הכרות מחודשת: ״מפגש״ בגלריה הצד השני בתל־חי

במשך שנתיים היתה גלריה ״הצד השני״, שנמצאת בשטח המכון לאמנויות תל־חי, סגורה. עם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 היא שימשה כשטח כינוס ולינה של הצבא, כשעל הקירות נותרו עבודותיה של אמירה זיאן שהיו תלויות בה קודם. רק בספטמבר האחרון היא נפתחה מחדש, וכעת מוצגת בה התערוכה השנייה מאז פתיחתה המחודשת – ״מפגש״ שאצרה נעמה חייקין.

הגלריה הוקמה בשנת 2019, במטרה לחזק את הקשר בין אמנות מובילה ועכשווית לבין תושבי הפריפריה. הקמתה נבעה מתוך תחושת אחריות ושליחות, שמציבה במרכזה את ערכי ההתיישבות בגבול הצפון; ומתוך מודעות למחסור בחללי תצוגה מקצועיים בפריפריה הצפונית בכלל ובאצבע הגליל בפרט.

״בימי שגרה מוצגות בגלריה לפחות ארבע תערוכות בשנה, של אמנים מובילים בשדה, תוך מתן עדיפות לאמנים צפוניים ובעיקר גליליים״, מספרת ד״ר גל שחר, מנהלת המכון לאמנויות תל־חי. ״סיורים והדרכות בתערוכות השונות מתבצעים כדרך קבע על ידי סטודנטים.יות מהשנה השלישית במחלקה לאמנות, בסיוע האוצרות.

״מרחב הגלריה, שכולל כ־30 מטרים של קירות תצוגה, שוכן בתחומי המכון לאמנויות, כך שלא מדובר בקוביה לבנה וגם לא בחלל סגור שצריך להכנס אליו במיוחד. המרחב הפתוח מאפשר לתערוכות שמוצגות בה להיחשף לעיניהם של סטודנטים, עובדים, אנשי סגל, תושבי האזור, מטיילים וילדים – שהרבה מהם כנראה לא היו נחשפים לתכנים האלה בדרכים אחרות. חלקם גם עדים לתהליך הקמת התערוכות, שלרוב לא חשוף למבטו של הקהל, והופכים להיות חלק ממנו.

״החלל, שפתוח בכוונה תחילה, מזמן שיתוף פעולה, מעורבות והזדמנות לשיח; ונועד לפתות עוברים אקראיים לשיח על אמנות – שהוא תמיד גם שיח על זהות, סבלנות ועל מגוון נקודות מבט. הצגת היצירות בסביבה אקדמית וחוקרת, חותרת לייצר שיח על תפקידה הרחב של אמנות״.

האמנים שנבחרו הם כאלה שהאמנות שלהם לא משרתת שום דבר, אבל מתוך העיסוק הפנימי שלה בשאלות מדיומליות – היא מצליחה לגעת באופן מובהק בשאלות קיומיות

״אחת ממטרות הגלריה היא למשוך קהל מהאזור, ולכן גם מבחינה אמנותית – היא אמורה לעבוד ולתפקד בהקשר אזורי״, אומרת נעמה חייקין, שנכנסה בחודשים האחרונים לתפקידה כאוצרת הגלריה. היא בעצמה תושבת האזור, אוצרת באתר ההיסטורי חצר תל־חי ובעבר שימשה כאוצרת של מוזיאון הצילום בתל־חי. במקביל פעלה כאוצרת עצמאית במקומות נוספים.

״מבחינתי, הנושא המאגד של התערוכה הוא הכרות עם האזור. בגלל העובדה שהגלריה לא פעלה שנתיים, היה נראה לי נכון לייצר תערוכה שמתבוננת על האזור, לערוך איתו הכרות מחודשת״.

התערוכה ״מפגש״, שנפתחה בשבוע ששעבר, מבוססת כשמה על מפגש בין אמנים ואמניות לתושבי האזור. ״המניע היה רעיון של שרית עין־צור, סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה משולבת עשייה במכללה האקדמית תל־חי. היא פנתה לד״ר גל שחר, מנהלת המכון לאמנויות, והציעה לייצר אירוע או הפנינג שמחבר בין פילוסופים, אמנים וחקלאים, כדי להרחיב את נושא החקלאות באזור.

״גל פנתה אליי, ואני הצעתי להפוך את הרעיון לתערוכה – אבל לא כזו שתעסוק בחקלאות אלא במפגש עם חקלאים. הדיון הוסט מחקלאות להיכרות עם המקום, שחקלאים הם חלק משמעותי ממנו״.

