רוטשילד 104 // מלאק מנסור

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

מי?

מלאק מנסור, בת 29, חיה ויוצרת בעוספיה.
אתר / אינסטגרם

התערוכה

״רודפות״ במרכז אדמונד דה רוטשילד, באוצרותה של מאיה במברגר ואוצרת המשנה עדי לם. בתערוכה אמניות ישראליות ופלסטיניות בוחרות להתמודד עם הרוחות שרודפות אותנו – רוחות שהופיעו בחיינו לאחרונה או שהיו איתנו כבר שנים רבות, עד שהפסיקו לספור זמן.

עוד לפני שהתחלנו ליצור בפועל, התערוכה הרגישה כמעין טקס, מקום שבו אנחנו מתמודדות עם הבלתי נראה. נמשכתי להשתתף בה מההתחלה, כי לראשונה הרגשתי שמותר לדבר על רוחות בכל מובן: דמיוני, היסטורי, אבות ואמהות, זיכרונות ומשקעים שנמשכים לאורך דורות, והתחושות שמעבר לגבולות התפיסה האנושית. להרגיש הדהודים של מה שקדום לנו ומה שיבוא אחרינו, ולהתחבר לבלתי נראה מבלי להיחשב לטועה.

במהלך ההכנות, קיימנו מפגשי זום רבים, קראנו טקסטים וביצענו טקסים להזמנת הרוחות שלנו. במקום להדחיק או להתעלם מהן, חיפשנו ללמוד לחיות איתן, להקשיב למה שהן רוצות לומר על הדברים הקשים, על הצלקות והזיכרונות שהן נשאו איתן במשך שנים רבות. התערוכה נוגעת במפגש עם הבלתי־נראה, במרחב שבו אפשר להרגיש את מה שמעבר למוח, למקום שבו הזמן מתרחב, שבו תחושות, זיכרונות ורוחות מכל הדורות – יכולים להחזיק מקום משותף.

העבודות

העבודה הראשונה היא רישום קיר בעיפרון, פחם ועט, שבו שני איילים שנמזגים זה בזה ללא ראש. יצרתי להם מסגרת מבדיל, ובמקום הראש עומד נר אחד במרכז.

העבודה השנייה היא פסל שמורכב משני חלקים שנפתחים הצידה. מבפנים האיילים מכילים שעווה נמסה, ובאחד מהם שזור ציור גרפיט של אוזן שמקשיבה. חיצוניות האיילים עטופה בנייר כסף – צבע כסוף שהיה בביתנו ובחברה סמל לגרש שדים, ובמקרה הזה מעניק גם תחושת הגנה ורפלקטיביות.

אני מוקסמת מרעיון גלגול נשמות והתהודה של שושלות דם, ובוחנת את תהליך האינדיבידואציה כמשהו שנפרש בתוך אותו בין לבין, שבו טבע, מיתוס ותת המודע נפגשים

הרעיון מאחורי הפסל נוגע למרחב הלימינלי שהופך לישות בפני עצמה, שאני חיה ומתמודדת איתו כל יום. הדמות הזו מלווה אותי מאז הילדות, דמות שנראתה מאיימת או פוגעת. בחברה הדרוזית קיים מושג בשם ״תאבעה״ – רוח שמופיעה בפני בחורות בגיל 18–35, שלעיתים באה לקחת משהו או לגרום לרע, עד שהבחורה מבצעת טקס דתי כדי להיפטר ממנה.

במקרה שלי, אחרי חמישה ניסיונות כושלים, החלטתי פשוט לראות אותה. היא דומה לי ומופיעה לי בחלומות, והיום היא מבחינתי ידידה שמנחה אותי במובנים מסוימים. היא הפכה לדמות הראשית בחיי, ואילו אני, הדמות המשנית, חיה בתוך המרחב שהיא יוצרת.

