שאינם חלק ממערך הדימויים הקיים, אלא תמונה, רעיון או סמל שנוצר כאירוע בודד, בעל איכות חד־פעמית, פנימית, שאינה תלויה בהמשכיות.

בניגוד לפסטורליות של רישומי הכחול על לבן, הדימויים המושתלים משקפים אספקטים פחות נעימים בהוויה שלנו פה: מיליטריזם, שוביניזם, הדרת נשים, פגיעה בסביבה, התעמרות באוכלוסייה הפלסטינית. באמצעות הדימויים האלו התערוכה מציפה את הפערים שבין הנרטיב לבין המציאות.

בתערוכה מוצגים כ־70 רישומי מקור שצויירו עבור התערוכה ושמונה רישומים מהעבר – כאלו שעוסקים בנושאי קונפליקט שמעסיקים אותי שנים, וששולבו בדימויים היחידאיים

אני רושמת בעפרון Thermotransfer, שכלל לא נועד להיות עפרון ציור – אלא מיועד לעבודת יד. אבל הוא הצבע המדוייק עבורי – צבע של זיכרון, כמו נייר קופי של פעם. יש בו רכות ואי אפשר למחוק אותו

עמית: את מביאה אותי לדבר על הטכניקה שבה את עובדת. פרטי עליה?

רותי: אני רושמת בעפרון Thermotransfer, שכלל לא נועד להיות עפרון ציור – אלא מיועד לעבודת יד. אבל הוא הצבע המדוייק עבורי – צבע של זיכרון, כמו נייר קופי של פעם. יש בו רכות ואי אפשר למחוק אותו.

בחרתי בחומר גלם ראשוני – מגוון גדול של צילומים לעבוד מהם: מהארכיון הפרטי שלי, מאוגדן צילומים היסטורי ״האנציקלופדיה של ישראל בתמונות״ וגם קצת מהאינטרנט – ורשמתי כל אחד מהם בנפרד.

בשלב שני סרקתי את כל הרישומים, כך שהם הפכו בעצמם להיות חומרי גלם. בתהליך ארוך וקפדני יצרתי במחשב דגמים חוזרים דמויי טפט. בשלב האחרון החלפתי בכל פס טפט דימוי אחד מתוך הדגם החוזר בדימוי אחר – דימויים שרק חדי העין יבחינו בהם

יצירת עולם במרחב

עמית: וואו. זה מרתק. עמלני ומדוייק. אני כל כך אוהבת טכניקות כאלו. איך הגעת לזה? מה היה לפני, לפני, ולפני? 🤣

רותי: העבודה עם העיפרון הכחול התחילה ב־2020 בתערוכה שהצגתי במסגרת בתים פתוחים בשיתוף עם הגלריה לאמנות אום אל פחם – היום כבר מוזיאון אום אל פחם. בניסיון לפצח משהו מתוך המהות של העיר, רשמתי הרבה רישומים מתוך פריימים של וידאו שצילמתי בסיור לאמנים המשתתפים. ככה הדברים התחברו לי – הרישומים הפכו לחומר גלם בתוך עבודת הווידאו ״תיירת חוץ״.

את המסע שלי עם העיפרון הכחול המשכתי לכיוונים שונים, ובמקביל המסע עם אום אל פחם ועם אמיר ג׳בארין שאירח אותי בביתו – גם הוא המשיך. ב־2024, בתערוכת הגמר של לימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה, יצרתי לראשונה טפט שהיה מבוסס על עשרות רבות של רישומים – שילוב של רישומים מהבית של אמיר ואחרים מההיסטוריה הפרטית שלי, וגם עבודת וידאו מבוססת רישום. בתערוכה הזו התחלתי באמת לצלול לתוך האופנים בהם אני מתייחסת לרישומים שלי כחומר גלם כדי להמציא משהו אחר, גדול יותר

עמית: עיקר העשייה שלך תמיד היה רישום במיעוט גוונים?

