איזבלה וולובניק: ״העבודה שלי היא מערבולת מעגלית שנתפסים בה קרעים של המציאות״

חגית: בוקר טוב איזבלה, מה שלומך? איך התגובות לתערוכה Hellscape שמוצגת בגלריה רוזנפלד?

איזבלה: שלומי מצוין, בהתחשב בגבולות הז׳אנר של הרע והמדאיג. כלומר, בגזרת התערוכה והעבודה אני בטוב ועמוסה, אבל מנגד גם מודאגת, מוצפת, טרודה ומותשת ביחס לגזרות אחרות של הקיום, אישיות וקולקטיביות. בקיצור, בחיים כמו בחיים – מערבולת רגשית

חגית: אני כמעט מתפתה לשאול באיזו מערבולת התעוררת הבוקר, אבל נשאיר את זה להמשך, ונדבר על העבודה, התערוכה ומה נשתנה – כי נדמה לי שרוב העבודה לקראת התערוכה נעשתה ״תחת אש״, בתקופת המלחמה הפעילה?

איזבלה: לחלוטין. התערוכה כולה צויירה במהלך השנה וחצי האחרונות, הציור האחרון נעשה במהלך המגעים לעסקה ולהפסקת האש. ״הלסקייפ״ היא מעין קפסולת זמן של דיבוק שאחז בי ובו דאגות, כאבים, אהבות, משברים ומפלצות ישנות־חדשות. במידה מסוימת דרך העבודה שלי היא כשלעצמה מערבולת מעגלית שנתפסים בה קרעים של המציאות והעכשיו

חגית: גוף העבודות הזה הוא אחד היותר קשים שלך. למרות שתמיד היה בציור שלך צד אפל, פוטנציאל של אלימות וכאב, איכשהו הפעם החלקים הפוצעים (והפצועים) עוד יותר חדים. אם בעבר – כשהעבודות דיברו על הכלביות שבאדם, או על משחק בנשק, או על אגדות ילדים שקרניות – היה גם צד שמאפשר ליטוף, שעשוע, נחמה. הפעם נראה שהכול טבול באש הגיהנום, בסיוט.

האוצרת, מיה פרנקל טנא, כותבת יפה: בתוך סדרת העבודות הנוכחית נטמע המושג ״גיהנום״ לא רק במובנו הדתי כמקום ענישה אליו נשלחים החוטאים והרשעים, אלא גם כמצב נפשי המתאר חיים שסטו ממסלולם, וכמונח בשפה שמייצג מרחב מדומיין המתבטא במערכת ציורית סבוכה

איזבלה: מסכימה שזו אולי התערוכה הכי ״הארדקור״ שהייתה לי עד כה עם הדימויים הבוטים ביותר. הנקודה בזמן שבה היא פוגשת את העולם משפיעה גם היא על המידה שבה התערוכה נחווית כ״פוצעת״. כלומר, אני חווה את המציאות עצמה, כרגע, כפצע מדמם וגועש, ולכן דימויים שמתחככים ברקמה הפצועה הזו כואבים יותר בעין ובלב.

יחד עם זאת, יש מורכבות – לא כל הדימויים אלימים באותה המידה ובתוך כולם מסתתרת אהבה ולעתים אפילו הומור (בעל גוון ספציפי ושחור אבל בכל זאת הומור). שום דבר מזה לא היה כואב אילולא הייתה שם אהבה, לא היה שברון לב בלעדיה.

