סיכום 2025 / עדות הכרחית

בפאתי האולם של תערוכת ״עדות מקומית״ במוזיאון ארץ ישראל הוגדר חלל קטן ואפלולי, ובו מוקרנות על מסך תמונות ״משם״. זוהי עזה. עזה שממנה נפתחה הרעה. עזה שבלעה את החטופים וטרפה את הסדר העולמי והותירה אותנו המומים, מדממים וקרועים ומתאבלים.

עזה שמשכה את האש וסחפה לתוכה את תאוות הנקם והזעם, במלחמה שהלכה והתארכה ותבעה עוד ועוד קורבנות אדם. עזה, שלא הצלחנו להתגונן ולסגור את הגבול בפניה, אז אטמנו את ליבנו ואת עינינו מלראות את מה שמתחולל בה. והנה מגיעה עדות מקומית ומציגה את התמונות מעזה ממש כאן, לנגד עינינו.

שמש אדומה עולה מאחורי שלדי בניינים. ילדה קטנה בכפכפי פלסטיק מאובקים מפלסת דרך בין ההריסות. משטחים אפורים, קווי מתאר של עיר חרבה. ענני עשן על רקע שמים מאדימים, ענני מצנחים של משלוחי סיוע. שיירות עקורים, בחורים עם שקי קמח, פנים זועקות בהמון הנדחק לקבל את מנות החירום. 43 צילומים מהמקום הכי עצוב בעולם, שצילמו צלמים ישראלים ופלסטינים וערך רן סלוין.

בימים כתיקונם (כלומר, לפני 7.10.23) התערוכה ״עדות מקומית״ הוצגה בצמוד לתערוכה העולמית World Press Photos, שנודדת בעולם ומציגה את המראות מאירועי השנה האחרונה – קודש וחול, ספורט וחברה, אסונות והישגים. מעין ״חדשות העולם הגדול״, שהתרכזו בהולנד ומשם נדדו לכל קצווי תבל וגם אלינו.

אולם זה שנתיים ש״עדות מקומית״ – הבייבי של דנה וולפיילר – נותרה ללא אחותה הגדולה והבינלאומית. הבדידות של התערוכה שאצר השנה איליה יפימוביץ היא גרורה סימבולית של הבידוד הישראלי בעולם. והצילומים מעזה הם הדבר הכי קרוב לחוץ לארץ שאפשר לראות כאן. חשוב מכך: זה מה שראו כל השנה בכל העולם, ורק אצלנו לא.

זו נקודה חשובה – כי אחד התפקידים המשמעותיים של צילום עיתונות תיעודי הוא להראות. להעביר מידע ממקום למקום. לדווח ולהאיר. ולא רק כשמדובר באזור אסון אקזוטי במרחק אלפי קילומטרים, שאפשר לשלוח אליו משלחת גיבורים ישראלים ולנכס לעצמנו נתח של מעשים טובים בעולם. האסון של עזה רובץ כאן, לפתחנו. שכן קרוב לאסוננו שלנו. תאום סיאמי. הניתוח להפרדתנו נכשל, וצפוי לעלות בחייהם של שני הצדדים.

למה אנחנו נמשכים כל כך לראות את ״עדות מקומית״? הרי ראינו את התמונות הללו כל השנה, זו המציאות שלנו. אבל יש משהו בתמצית המרוכזת של הצילום התיעודי, שמעמיד בפנינו מראה, מכונת זמן רבת נקודות מבט. הסלפי הקולקטיבי שלנו

וזה עוד לפני שמביטים בתמונה הרחבה יותר שמציגה ״עדות מקומית״. חלק ממנה מוקדש, בהתאם לאירועי השנה החולפת, למלחמה ולעורף האזרחי בישראל: חיילים, לוחמים, מפגינים, מפונים, חטופים חוזרים וחללים נקברים. טילים ופגיעות, זעקות ולחישות, אנשים וילדים וחיות מחמד שהולכים לישון בתחנות הרכבת התחתית (כפי שצילמו כה יפה חיים גולדברג ואליה־ים נסים).

זה הזוי, זה מגוחך, זה מפחיד, וזה מצטלם מצויין.

בכל שנה אני שואלת את עצמי למה אנחנו נמשכים כל כך לראות את ״עדות מקומית״? הרי ראינו את התמונות הללו כל השנה, זו המציאות שלנו. אבל יש משהו בתמצית המרוכזת של הצילום התיעודי, שמעמיד בפנינו מראה, מכונת זמן רבת נקודות מבט. הסלפי הקולקטיבי שלנו. בשטף האינסופי של עוד ועוד דימויים וגירויים, התערוכה הזו היא מדיום נדיר, כמעט נכחד, שמאפשר לשים את האצבע ולו לרגע על הנקודות המשמעותיות.

כמה מהנקודות האלה הן קשות לעיכול. חלקן מעוררות כאב ואי נוחות עד בחילה לעתים, חלקן מעלות דמעות ואחרות מחלצות חיוך מבין העצבים המרוטים, ומגלות את הגדולה והכוח שטמונים בנו כחברה, כיחידים, כבני אדם.

זו הייתה שנה קשה. קודרת ופצועה. לצד צילומי הרס וחורבן תמצאו על קירות התערוכה הרבה מאוד פוליטיקה עכורה ומעט רגעים הירואיים (על תמונת ניצחון אין מה לדבר). זו לא סתם מראה, זו מראה מוכתמת, שמשקפת חברה רוויית אכזבות, כעס, מתח נפיץ, אלימות וקונפליקט.

המבנים החרוכים והחלונות המנופצים מפגיעות ישירות ומהדף מהמם; ליווי פצועי מלחמה בשיקום (יובל חן) והדלקת נרות נשמה במוצב התצפיתניות בנחל עוז (זיו קורן) – מקורות הסולידריות של החברה הישראלית – מתחרים על תשומת הלב מול פולחנים של כתות מאמינים מכל הסוגים. מהילולות וסעודות מצווה, דרך הלוויות והפגנות מחאה.

כיבוי שריפות שגרמו הכתב״מים האיראנים למול שריפת צווי גיוס (תומר אפלבאום), והפגזת מכתזיות על מפגינים למען החזרת החטופים בחיים כל עוד אפשר. נערות נוטעות בהתנחלות (מאיה משל) כשאחיהן עוקרים עצי זית ותושבים מבתיהם (אבישי מוהר, אורן זיו).

וכמו כתמי אור מבליחים על הקירות רגעים של יופי, של שמחה, של תקווה – כמו הצילום הנפלא של גדי מוזס בשדות ניר עוז (זיו קורן), או הסיפור של אמילי דמארי בעין המצלמה (אבישג שאר ישוב לניו יורק טיימס). צילומי הנערות המתאמנות בשחייה צורנית (שי לי נסים) או בריקוד על עמוד (יונתן בלום).

הנהרה על פני הקהל ״היינו כחולמים״ עם שיבת החטופים החיים (קובי וולף). וכשכבר אי אפשר יותר, בדרך החוצה, יש גם קריצה לעולמות אחרים – שיש בהם אופטימיות וחן, רעננות ועוקצנות, כמו הלוליטות של כדיה לוי – שמצליחות לחיות בללה לנד פינת טוקיו, אפילו כאן.

---

עדות מקומית 2025
אוצר: איליה יפימוביץ
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
נעילה: 31.1