Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
פסטיבל אוטופיה: זהות, קהילה, הישרדות ו... OMG - אנושיות
אחרי כמה שנים של פעילות חלקית ומבוזרת, בצל אירועי השעה, פסטיבל אוטופיה – המוקדש לקולנוע מדע בדיוני, פנטזיה, אימה ועתידנות – חוזר השנה למתכונת מלאה, עם תוכנית בינלאומית של סרטים מקוריים, מרגשים ומלאי אהבה לז׳אנרים ולקולנוע גם יחד. מתוך שלל יצירות יפות וחדשניות, בולטת במיוחד קבוצה של סרטים שמפעילים את הז׳אנרים כדרך להתבונן בהווה תקוע – בלולאה שבה החיים נדמים כמי שנלכדו בזמן.
כל אחד מהם פונה לכיוון אחר ומשתמש בשפה קולנועית שונה, אך כולם מתכנסים אל אותו מרחב רגשי ורעיוני, שבו שאלות של אובדן, זהות, קהילה והישרדות מחליפות הבטחות לעתיד. הסרטים הללו מבינים שכדי לדבר על הנחלה המובטחת, על אותה ״אוטופיה״, צריך קודם לעצור במקום שבו הדיסטופיה כבר הפכה לשגרה. (גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא חבר מערכת בכתב העת אוטופיה, והיה בצוות הלקטורה שאצר את התוכנית הבינלאומית של הפסטיבל).
פעם אחרונה ודי
הרעיון של יקומים מקבילים הפך בשנים האחרונות לזרם מרכזי, בעיקר בעקבות האופן שבו היקום הקולנועי של מארוול אימץ אותו, רוקן אותו ממשמעות ואפילו שחק עד דק. והנה מגיע סרט קטן וצנוע, שלוקח את אותו רעיון מוכר ומשתמש בו כמצע לסיפור אינטימי וקודר על נקמה, חוסר שליטה ואולי גם גאולה.
״פעם אחרונה ודי״ של צמד הבמאים קווין ומתיו מקמנוס עוקב אחר איירין קלי (מיקיילה מק׳מנוס), אם שכולה שמחפשת את רוצח בתה ומבקשת להרוג אותו כנקמה. אולם פעם אחת מתבררת כלא מספקת. לכן, היא עוברת בין יקומים מקבילים וחוזרת על המעשה שוב. ושוב. ושוב. בכל חזרה, המעשה עצמו רק מגביר את הדחף לשוב אליו פעם נוספת.
המסע כולו אינו מונע מתקווה ממשית לתיקון, אלא מצטייר כהתנהגות כפייתית ההולכת ומחריפה. כל רצח מזין את הפעולה הבאה. זהו דפוס מתמשך, המותח את הגבול הדק בין צורך נפשי לבין התמכרות אובססיבית.
לאורך המסע השוחק, היא נתקלת בנערה צעירה עם עבר טראומתי, שגם היא נקלעה למסע בין עולמות. המפגש בין השתיים יוצר קשר זמני ושברירי, הפותח סדק במסלול הנקמה ומכניס אליו מבט אחר, ולו לרגע קצר.
הסרט אינו מתעכב על ההיגיון המדעי או ההיפותטי של מעבר בין יקומים, ואינו מנסה לבסס חוקיות או להסביר מנגנונים. המעבר עצמו מוצג כפעולה נתונה, כמעט מובנת מאליה, נטולת פלא או סקרנות. המדע הבדיוני מתפקד כאן ככלי נרטיבי שקט, מצע שעליו נפרש סיפור אנושי אחר לגמרי.
בלב הסרט מונחת שאלה פשוטה וכואבת: האם נקמה באמת מסוגלת לסגור משהו, או רק משמרת את הרעב לחזור ולפגוע שוב. הסרט רומז שהאפשרות להשלמה עם אבל, בלתי נסבל ככל שיהיה, אינה מצויה בפעולת הנקמה עצמה, אלא בהכרה שאין יקום חלופי שיכול לבטל את מה שכבר התרחש. מותחן מדע בדיוני אפקטיבי שמעלה שאלות עמוקות.
אדינגטון
אחד הסרטים המעניינים, האניגמטיים והמסקרנים של השנה, ״אדינגטון״ לא זכה להפצה נרחבת בישראל, וחבל. מלבד העובדה שהוא עוסק בנושאים אקטואליים מובהקים כמו כלכלת דאטה ככוח פוליטי, חשדנות שיטתית ופייק ניוז, וקיטוב פוליטי בנוסח טראמפ, הוא גם אחד הסרטים הבודדים שיצאו לבחון את תקופת הקורונה ואת מה שהאירוע הזה חולל מתחת לפני השטח.