בשלב ראשון פנתה חייקין לחקלאים מהאזור שעוסקים בנושאים שנראו לה מעניינים ורלוונטיים – ועל בסיס אותם נושאים נבחרו האמנים שייפגשו איתם. ״לא בחרתי אמנים שעוסקים בחקלאות כנושא, אלא כאלה שמתאפיינים דווקא בחקירה פנים־מדיומלית. הנושא של התערוכה מבחינתי הוא פגישה וזוהי תערוכת היכרות עם הגליל.

״האמנים שנבחרו הם כאלה שהאמנות שלהם לא משרתת שום דבר, אבל מתוך העיסוק הפנימי שלה בשאלות מדיומליות – היא מצליחה לגעת באופן מובהק בשאלות קיומיות. זה הכוח של התערוכה – באמצעות הדיון הפנימי הנושאים מצליחים להיות רלוונטיים גם לשאלות קיומיות וגם למקום״.

להיפתח למקום, ולפתוח אותו

התהליך, שהחל לפני כמה חודשים, נפתח במפגש עצמו. כל אמן או אמנית נפגשו עם תושבי המקום ששודכו להם: מוש קאשי נפגש עם עיניה ומשה ויינשטיין ממטולה, דור חמישי לחקלאים, שהקימו משק חקלאי ובאוקטובר 2024 איבדו את בנם עומר, כשנהרג מפגיעה ישירה של רקטה במטע שלהם שסמוך למטולה, ואיתו ארבעה עובדים זרים.

סדרת הציורים שמציג קאשי, נופים של ״שום מקום״, היא סדרה שהחל ליצור לפני כעשור. בעקבות המפגש עם משפחת ויינשטיין הם קיבלו את הקשרם המדויק, ובניגוד לציוריו האחרים שבהם קיים איזון – במקרה הזה נראה שהממד הטראגי השתלט.

יאיר גרבוז נפגש עם אנשי אילסר – פטריות כמהין מהגולן. אילסר מגדלים נבגי פטריות צרפתיות שעשו עלייה והושתלו בשורשיו של עץ אלון ישראלי. גרבוז מציג סדרת עבודות שהם מחווה לגדולי הציור המודרני־צרפתי, שעושים גם הם ״עליה״ לתוך הציור. הסדרה החדשה, שנקראת ״ביופסיות וסיאנסים ומתנות לעשירים״, מציגה דמויות שדחוסות יחדיו, ללא מרחב נשימה, בתוככי הציור.

פבל וולברג נפגש שם שאדיה אסמאעיל אלהיב, נכדתו של השייח׳ אבו יוסף שהקים את הכפר טובא־זנגריה ב־1905. עבור שאדיה הליקוט הוא דרך חיים, הרבה לפני שהפך לטרנדי גם בחברה הישראלית־יהודית. אל וולברג מתייחסת חייקין כאל ״לקט צילום״, ואת העבודות שמוצגות בתערוכה צילם עם טכנולוגיה שמאפשרת לקלוט קרני אינפרה אדום, המאפשרות ראייה באמצעות גלי חום.

גל וינשטיין נפגש עם שלושה חוקרים מתחומי הביולוגיה / סביבה / אקולוגיה – פרופ׳ רחל אמיר, פרופ׳ גיורא ריטבו וד״ר ליאורה שאלתיאל – עבור שלושתם הניסוי הוא כלי משמעותי. גם ביצירות שלו עוסק ויינשטיין בניסוי, ומה שעומד בהן למבחן היא האינטראקציה בין הדימוי לחומר. ציורי הגריד שהוא מציג בתערוכה הם כאלה שהתחילו להתפתח אצלו בסטודיו כניסויים.

פאטמה שנאן נפגשה עם חסן חאטר – מפגש יוצא דופן כי במקרה הזה גם חאטר בעצמו הוא אמן (וגם חקלאי) שמפסל באבן בזלת. היא מציגה סדרה של ציורים ועבודת וידיאו שבהם היא מתמזגת עם סביבתה ומטביעה את דמותה בטבע הסובב אותה.

״האמנים כולם הצליחו לחלץ משהו מהמפגשים שרלוונטי להם, ולגייס אותו לעבודה שלהם״, אומרת חייקין. ״לצד היצירות בתערוכה מוצגים גם אובייקטים של הצד הנוסף במפגש – החקלאים/חוקרים. אלה הן לא יצירות אמנות, למרות שחלקם הם פריטים יפהפיים מבחינה ויזואלית.

״הם חשובים בגלל הנוכחות שלהם, נוכחות פיזית בחלל לצד טקסטים שמופיעים בו ומסבירים על המפגש בין כל המשתתפים. התערוכה היא לא רק רצון להיפתח למקום, אלא גם רצון לפתוח את המקום לאמנות ולחשיבות שלה״.

---

מפגש
אוצרת: נעמה חייקין
גלריה הצד השני, המכון לאמנויות תל־חי
נעילה: 1.3