אני אף פעם לא בטוחה מה מידת הקושי של העבודות שאני יוצרת, זה קצת כמו שקשה להריח את הריח של עצמנו. אני מודעת לכך שסף הזעזוע שלי שונה מסף הזעזוע של אחרים, ומתוודעת לספציפיות של הפער הזה רק במפגש של התערוכה עם העולם. יש תגובות שונות ומגוונות. יש רבים שיוצאים בחיוך לצד מי שנאנחים, מסיטים את המבט או יוצאים אפילו בדמעות

חגית: אישית אני מרגישה שבכל פעם מתקלפת עוד שכבת הגנה – גם ממך וגם ממני כצופה

איזבלה: מעניין. יש בי חלק שמופתע קצת כשנאמר לי שהתערוכה ״קיצונית״ או ״קשה״, כי נדמה לי שהזוועות בתערוכה רכות מאוד ביחס למה שראינו בשנתיים האחרונות. הייתי יכולה לחשוב שסף הזעזוע שלנו אמור להישחק. אבל עצם הזוועות האלה גם הופכות את העבודות לטריגר, בגלל קילוף שכבות ההגנה, כפי שאת אומרת

אני רואה את עצמי כמו מכשיר שמחובר לאקטואליה ולתכנים ויזואליים בצד אחד ובצד השני יש את היד שלי, שאוחזת בפחם ובמכחול. בין שני הצדדים האלו יש אותי – על כל הייחוד וחוסר הייחוד שבי, החולשות האנושיות, הפגמים והחשקים הפנטזיונריים

חגית: אני יכולה לראות את ההומור והסרקזם – גם כשכבת הגנה, וגם את האהבה והרוך, שמבצבצים כמו עשבים שוטים מבין הסצנות הקודרות. את כמובן מאוד נוכחת – כדיוקן עצמי, כדו־דיוקן, כמסיכה שמסתירה ומוסרת ומוכפלת – כל הפנים שהן כולן שלך. בעיניי זו אסטרטגיה מאוד משכנעת של ריבוי רגשות ונקודות מבט

איזבלה: תודה חגית, הנוכחות שלי בציורים נובעת מהרצון לספר את הסיפור בגוף ראשון, לא להתבצר בעמדה מוגנת של התבוננות מהחוץ. אני רואה את עצמי כמו מכשיר שמחובר לאקטואליה ולתכנים ויזואליים בצד אחד ובצד השני יש את היד שלי, שאוחזת בפחם ובמכחול, כשבין שני הצדדים האלו יש אותי – על כל הייחוד וחוסר הייחוד שבי, החולשות האנושיות, ההעדפות, הפגמים, הפצעים והחשקים הפנטזיונריים שלי. החיבור של שלושת אלו במכונה החשמלית־אנושית הזו קובע את אופי העבודות.

הנוכחות שלי נעוצה גם בתהליך טכני־ציורי: הדמויות ברובן הגדול מומצאות, אבל העור שלהן מבוסס על העור שלי, תוך החלקה, הקצנה, הסרה של קעקועים ועוד מאפיינים מזהים. לרוב אני מתבוננת בחלקי גוף נפרדים שלי ומציירת את עורן של הדמויות על בסיס פרגמנטים מתוכם. מהלך קצת פרנקנשטייני

חגית: אני גם קוראת את הדיוקן העצמי כ״דמות המספרת״, העדה, שגם שותפה לאירועים וחווה אותם בגוף ראשון. מבחינה ז׳אנרית, נדמה לי שהעמקת לתוך הסוריאליזם הפנטסטי, גם בשימוש בדיוקן עצמי – ״בעור שלך״ כפי שאת מתארת זאת. כאילו השתלטה על העבודות איזו פרידה קאלו ארכיטיפית, ודחקה הצידה את הסצנות וגם הטכניקות הרכות יותר, שהיו לך בעבר

איזבלה: פרידה קאלו לא נמצאת בתודעה שלי באופן מובהק, אם כי היא טמונה אצלי בזיכרון ילדות, מאז שראיתי דיוקן עצמי כפול שלה, שהותיר עליי רושם עז. האמנים (או רוחות רפאים של אמנים) שעמם אני נמצאת בדיאלוג כרגע – גויה, מונק, רובנס, רדון, קראווג׳ו וגם אמניות עכשוויות יותר, כמו אלכסנדרה ולישבסקה ופאולה רגו.