הסרט מתרחש בעיירה בדיונית בשם אדינגטון, במהלך חודש מאי 2020. נהלי בידוד, מרחק של שני מטרים, מסכות. ברקע, רצח ג׳ורג׳ פלויד וזעם ציבורי הולך וגובר. על הקרקע הנפיצה הזו, שתי דמויות מרכזיות בעיירה נכנסות לעימות חזיתי: ג׳ו קרוס (חואקין פיניקס), שריף העיירה, וטד גרסייה (פדרו פסקל), ראש העיר. קרוס מתנגד להנחיות הקורונה ולמגבלות שהוטלו, בעוד גרסייה תומך בהן לפחות כלפי חוץ, ומשתמש בהן כמנוף פוליטי וכלכלי לקידום פרויקט שאפתני של הקמת שדה דאטה לפיתוח טכנולוגי.
הכול מתחיל לאט, יומיומי וריאליסטי, כמעט מתעתע בשגרתיות שלו, אך בשלב מסוים הסרט גולש למחוזות של אלימות, אבסורד ואימה. התחושה הדומיננטית היא של אניגמה מתמשכת ופקפוק: מה בדיוק קורה כאן? ולמה זה מרגיש כל כך מוכר ומאיים בו־זמנית?
מתחת לפני השטח, ״אדינגטון״ מצייר דיוקן של חברה שנדבקה בנגיף מסוכן לא פחות מהקורונה עצמה: נגיף של אי־אמון. תיאוריות קונספירציה, פייק ניוז וקריסת שפה משותפת הופכים את העיירה לזירה של תודעה מתפוררת, שבה הולך ומיטשטש הגבול בין עובדה לבדייה, בין השערה מדאיגה למציאות שכבר יצאה משליטה.
ארי אסטר, שמזוהה בעיקר עם סרטי אימה המתמקדים בפרטי ובאישי, מבצע כאן תפנית אל עבר המרחב החברתי והפוליטי. הוא משתמש בכלים הקולנועיים הז׳אנריים שמזוהים איתו כדי לנסח ביקורת חריפה על המציאות האבסורדית שבה הייתה מצויה ארצות הברית בתקופת הקורונה. התוצאה היא מותחן ניאו־מערבון חכם, אכזרי, שנון ומלא הומור שחור, כזה שבכל צפייה נוספת רק חושף שכבה ועוד עקיצה. והסוף? בונקרס לגמרי, ופתוח למיליון פרשנויות.
לינולאום (חלומות חלל)
״לינולאום״, סרטו של קולין ווסט, הוא לא הסרט הכי גדול בפסטיבל. הוא גם לא הסרט הכי מרשים, ואפילו לא הכי ״ז׳אנרי״. אבל יש סיכוי שזה הסרט הכי עצוב, כאוב ונוגה. אם היה ילד אהבה ל״דוני דארקו״ ול״שמש נצחית בראש צלול״, זה היה זה. סרט שמשתמש באלמנטים מדע־בדיוניים כדי לצלול אל תוך הסבל האנושי – רוצה לומר: המהות האנושית.
במרכז ״לינולאום״ עומד קמרון אדווין, מגיש תוכנית מדע לילדים שחייו תקועים במסלול של אכזבות קטנות ומתמשכות: קריירה מדשדשת, זוגיות מתפוררת וחלום ילדות אחד שלא מומש מעולם. היומיום שלו מתנהל בפרבר אמריקאי אפרורי, עד שלילה אחד לוויין נופל לחצר ביתו ומערער את הסדר המוכר.
סביב האירוע הזה מתחילים להבקע סדקים במציאות: כפיל שמופיע לפתע, זיכרונות שמתבלבלים, וחלום ישן על מסע לחלל שחוזר ותובע מקום. ככל שקמרון מנסה להבין מה קורה סביבו, הסרט מושך אותו – ואת הצופה – למסע שבו הגבול בין מדע, פנטזיה וחיים פנימיים הולך ומיטשטש.
יש כל כך הרבה דברים יפים ב״לינולאום״: המשחק של ג׳ים גפיגן, קומיקאי שמתגלה כאן כשחקן דרמטי פגיע, לצדו ריי סיהורן הנהדרת בעוד תפקיד משובח; האסתטיקה שנעה בין ריאליזם לסוריאליזם, בין שפה פואטית עתידנית לאווירה ארצית; וגם הפיתולים העלילתיים שמסרבים להתיישר לכדי חידה אחת סגורה.
אבל בעיקר, הסרט נוגע בחוויה האנושית היומיומית, דרך גיבור שקט וכואב. זהו לא גיבור טראגי במובן הקלאסי, אלא אדם רגיל שנתקע, כמו רבים אחרים, בין מי שחשב שיהיה לבין מי שנהיה בפועל, בין המצוי לרצוי.