רותי: הרישום כאלמנט מרכזי נכנס רק בשנים האחרונות. לפני כן בעיקר ציירתי על בדים והתייחסתי לרישום כטיוטה או כאימון.

לגבי מיעוט הגוונים – כן ולא. עבדתי הרבה עם דיו שחור על ניירות מהמזרח, אבל גם שילבתי על גבי הדיו צבע (וחלב) – כמו לדוגמה בסדרת ציורי פרות חליבה שהוצגו בבית האמנים תל אביב.

אני אוהבת צבע, ויצרתי גם סדרה של ציורים שמבוססים על הצבעוניות ואופי הדגמים של בדים ״אפריקאיים״, שהם חלק מהדי.אן.איי שלי מילדותי בדרום אפריקה, אבל עם שינויים ואיקונות מהביוגרפית הפרטית שלי

עמית: ספרי על תערוכות קודמות שלך

רותי: התחלתי להיות פעילה כאמנית רק לפני מספר שנים. לאחר כמה תערוכות קבוצתיות, הצגתי ב־2020 את תערוכת היחיד ״טיפות חלב״ בבית האמנים תל אביב; ובמקביל השתתפתי בפרוייקט המרגש ״הונאכ הון״ במסגרת בתים פתוחים באום אל פחם (2020 ו־2023). ב־2021 הצטרפתי כחברה לגלריה אלפרד השיתופית, וב־2022 הצגתי בה תערוכה זוגית עם נועה שיזף.

ב־2023 הבדים האפריקאיים השתתפו בתערוכה בגלריה בנימין. ב־2024 סיימתי את התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה והצגתי בתערוכת הגמר, והשנה (2025) הצגתי תערוכה זוגית 2024 עם אביטל דיכטר בגלריה מענית

עמית: זו סוג של הגשמה עצמית עבורך?

רותי: מאוד! תמיד ציירתי, אבל זה איכשהו נדחק הצידה. למדתי בזמנו קולנוע ועיצוב תפאורה לתיאטרון – תחומים שהיום באים לידי ביטוי באמנות שלי

עמית: תחומים שמשתלבים? וידאו קיים בעבודות גם היום?

רותי: בהחלט, אבל לא בתערוכה הנוכחית. בה אפשר דווקא לראות יותר את הצדדים של יצירת עולם שלם במרחב

עמית: בואי נסביר גם את שם התערוכה

רותי: השם נולד מתוך הפער בין הציווי המקראי־ציוני ״קום והתהלך בארץ״ לבין החוויה האישית שלי. בילדותי ביוהנסבורג היתה לנו בבית ״אנציקלופדיה של ישראל בתמונות״ – אוגדן אלבומים מהודר שתיעד את מדינת ישראל הצעירה בעיניים אידיליות. הכרך ״מִשוּט בארץ״ עיצב את החלום של הוריי, שהניע אותם לעלות ולהתיישב בקיבוץ גניגר.

אלא שהמציאות שפגשו כאן הייתה שונה, מורכבת ופחות מחבקת מהדימויים שבאלבומים. התערוכה צמחה מתוך המרחק בין החזון המצולם לבין החיים עצמם, ומהאופן שבו הפער הזה עיצב בדיעבד גם את התודעה הפוליטית והאמנותית שלי

עמית: וואו. ואת יודעת כבר מה הפרוייקט הבא?

רותי: אני עובדת כבר זמן מה על ספר משותף עם אמיר ג׳בארין מאום אל פחם – רישומים שלי וכתיבה שלו סביב הרישומים. זה פרוייקט שלוקח הרבה זמן לגבש ולבנות, וגם מצריך גיוס כספים למימושו. בנוסף, אני משתתפת בתערוכה קבוצתית של אלפרד שמתארחת בימים אלה בגלריה השיתופית בכברי (אוצרת: תמר הורביץ ליבנה)

עמית: תודה. אנחנו מחכים שתעדכני אותנו

---

רותי זינגר | משוט בארץ
אוצרת: רויטל משעלי
גלריה אלפרד, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 3.1