אוביקטים לחיות איתם: גלריה נאוטרה מציינת 25 שנות פעילות

עמית: צהרים טובים, מה שלומך, לואיז?

לואיז: בסדר, עובדת וזה טוב

עמית: יש לך על הפרק פרויקטים מעניינים. תרצי לשתף אותנו?

לואיז: לרגל 25 שנה לגלריה, אנחנו מייצרים קולקציה חדשה שמשלבת ריהוט ופריטי אופנה. נשיק אותה ממש בקרוב, אבל עוד לפני השלמתי פרוייקט גדול שיוצר בארץ ונשלח לניו יורק

עמית: ריהוט ופריטי אופנה זה שילוב מסקרן – פרטי עליו

לואיז: זו לא תפיסה חדשה, זו התפתחות טבעית של השפה שלי, כנראה התבגרות והרחבה – כמו הסימביוזה בטבע

עמית: אז אולי רגע לפני שאנחנו צוללות לכאן ועכשיו, בואי נדבר רגע על המותג

לואיז: התחלתי לפני 25 שנה מתוך תשוקה לחומר ולעבודת היד, לא מתוך מה שיהיה ״נכון״ לשוק. העבודה הראשונה שלי היתה תיק קטן, אבל אז הבנתי שמה שמעניין אותי הוא קשר ישיר בין היד לחומר, לא לשלמות אלא לרגש, לקיימות ולזמן; מה שנשאר מהאוביקט

עמית: זה מביא אותי לשאלה – מה הרקע המקצועי שלך? מאיזה דיסציפלינה את מגיעה?

לואיז: אני חיפאית במקור. למדתי בתיכון במגמת אופנה בוויצו קנדה ואחרי הצבא המשכתי בלימודים אקדמיים בוויצו חיפה בעיצוב חזותי. בשנת 1999 נסעתי ללמוד קולנוע במחלקת ניו מדיה בטורונטו. כשחזרתי לארץ ולמדתי עיצוב פנים, אבל כבר בלימודים הבנתי שאני לא אהיה מעצבת פנים. עיצבתי לא מעט דירות, אבל חיפשתי משמעות אחרת, מודעות ועומק.

בשנת 2001 פתחתי את נאוטרה, ומההתחלה ייעדתי את המותג לאנשים שמחפשים חפצים שנשארים, שמתיישנים בכבוד ונותרים רלוונטיים לאורך שנים. אני מייצרת אוביקטים שאפשר לחיות איתם באמת, לא רק להסתכל עליהם. אני לא מאמינה בשלמות וברדיפה אחרי טרנדים. אני מאמינה בסימני הזמן, במגע ובשחיקה, שהם חלק מהשפה שלי. אני לא מנסה להסתיר

העבודה הראשונה שלי היתה תיק קטן, אבל אז הבנתי שמה שמעניין אותי הוא קשר ישיר בין היד לחומר, לא לשלמות אלא לרגש, לקיימות ולזמן; מה שנשאר מהאוביקט

עמית: תני לנו דוגמאות של פריטים שאת גאה בהם שהם פרי יצירה שלך

לואיז: שולחן אוכל באורך שלושה מטרים, לדוגמה, שייצרתי בהזמנה עבור לקוחה לפני שלוש שנים. רגלי השולחן עשויות ברזל והפלטה עשויה צמיג – חומרים שמאפיינים אותי. יש בשולחן המון קורוזיה שהיא חלק אינטגרלי מהיופי, והלקוחה זרמה איתי על זה.

עוד דוגמה היא מערכת סלון שייצרתי בהולנד: ריבועים ומלבנים שאפשר להזיז בחלל, וכך ליצור קומפוזיציות מגוונת. היא עשויה מפנימיות של צמיג, סגסוגת של ספוגי MDA וטקסטיל. החיבור קורה באמצעות התזוזה בחלל – כל ריבוע או מלבן יכול להסתובב ולהשתנות, כך שכיסא יכול להפוך לשולחן ולהפך

עמית: בואי נדבר על מה שנשלח לאחרונה לניו יורק

לואיז: זה רהיט באורך 13 מטר, סוג של מטבח. הלקוחה גרה בצ׳לסי וקיבלה את הפריט עם הוראות הרכבה, ממש כמו באיקאה

עמית: מהו המודל שבו פועלת הגלריה?

לואיז: הגלריה (בשכונת נגה ביפו) היא חלל תצוגה אוצרותי שהוא גם שואורום פעיל. העבודות המוצגות מוצעות לרכישה – חלקן זמינות במקום וחלקן בהזמנה. אני מתכננת ומעצבת פריטים ועבודות בהתאמה אישית ועל פי הזמנה, ובנוסף אני גם מציירת

עמית: מציירת? ספרי על זה

לואיז: זה קרה בגלל או בזכות… המלחמה. ציירתי לאחייני עומר נאוטרה ז״ל. זה סיפור טראגי אישי ולאומי. חצי שנה לפני גם בן זוגי ואב ילדיי נפטר בגיל 47. עברתי שנתיים וחצי קשות מאוד. עומר היה אצלי יומיים לפני פרוץ המלחמה. הייתי האחרונה מכל המשפחה שזכתה לחבק אותו. נתתי לו את האוטו לרגילה, והוא נסע ונפרד מכולם

עמית: היתה אווירת פרידה?

לואיז: הוא היה חייל בודד. הוא בא אלי ביום ראשון, לקח את האוטו וביום רביעי החזיר. הוא נסע לכל מי שהכיר ואמר לחברים שאם יקרה לו משהו וכו׳. הוא כנראה הרגיש שמשהו עומד לקרות. גם אני הרגשתי. בלילה שבין שישי לשבת לא ישנתי בכלל. דיברתי עם חבר שחי במקסיקו, ואמרתי לו שיקרה משהו גדול. הוא הרגיע אותי. אחרי שבוע נסעתי אליו עם בתי לחודשיים. אין לי ממ״ד בבית ולא רציתי לרדת למקלט

עומר בא אלי ביום ראשון, לקח את האוטו וביום רביעי החזיר. הוא נסע לכל מי שהכיר ואמר לחברים שאם יקרה לו משהו וכו׳. הוא כנראה הרגיש שמשהו עומד לקרות

עמית: מתי התבשרתם פורמלית שעומר נרצח?

לואיז: שנה וחודשיים אחרי

עמית: היית מעורבת במאבק של אחיך ומשפחתו?

לואיז: מעורבת חלקית. הייתי כל שבת בכיכר, אבל רוב הזמן שמרתי על פרופיל נמוך. כשחזרתי לארץ נשברתי

עמית: הכל כל כך ברור… מתי הצלחת להתרומם?

לואיז: ניסיתי להראות שהכל בסדר, וכדי לשרוד התחלתי לצייר בבית. בכל פעם שאחי היה מגיע לארץ – הייתי כמו חדשה. לפעמים הגעתי לסטודיו אבל לא הצלחתי לתפקד. חזרתי לעשן אחרי 17 שנה

עמית: אז מה מרים אותך כעת?

לואיז: האהבה. אנשים טובים, מילה טובה, הטבע, הכוחות שמסביב

עמית: ועכשיו את מרגישה שיש לך אנרגיה להמשיך קדימה?

לואיז: ברור, אני במקום אחר. אני שומעת מוזיקה ונרגעת

עמית: מה התוכניות הלאה? יש כאלו ממשיות?

לואיז: יצירה, יצירה ויצירה

עמית: ברור! יצירה ואמנות הן טעם החיים. אני מאחלת לך שתמשיכי בריפוי העצמי ובהתחזקות, ושמכאן יקרו רק דברים טובים

לואיז: אמן