בתוך הפער הזה ״לינולאום״ מתרומם אל דמיון ילדותי בתוך מציאות בוגרת, ובוחן את החוויה האנושית ברוך, בכאב ובחמלה, מבלי להציע פתרון קל, גאולה או סיום מנחם. מה שמתחיל כמו מבט אל הכוכבים, מתגלה כמבט מפוקח פנימה: אל הזמן שחלף, אל ההחמצה, ואל הכמיהה העיקשת למשמעות גם כשהיא כבר לא מובטחת, גם כאשר נראה כי הרגע לממש אותה כבר חלף.
הינך היקום
הסרט האוקראיני של הבמאי פבלו אוסטריקוב, ״הינך היקום״, הוא אחת ההפתעות הגדולות והמרגשות שהיה לז׳אנר המד״ב להציע בשנים האחרונות. מדובר בפנינה אמיתית: יצירה שמגיעה עטופה בדימויים מוכרים של חלל, דיסטופיה וטכנולוגיה, אך בוחרת לפרק אותם בעדינות ולהשאיר במרכז חוויה אנושית חשופה של בדידות וכמיהה, ברגע שבו עצם רעיון העתיד מתרוקן מתוכן.
גיבור הסרט הוא אנדריי (וולודימיר קרבצ׳וק), עובד תחזוקה ממורמר בחללית זבל באפס משיכה. חייו מתנהלים בשגרה טכנית ומונוטונית, כשלצידו רק רובוט טרחני בשם מקסים. כאשר כדור הארץ מושמד לפתע מול עיניו, אנדריי נותר מנותק מכל אפשרות, ללא יעד וללא תקווה. אולם נדמה שהבדידות וקץ האנושות כמעט הולמים את מצבו הנפשי, ואינם מטלטלים אותו במיוחד.
הינך היקום. צילום: True Colors
בהמשך מתברר כי הוא אינו האדם האחרון שנותר בחיים, והוא יוצר קשר עם קתרין, אסטרונאוטית בודדה השוהה בתחנה מרוחקת. הקשר ביניהם מתקיים דרך קול בלבד, ללא מגע, ללא מבט וללא הבטחה למשהו שמעבר לרגע עצמו. בהדרגה מתברר שגם המיזנתרופ אינו חסין למאוויי הלב.
״הינך היקום״ אינו מתעניין בהצלת האנושות או בהבטחה לעתיד. הוא מתכנס לשאלה מצומצמת וכואבת בהרבה: מה נותר מן הקשר האנושי ברגע שבו אין עוד אופק קדימה? עד לאן יהיה מוכן ללכת גם אדם סגור ומסוגר כדי לזכות בסיכוי קלוש לקרבה, למפגש עם האחר היחיד שנותר?
בתקופה שבה מדע בדיוני נוטה להתרחב, להרעיש ולהעמיס עוד ועוד ספקטקל, ״הינך היקום״ בוחר בתנועה הפוכה. צמצום. הוא מוותר על חזונות גדולים ועל פתרונות נוחים, ומתמקד במפגש אנושי מינימלי וחד במיוחד.
מדובר ביצירה אקזיסטנציאלית, העוסקת בפשר הקיום גם כאשר הרצף נשבר והמשכיות כבר אינה מובנת מאליה. כוחו טמון באיפוק וברגישות. השקט הקוסמי אינו משמש כתפאורה, אלא כמרחב של התבוננות פנימית. ברגעיו החזקים, החלל הופך למפה של נפש, והשאלות על יקום מתפשט מתכנסות אל לב אנושי שמבקש קירבה, נוכחות ומשמעות. סרט חובה לאוהבי הז׳אנר.
יציאה שמונה
מעט מאוד סרטים מצליחים להפוך חוויה יומיומית לחלוטין למקור של אימה קיומית צרופה. ״יציאה שמונה״, סרטו של הבמאי היפני גנקי קוואמורה, עושה זאת בדיוק דרך המקום הכי בנאלי שיש: תחנת רכבת תת קרקעית ביפן. זהו מותחן אימה פסיכולוגי מינימליסטי, חכם ומטריד, שמחליף מפלצות ואלימות בחרדה אדריכלית ושיבוש מתמשך של תפיסת המציאות.
הסרט עוקב אחר גבר שנקלע למסדרון תת קרקעי סטרילי, סימטרי ונקי, ומנסה להגיע ליציאה מספר שמונה. משימה פשוטה לכאורה, אלא שהמרחב עצמו מסרב להתנהג לפי כללים מוכרים. הדמות מוצאת את עצמה לכודה בלולאה חוזרת, שבה כל סיבוב דומה לקודמו, אך כולל סטיות קטנות ומטרידות: שלטים שמשתנים, תאורה לא יציבה, דמויות שמופיעות ונעלמות. היציאה עצמה נותרת תמיד מחוץ להישג יד.
