Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מה אנשים באמת קונים
צרכנות נטולת אשמה
עם מיליוני עוקבים באינסטגרם ואסטרטגיה עצלנית למדי המבוססת על ״לייקים״, מגזין הסטייל Dazed הפך בשנה האחרונה לדוגמה המייצגת של מה שהפילוסוף מארק לילה מכנה ״מודל הפייסבוק של העצמי״.
מהו אותו מודל? זהו מצב שבו אדם מזדהה באופן שטחי עם סיבות ומטרות שונות שלעיתים קרובות סותרות זו את זו. כך מתעצבות זהויות ברשת, שבה משתמשים מבטאים את עצמם דרך לייקים, שיתופים ותגובות. ומכיוון שמדובר במודל המאפשר לי להזדהות עם כל דבר שנקרה בדרכי על המסך, ההזדהות נעשית כדי להצדיק בחירות אנוכיות הקשורות להון סימבולי וסגנון חיים, ולא כדי להשתתף בפועל במאבק למען מטרה כלשהי.
המודל הזה זה נראה בבירור בתוכן שפרסם Dazed בפרופילים השונים שלו ברשת החברתית בשנה האחרונה. כמגזין לייף־סטייל עצמאי הפונה לקהל קוראים צעיר מאז 1991, הוא בנה את המוניטין שלו כ״אאוטסיידר״ בהשוואה למגזינים מיינסטרימיים יותר כמו ווג או אל. בהתאם, הוא מציג את עצמו לעיתים קרובות כפלטפורמה רדיקלית, ופרסם לאורך השנים תכנים אמיצים או שערורייתיים.
אולם, צמיחת המדיה החברתית בשני העשורים האחרונים ולידתו של דור ה״ווק״ – שהוא התגלמות מודל הפייסבוק של העצמי – דחפו את המגזין לבנות מחדש את זהותו סביב מה שחשוב לדור הזה יותר מכל: צרכנות נטולת אשמה.
האסטרטגיה פשוטה: הזדהות עם מטרות פוליטיות טעונות ומרוחקות בעולם, תוך שמירה על תשוקה לחוסר אחריות כלכלית מקומית. זה לא סוד שהמגזין הבריטי השמיע קול ברור מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז ה־7 באוקטובר 2023.
למרות שמדובר בהיסטוריה מורכבת ביותר, עם סבל עצום ומתמשך לשני הצדדים, המגזין אימץ קול פרו־פלסטיני קולני ופשטני – עמדה שלעיתים קרובות מחלישה את המטרה הפלסטינית עצמה. האובססיה של המגזין עם צד אחד של המציאות מתורגמת לעוינות יהירה, שמחבלת בכל סיכוי למציאת דרכים לשיתוף פעולה הדדי, ומצד שני, אינה מתייחסת לבעיות שיש לפלסטינים עם ההנהגה שלהם עצמם. אותו הדבר תקף לסיפורים אינפנטיליים, כמו פרסום טענה מהעת האחרונה לפיה ישו היה פלסטיני. אם כבר, טענה זו משרתת אינטרסים קולוניאליים נוצריים יותר מאשר כל מטרה פלסטינית.
כפי שקורה במודל הפייסבוק של העצמי, הבנוי על הרעיון של ריבוי זהויות המונע על ידי תשומת לב ונראות, העמדה של Dazed בנושא צדק חברתי אינה רואה כל סתירה בין כל זה לבין קידום תאבתני של מותגי אופנה הנשלטים על ידי תאגידי ענק – מבתי אופנה איטלקיים המואשמים בהעסקת עובדים בתנאי ניצול (״סדנאות יזע״) ועד למותג ולנטינו שבבעלות קטארית לא־דמוקרטית. זוהי עמדה סופר־קפיטליסטית המחפשת תועלת אישית, שבה סבלם של אחרים נתפס כזהה לרכישת תיק מעצבים חדש. סמל סטטוס שהפך למוצר שנועד להצגה ברשת.
View this post on Instagram
היחידים שיכולים לקחת לך את האוכל מהפה
אחת החוויות ההזויות שהיו לי הייתה לראיין את יוז׳י יאמאמוטו בפריז. זה היה לפני כמעט 14 שנים, בימים שבהם עוד הייתי עיתונאי רגיל בהחלט. הסיבה לנסיעה הייתה פרגמטית – מוזיאון העיצוב חולון הקדיש את כל המוזיאון לתערוכה על פועלו של המעצב היפני המפורסם, והריאיון נקבע כחלק ממסע יחסי הציבור לקידום התערוכה.
מיותר לציין שההתרגשות הייתה אז בשיאה. במעגלי האופנה אין מעצבי קאלט רבים, ויאמאמוטו בוודאי נחשב לבולט שבהם. אני זוכר שהתכוננתי ימים, קורא כל פיסת אינפורמציה ומכין שאלות. הריאיון גם התקיים בסמוך לתצוגת אופנת הגברים שלו, מה שגם זיכה אותי במושב מיוחס בשורה הראשונה. בקיצור, חגיגה.
אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עצמו. אחד העוזרים של המאסטר הוביל אותי בתוך הסבך עד שהגענו לחדר שבו הוא שהה. יאמאמוטו חבש כובע שחור והיה צנום משציפיתי. לידו עמדה אסיסטנטית לבושה למשעי, שבידה מאפרה, עומדת בהיכון בכל פעם שהבוס רצה לאפר.