הבחירה בדמות האייל היא סימבולית ושואלת: מה נחשב למקובל חברתית ומה נחשב לדבר חריג או לא נורמלי? האייל מייצג יופי ומקובל בחברה, בעוד השד, ה״תאבעה״ נחשב למקולל ולא מקובל. בחירת החומרים – שעווה ונייר כסף – נבעה גם ממקום אינטואיטיבי וגם מזיכרון ילדות: בכל פעם שהתעוררתי מסיוט, סבתי הייתה אומרת להדליק נר כדי לגרש את הרוח הרעה ולקרוא כמה מילים שמזכירות את האלוהים. ולמרות זאת, הרוח המשיכה להופיע.

לימודים

את לימודי התואר הראשון באמנות יצירה סיימתי במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה בשנת 2022. למדתי הדפס, פיסול, ציור ועוד כמה תחומים, אבל נמשכתי במיוחד לקורסים שעסקו בחומר עצמו. שם הבנתי שאני לא אוהבת לעבוד עם חומר אחד בלבד, אלא עם מגוון חומרים, לבדוק את הגבולות שלהם, לראות עד איזה שלב חומר יכול לקבל חומר אחר, לדחות אותו או פשוט לבלוע אותו.

עבודתי חוקרת את המרחב הלימינלי כמהות בפני עצמה, שיש לה זמן, נשימה וקצב משלה. זהו המקום שבין חלום לערות, שבו העצמיות שלי מתהווה דרך שאלות, זיכרון ושאריות תורשתיות. אני מוקסמת מרעיון גלגול נשמות והתהודה של שושלות דם, ובוחנת את תהליך האינדיבידואציה כמשהו שנפרש בתוך אותו בין לבין, שבו טבע, מיתוס ותת המודע נפגשים.

בעבודתי בפיסול, רישום וכתיבה, אני משלבת חומרים גולמיים כמו שיער, עצמות, כותנה, עם חומרים סינתטיים כמו חימר פולימרי, חימר אוויר, עיסת נייר, נייר כסף, שעווה, דבק ובדיל. הרישומים שלי משתמשים בגרפיט, פחם, דיו שחור וצבעי שמן, ובוחנים איך חומרים מתקיימים זה לצד זה, מתמזגים או מתנגשים.

קילומטראז׳

לאורך הדרך זכיתי להכרה ולתמיכה באמצעות פרסים, מלגות ותכניות פיתוח, ובהן התכנית לפיתוח מקצועי בתחום האמנות של מרכז אדמונד דה רוטשילד, פרס Artis Contemporary ופרס תערוכת יחיד של מפעל הפיס (2026).

מאז תערוכת הגמר שלי, Sweet Dreams, שהוצגה בהמשך גם במרכז לוטוס טק בעוספיה וזכתה לציון לשבח, המשכתי להציג בתערוכות קבוצתיות, ביניהן בגבעת חביבה, פרטר, יריד צבע טרי, הביאנלה האוטונומית לאמנות בתל אביב, ובתערוכה הקבוצתית ״מלאכי חבלה״ בבניין רובינשטיין.

במקביל, השתתפתי בתכניות שהות אמן שונות, בהן רזידנסי באוניברסיטת דיוק בשיתוף מוזיאון נאשר וגבעת חביבה. כיום אני משתתפת בתכנית החממה לאמנות מקום במוזיאון חיפה לאמנות.

עתידות

אני רוצה להמשיך לחקור את המקום הזה, הן מהממד החומרי של העבודה, והן דרך הכניסה העמוקה יותר אל הלא מודע. אני מקווה להביא את החוויות והתחושות האלה לידי ביטוי דרך האמנות שאני יוצרת והחומרים שבהם אני עובדת, וגם דרך השירה שאני כותבת.

אני שואפת להציג בתערוכות מקומיות ובינלאומיות, להכיר יותר את עולם האמנות הרחב, להיפגש עם אמנים ואוצרות מוכשרים, וללמוד אחת מהשנייה, תוך יצירה של קשרים ושיתופי פעולה שיאפשרו להרחיב ולהעמיק את העשייה שלי.

---

רודפות
אוצרת: מאיה במברגר
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104 תל אביב
נעילה: 20.2