אני חושבת שבשנים האחרונות ניסיתי להעמיק בתוך הציור כציור, לנסות למצוא בתוכו איזה חלל, קצת כמו ממלכת נרניה בתוך הארון. מלבד השימוש בדמותי יש גם אלמנטים של טבע דומם בציורים, שאני מציירת מתוך התבוננות ישירה, (בקבוק יין, כוס זכוכית, או כפכפי אדידס). יחד עם זאת יש יחסים מוזרים קצת בין העומק והתלת מימד בציורים, מין שטיחות תלת מימדית או תלת מימד שטוח.

בשונה משלוש שריטות ומכתב אהבה, שהצגתי במוזיאון הרצליה (2024), הפעם ויתרתי על הפסלים, כדי ליצור גלולת־ציור מרוכזת

חגית: באיזה שלב מגיעים השמות? למה הם חשובים לך?

איזבלה: שמות העבודות מעמיקים את ההקשר והמשמעות של הדברים. במובן מסויים הם מאוד ״מחייבים״ כי הם מכוונים את הפרשנות, או משרתים את הנרטיב העוטף את כל התערוכה במקרה זה. יש לי יחסים לא פתורים שמות העבודות – בתערוכה הם לא מופיעים כלייבל לצד הציור, אלא רק במסמך על דלפק הגלריה, ואני קצת מתחרטת על זה.

כל ציור או רישום מקבל את שמו בשלב אחר. יש פעמים שכבר מהקווים הראשונים צף בראשי השם ויש ״׳קליק״ ברור, פעמים אחרות השם מגיע תוך כדי הציור ביחס לשיר שאני שומעת ומרגיש נכון פתאום, לעתים אני שוברת את הראש עד הרגע האחרון של התצוגה. יש לי אפילו ציורים שעשיתי בעבר ושיניתי את שמם שנים לאחר שכבר הוצגו.

ואם כבר בכותרות עסקינן: כותרת התערוכה היא ״הלסקייפ״, הכלאה של המילים hell ו־landscape אבל אני רחוקה מלהיות ציירת נופים. הנוף בציורים שלי הוא מרחב שבור שיש בו רסיסי נרטיבים, קרעים מהמציאות המקומית ומהמרחב האינטרטי – לרבות טוקבקים, שיטפוסטינג, Blessed/Cursed Images, ועוד אסתטיקות נישתיות.

המרחב בציור הוא במידה רבה תפאורה שנבנית סביב הדמויות, סביב הגוף, ואילו הגוף מתפקד גם כמקום. מבחינתי הגיהנום הוא (גם) הזולת. אם יש ״מפתח״ לקריאת התערוכה אז הוא נמצא באחת הטרנספורמציות או ההקבלות שנמתחות בין ובתוך הציורים. טרנספורמציה שנעוצה בהקבלה בין גוף למקום, יחסים בין־אישיים בין הדמויות כהשתקפות של יחסים בין אדם וארצו, בת־אנוש למולדתה

חגית: את מדברת על היחסים עם ארץ מולדת ונוגעת בשאלה שממש רציתי לשאול –נולדת בארץ? והיום – בת 30 ומשהו – את מרגישה שזה המקום שלך? את כועסת על זה שנקלעת דווקא לכאן? היית רוצה למצוא מקום אחר? זאת אופציה?

איזבלה: נולדתי בירושלים – את לא היחידה שחושבת שאני לא מכאן. ויש לכך כנראה כל מיני הצדקות, גם ציוריות. אני הראשונה במשפחתי שהגיחה לעולם ממש כאן. ההורים שלי ואחותי הגדולה עלו מסן פטרסבורג ב־1990. לא יודעת כמה אני מרגישה שזה המקום שלי, אולי נכון יותר לומר שאין לי מקום אחר, ואני גם אוהבת את הארץ הזו, למרות כל מה שנורא וכל מה שכואב.

