״אביב משוגע״: להחזיק רגשות דרך המצלמה

נרי וחנן אלומה, אם ובנה, הם אמנים מוכשרים. תחילה כתבו יחד ספר על מסע ההתמודדות הרגשית עם מחלת הנפש של חנן, וכעת יוצא סרט תיעודי חדש המאפשר הצצה ויזואלית אל חיי המשפחה – בתקופות רגועות, וגם סוערות יותר. האומץ והחשיפה של משפחת אלומה מאפשרים להביט בעיניים פקוחות לרווחה במציאות השקופה של מתמודדי הנפש ומשפחותיהם – מציאות של רכבת הרים שאינה נגמרת.

נרי מחליטה להכניס מצלמה אל תוך ביתה, בניסיון אמיץ וחשוף להתמודד עם מצבו הנפשי של בנה. דרך הכתיבה, השירים, המוזיקה והמצלמה – נרקם דיאלוג אינטימי בין אם לבנה ובין בני המשפחה כולה, החושף את המתח המתמיד שבין אהבה, דאגה והישרדות יומיומית; ואת האופן שבו היצירה הופכת לשפה משותפת בתוך מציאות נפשית שברירית.

הסרט נפתח בדמותו של חנן שמביטה מקרוב בעין המצלמה. הוא נגלה אל הצופה הכי קרוב שאפשר, ומצהיר שבסיפור הזה – כלומר, בסרט – כבר אפשר לדעת מהם הדפים האחרונים. זו פתיחה שמהדהדת את הסרט כולו, ומבהירה שמדובר באדם שחי אמנות, שנע בטבעיות בין מדיומים כמו כתיבה, מוזיקה וצילום, ותופס את החיים שלו כיצירה – כזו שאפשר לקרוא בה, ואולי אפילו כזו שתלך לפניו גם אחרי מותו. אולי זו גם הסיבה שהוא מוכן לאפשר את ההצצה האמיצה הזו פנימה.

זו לא הפעם הראשונה שבה חנן ואמא שלו, נרי, מנסים להנגיש את העולם הסגור של מתמודדי הנפש ובני המשפחה שלהם. בספר שכתבו יחד, ״אביב משוגע״, הם עושים זאת דרך הכתיבה: חושפים עולם פנימי, מסקרן וכואב, כמעט כזה שאסור להביט בו יותר מדי. עולם שאם לא מצאת את עצמך חי בתוכו – סביר שמעולם לא ידעת שהוא בכלל קיים.

בתוך המסגרת הכי יומיומית שיש, נחשף הדיסוננס שבין שכונה שקטה ופרברית לבין הזעם של חנן על עצם הקיום, בין אחים שמדברים וצוחקים לבין נסיעות דחופות לבתי חולים פסיכיאטריים בעקבות איבודי שליטה וניסיונות אובדניים

אבל אם מביטים פנימה, מעבר לפעולה החיצונית של הנגשה לצופה או לקורא, מסתתר כאן צורך הישרדותי ואינסטינקטיבי להיאחז באמנות כמפלט. נרי אומרת את זה במפורש באחת הסצנות, כשהיא מחזיקה את המצלמה, וחנן מביט בה בכעס על היותו אוביקט מצולם. היא משיבה בפשטות שהמצלמה עוזרת לה להתנתק, שצריך להתייחס למציאות כאל סרט, ולבסוף חותמת במשפט הברור ביותר: זה אמנות עכשיו.

היכולת של נרי ומשפחתה לקחת אירועים קשים ולהפוך אותם לאמנות, היא שמאפשרת לה להיות יוצרת דוקומנטרית מחוננת, כזו שהמצלמה הופכת אצלה לחלק מהגוף, חלק מנקודת המבט. דרך המצלמה המוחזקת ביד, נרי מצליחה גם להחזיק את הרגשות שלה כלפי מחלת הנפש של בנה. באמצעות צילום מתמשך וקטעים מתוך הספר, המלווים את הסרט בקריינות בקולה, נוצר דיאלוג חד פעמי בין אם לבנה – דיאלוג שחוזר לאורך הסרט ככזה שמתקשה להתקיים בכאן ובעכשיו, פנים אל פנים.