נכנסתי בשקט, אמרתי שלום והצגתי את עצמי, הפעלתי את מכשיר ההקלטה ובגרון מצוחצח ובמבטא ישראלי כבד שאלתי את השאלה הראשונה. ההתלהבות נעלמה כשגיליתי שאני כמעט ולא מבין מילה ממה שיאמאמוטו אומר. מילא האנגלית הרצוצה, הוא גם כל הזמן הפנה את פניו בביישנות או זז כדי לאפר בידה של ההיא, מה שהפך את השיחה לכמעט בלתי אפשרית.
אני כבר לא זוכר מה הייתה השאלה ששאלתי, אבל אני זוכר היטב משפט אחד שאמר, מהבודדים שהבנתי. ״ממך, מעיתונאים כמוך, אני לא פוחד״. ואחרי כמה שניות של שקט, הוא פלט – ״מקניינים. מקניינים אני פוחד. הם היחידים שיכולים לקחת לך את האוכל מהפה״.
מדי פעם יוצא לי להיזכר במשפט הזה, והשבוע נזכרתי בו שוב. כחלק מכל סיכומי השנה, פרסם מגזין ווג אייטם שכותרתו ״מה באמת אנשים קנו בשנת 2025?״. וכאן מתגלה שוב הפער: עיתונאים יכולים להלל קולקציות, וגם לקטול. היום, כשמוסיפים לזה את כוחה של הרשת החברתית, אפשר גם לדבר במושגים של לייקים ושיתופים.
אבל כמו שיאמאמוטו הסביר לי כבר אז – כל זה שווה הרבה פחות ממה שנדמה לנו. מה שאנשים קונים בפועל, מה שקניינים בוחרים לשים בחנויות ובבוטיקים כי הם יודעים שזה מוכר, רחוק שנות אור ממה שהיינו חושבים שהיא אופנה נהדרת. כי בסופו של דבר, כולנו רוצים לחשוב על עצמנו כמי שקונים אופנה יוצאת דופן ואקספרימנטלית; אבל המציאות, או המציאות, הרבה יותר גנרית ומפחידה.
View this post on Instagram
ריאליסטית כמו תאורה בסניף של סופר־פארם
מרגיש שאי אפשר לכתוב עוד מילה אחת על הסדרה ״מקום שמח״. כתבו עליה יותר מילים ממה שמכיל התסריט שלה. אבל הפעם אצטרך להיות זה שמאחר לטרנד, ולא מזהה אותו. אצלנו בבית סדרות הולכות לאט אז שוב יצא שסיימנו את תהליך הצפייה רק עכשיו.
זו יצירה משכנעת מאוד, בעיקר בזכות שני אלמנטים. קודם כל, הכתיבה של נועה קולר, שמצליחה לצלוח בהצטיינות את הדבר הקשה ביותר בכתיבה, וזה לתת לדמויות לדבר בשפה של בני אדם. לא נמוך מדי ולא מליצי מדי. אלא שפה שגורה.
האלמנט השני, הוא המשחק של אביהו פנחסוב. כאדם שנצרב בתודעה בזכות ביקיני פאייטים מנצנץ מול חיילים משולהבים, הוא מביא דמות הפוכה לגמרי; כל כך גנרית, שהיא ארכיטיפ של גברים שוויתרו (וכמאמר קרל לארפלד – כאלה שעברו ללבוש טריינינג, שהוא ללא ספק סמל לתבוסה), ומנגד כל כך ספציפית, שברגעים מסוימים ניבט ממנו יופי אדיר.
אמרו כבר הרבה על האשכנזיות של הסדרה (״מה זה שמחת חאייייים״ הפך למשפט השבועי שלי עם #יוחאישאיןלואינסטגרם), על הישראליות של הסדרה, ובכלל עד כמה היא מתאימה לחיים במדינה שחבטו בה מכל כיוון אפשרי בשנים האחרונות. אבל בעיני זו יותר מכל סדרה אקזיסטנציאלית, שעניינה שתי השאלות העסיקו הוגים כמו אלבר קאמי – למה לחיות ולמה כל כך קשה לחדול מהחיים.
נדמה שהדמויות בסדרה עסוקות בעיקר בלנסות לתת תשובות לשאלות האלו, שהן שאלה אחת בלבד. הסדרה הזו היא כמו ראשומון של דמויות שונות, שכל אחת נותנת לנו תשובה אופציונלית אחרת: יש את מי שבוחר להאמין במה שנמצא מעבר, יש את מי שחושב שהחיים הם פשוט החיים וזה מה שיש ועם זה נעבוד, ויש את מי שחושבת שהפתרון לחידלון נעוץ בתשוקה, בין אם חולמים עליה או קוראים עליה בספר.
אלו סוגיות הרות גורל, שקולר מתמודדת איתן בישירות כמעט בלתי נסבלת. חברה אמרה לי שהיא לא מסוגלת לצפות בסדרה כי היא כל כך ריאליסטית. כמו תאורה בסניף של סופר־פארם, שגורמת לכולנו להיראות מחריד.
אבל הסדרה האמיצה הזו, גם אם תמשיך לעונה נוספת, מסתיימת בפרק לא אמיץ. מבין כל האופציות הרדיקליות להתמודד עם סוגיית החידלון והאבסורד, בסוף הסדרה בוחרת באופציה הבנאלית, הישראלית כל כך, שגורסת שצריך להגיד פשוט תודה על מה שיש, ועדיף בפה מלא במקושקשת. גם ככה רדפו ורודפים אותנו.
הודיה היא חשובה, וגם הכרה בדברים הטובים, אבל בקונטקסט של יצירה בדיונית היא בסופו של דבר גם התחמקות אחת גדולה שמטרתה להשיב את הסדר על כנו. וזו תחושת ההחמצה: יצירות בדיוניות על המסך הן לא החיים עצמם. בשונה מהחיים, הן לא אמורות לגרום לנו להרגיש טוב עם בחירות פחדניות.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