כבת לעולים גדלתי תמיד בשני מרחבים בו זמנית, ישראל של כאן ורוסיה של שם. גם מבחינת השפה – רוסית היא שפת האם שלי, אבל בעברית אני כותבת ומתבטאת, ומרגישה בה הרבה יותר בנוח. שפת אם שנייה. אני לא באמת כועסת על זה שנקלעתי לכאן, ההורים שלי עשו את הטוב ביותר שיכלו כדי לתת לאחותי ולי סיכוי לעתיד טוב יותר.

זה כואב, כי בתוך האהבה שלי למקום ולאנשים כאן, אני גם מבינה שיש פה חולי עמוק והדבר הרציונלי שכמעט כל מי שיש לו קצת שכל וכסף עושה זה להגר. אולי אנסה גם אני לגור במקור אחר ולו לתקופה מוגבלת, אבל כרגע זה לא נראה באופק – אני קשורה לכאן באופן הדוק

חגית: כשפוגשים אותך, קשה לדעת שיש כזו מערבולת של רגשות בפנים, והביטוי בציור הוא באמת סוג של ספר פתוח. התערוכה (כל תערוכה) היא אירוע חושפני? איך את מרגישה עם השחרור של החומרים לעולם ועם התגובות?

איזבלה: אם נחזור לתחילת השיחה, אני חושבת שמבחינה אישית כל המערבולת הזו מתקיימת בתוך גבולות ה״אני בסדר, ואת?״, כמו שגרה שמתקיימת בתוך עולם שמתפרק. היופי והצחוק שממשיכים להפציע למרות שיש את כל הסיבות לבכות בכל רגע נתון. אלו לא מבטלים את אלו בתוך האבסורד האנושי.

כל תערוכה היא אירוע חושפני, כי השגרה שלי כוללת התבצרות ממושכת בסטודיו, ויציאה ממנו לרוב רק לצרכי הוראה וסידורים. אבל בציורים עצמם יש גם הסוואה והגנה. מעין מנגנון שהוא מבוך של מבטים ותרגומים; לופ של התבוננות שפונה מתוך עצמה החוצה ודרך המבט החוצה בחזרה לתוך עצמה; דרך ארכיטיפים של דמויות, כדי לקודד דבר מה שנמצא בתוכה.

זה לא (רק) דיוקן עצמי והדיוקן העצמי הוא לא לב העניין, אלא שהוא נמצא בליבו של משהו גדול יותר ממני. דמותי וזהותי הן רק הפריזמה וחלק מחומר הגלם. יש מנגנון תיאטרלי בעבודות, טרנספורמציות ותחפושות ששומרות עליי.

ביחס לתגובות ושחרור החומרים לעולם – אחרי שהתערוכה עומדת, אני מרגישה בעיקר מוצפת וחסר לי מרחק בשביל לנסח את הדברים. יש לי מזל גדול שהתערוכה זוכה לעניין וגם לתגובות חיוביות, אני מודה על כך, אבל מפתחת גם ראייה ביקורתית ביחס לציורים, עכשיו כשהם בחוץ

חגית: את כבר עובדת על הדבר הבא?

איזבלה: יש לי שני בדים בסטודיו, ולכל אחד יש תכנון ורישום הכנה, אבל בינתיים אין לי פנאי פיזי ונפשי להתחיל ממש לצייר. המצב שבו אני לא מציירת הוא חריג מאוד עבורי, וכנראה גם גוזל משהו מהשפיות והאיזון שלי, אז מאמינה שאשוב לצייר בקרוב לפני שאשתגע. מאמינה שלקראת סוף התערוכה אשלוף מברשות ומכחולים

חגית: בהצלחה! מה תאחלי לך ולנו לשנה החדשה?

איזבלה: שאלה כואבת ומורכבת. בכל ליבי רוצה לאחל שנתחיל להחלים כפרטים וכחברה. מקווה שנוכל להתבונן בעצמנו במראה, לעצור את מה שרע ולהתחיל אולי לבנות גם משהו טוב. אמן ונלמד לגשר על התהומות בינינו באהבה והאפשרות הזו לא תישמע כקלישאה

---

איזבלה וולובניק | Hellscape
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב
נעילה 3.1