מתוך הבחירה לא למסגר ולשלוט בנרטיב, נולדת גם ההתנגדות לאבחנה. כששומעים על מתמודדי נפש או על מחלות נפשיות, כמעט תמיד מגיעות איתן כותרות כמו – אבחנות, סיבות, חיפושים אחרי אשמים, משפחה כזו או אחרת, הורים כאלה או אחרים.

״אביב משוגע״ הולך בדיוק בכיוון ההפוך: הוא מציג משפחה נורמטיבית לגמרי – אימא, אבא ושלושה ילדים. בתוך המסגרת הכי יומיומית שיש, נחשף הדיסוננס שבין שכונה שקטה ופרברית לבין הזעם של חנן על עצם הקיום, בין אחים שמדברים וצוחקים לבין נסיעות דחופות לבתי חולים פסיכיאטריים בעקבות איבודי שליטה וניסיונות אובדניים.

גם האבחנה של חנן לא באמת מונחת על השולחן. המילים ״מחלת נפש״ ו״התמודדות נפשית״ נאמרות, נזרקות לאוויר, אבל לא מתגבשות לכדי הגדרה אחת סגורה. אף אחד לא עוצר כדי לפתוח ספר עבה של פסיכיאטר ולהכריז: זו האבחנה. דווקא החוסר הזה מאפשר חופש – חופש לא להימחץ תחת הגדרה חיצונית אחת. הוא מאפשר לחנן להיות מי שהוא באמת – אדם מורכב, כזה שמתמודד וכזה שמנגן, כזה שרוצה לחיות, וכזה שלפעמים גם לא.

למרות שהצילומים עצמם והדמויות שבמרכזם מרתקים ומעוררי השראה, נגישות הסיפור והיכולת שלו לגעת בקהל נשענות במידה רבה על היד הבוטחת שמאחורי הקלעים – זו של הבמאי חן שלח, שהוא גם דודו של חנן. שלח, יוצר קולנוע בעל ניסיון רב שנים, מצליח לנווט במיומנות בין כל חומרי הגלם והעוצמות הרגשיות, ולזקק מהם סיפור מדויק, מרגש ועשוי היטב. היכולת שלו לנתב בין אירועים סוערים ולבנות מהם מבנה קוהרנטי, כזה שמאפשר לנו להתקרב לעומק הנפש הגועשת של חנן, ראויה להערכה.

לא פעם, בסרטים תיעודיים אישיים, נחשפת חוסר הבשלות או חוסר היכולת לגשת לחומרים רגישים באופן נקי ומובחן. כאן קורה ההפך – למרות שמדובר בבן משפחה, הקרבה הזו לא מהדהדת על המסך ואינה משתלטת על הסרט. שלח מצליח לייצר יצירה שמרגישה אישית מאוד, ובו בזמן אוניברסלית.

״אביב משוגע״ הוא הסרט הכי נורמלי שיש, דווקא ביכולת האנושית שלו לתרגם כאב אדיר ליצירה מרגשת. זהו סרט שחוגג, מחפש, שואל ומביט במציאות בצורה אמיצה – כזו שכל אדם, באשר הוא, צריך לראות. גם כשהוא עוסק בנושאים קשים וברגשות גבוהים, יש בו אהבת אדם, תקווה וחיבוק שעובר ממשפחה אחת לאחרת. ולמרות הצהרתו של חנן על כך שדפי הסיום של הסיפור ידועים מראש – באמנות הזו הכל פתוח וחופשי, והדפים האחרונים, כך נדמה, עוד כלל לא נכתבו.

---

אביב משוגע
בימוי: חן שלח
57 דקות; ישראל, 2025
4 כוכבים
ההקרנה הקרובה: 6.1 בסינמטק תל אביב