יציאה 8. צילום: בתי קולנוע לב
קאוומורה מעבד משחק סימולטור הליכה מינימליסטי משנת 2023 לכדי חוויה קולנועית של חוסר שליטה וחוסר אונים. אין כאן פתרון ברור, אין דרך להתקדם באופן יזום, ואין תחושת שליטה שמוענקת לצופה. האימה נובעת מהחזרתיות, מההשהיה ומהאפשרות שהלולאה לא תגמר לעולם. המרחב הצר והיומיומי הופך למבוך אינסופי, והחרדה נבנית דרך תשומת לב כפייתית לפרטים ושינויים, אנומליות שרק הולכות, מחריפות ומקצינות.
בסופו של דבר, ״יציאה שמונה״ פועל כאלגוריה לחיים בתוך מערכות מורכבות מדי להבנה: מרחבים פיזיים ודיגיטליים שמבטיחים ניווט, סדר ויעילות, אך מייצרים בלבול, ניכור ותחושת תקיעות. זהו סרט קומפקטי, חד ומטריד, שמוכיח שאימה אפקטיבית באמת אינה זקוקה לשום דבר מעבר למסדרון אחד, יציאה שלא מגיעים אליה, ותחושה עיקשת שמשהו כאן פשוט לא עובד.
הנער הקדוש
״הנער הקדוש״, סרטו של הבמאי האיטלקי, פאולו סטריפולי, הוא ממש לא כוס התה של כותב שורות אלו. מדובר בסרט אימה פסיכולוגי מפחיד, הן ברמת הסיפור והן באסתטיקה שלו. ולמרות זאת, זוהי יצירה שלוקחת את הרכיבים הפואטיים של הז׳אנר ומשתמשת בהם כדי לטוות סיפור שעוסק למעשה בפוסט־טראומה, בכאב שאינו מוצא פורקן, ובאופן שבו סבל אישי מבקש לעצמו צורה, משמעות וקהילה.
הסיפור מתרחש בעיירה מבודדת באיטליה, בקהילה שנראית מגובשת, שקטה ומסבירת פנים. אך הרושם הראשונה עלול לתעתע. אל המקום מגיע סרג׳יו (מיקלה ריונדינו), מורה הנושא מטען של שכול ואובדן, ומנסה להמשיך לתפקד באמצעות התרופה החביבה עליו: אלכוהול. באחד משיטוטי השכרות שלו, הוא נתקל במנהג מקומי חריג: תושבי העיירה נוהרים אל נער צעיר, מתאו (ג׳וליו פלטרי) הנתפס כדמות קדושה, כמי שמסוגל לשכך כאב ולספק נחמה באמצעות מגע. החיבוק של מתאו סופח את הכאב של האחרים, ולו לזמן מה.
הנער הקדוש. צילום: בתי קולנוע לב
ככל שסרג׳יו מתקרב אל הקהילה ואל הנער עצמו, מתברר שהריפוי שמוצע כאן אינו חף ממחיר, ושהכמיהה להקלה על הסבל גולשת בקלות אל תלות, הקרבה וניצול. סרג׳יו ניצב בפני דילמה המעלה שאלות על יחסי כוחות, מוסר, ובעיקר על האופן שבו חברה בוחרת להתמודד – או להדחיק – כאב קולקטיבי. ככל שהסרט מתקדם, נרקמת מטאפורה רחבה על אופני התמודדות עם אובדן.
המטאפורה מתחדדת דרך דמותו של סרג׳יו. הוא מגיע לעיירה כאדם פגוע שמנסה לשרוד אובדן, ותושבי הכפר מציעים לו פתרון חלופי: לכאורה רוחני וקהילתי, אך בפועל זהו אותו מנגנון מוכר – לא עיבוד של הטראומה אלא עקיפה שלה. החיבוק מחליף שיחה. הטקס מחליף אחריות. האמונה מחליפה התמודדות.
זהו מבט ביקורתי על מיתוסים קהילתיים בכלל ודתיים בפרט, ועל המוכנות של חברה לשלם מחיר מוסרי והומניסטי תמורת נחמה רגעית, בדומה לשתיינות של הגיבור בתחילת הסרט. הילד הקדוש, שנראה תחילה כמזור, הופך במהרה לסימפטום של פצע פוסט טראומטי קולקטיבי. האימה האמיתית מתרחשת דווקא ברגע שבו נדרשת התמודדות. הסיפור המורכב והמרובד טובל באווירה קודרת, מלחיצה ומותחת, הכוללת דימויים מבעיתים במיוחד.
פסטיבל אוטופיה 2025: העתיד שהיה, העבר שיהיה
29.12-3.1, סינמטק תל אביב
