שלוש בדירה אחת: חנות משותפת לענת פרידמן, ליאת רזיאל ויוליה גסין

בעידן שבו מרבית מותגי האופנה העצמאיים מבססים פעילות באונליין, פתיחת חנות פיזית היא כבר לא צעד מובן מאליו: היא דורשת משאבים, נוכחות, התמסרות, ובעיקר אמונה. אז מה קורה כשירושלמית, תל אביבית ומעצבת מאבן יהודה נפגשות?

זו לא התחלה של בדיחה, אלא של דרך חדשה של שלוש נשים, שכל אחת מהן פועלת בזירה עצמאית, שבחרו לעצור לרגע את המרוץ, את העומס ואת הבדידות המקצועית – ולעשות את זה יחד. עבור ענת פרידמן, ליאת רזיאל ויוליה גסין, פתיחת חנות משותפת היא לא רק מהלך קמעונאי, אלא הצהרה על שיתוף פעולה במקום תחרות, על קהילה במקום לבד, ועל אופנה כמרחב אנושי, שבו נוצר מפגש ישיר עם הלקוחות.

ענת פרידמן, ירושלמית ובוגרת בצלאל, פועלת מתוך דיוק שקט ושפה מינימליסטית המחוברת לטקסטיל מקומי ולציור. ליאת רזיאל, בוגרת שנקר ומעצבת המותג LIAH, מביאה איתה גישה תל אביבית פונקציונלית ונשית, שמעמידה את הגוף והיומיום במרכז. יוליה גסין, המעצבת שמאחורי JUL, חזרה מלימודי אופנה במילאנו ושואבות השראה מעולם הווינטג׳ והרטרו.

שלוש שפות שונות שנפגשו ליצירת מרחב אחד, שבו השוני לא מטשטש – אלא מעשיר. הן מגיעות מנקודות מוצא שונות, ודווקא הפערים ביניהן מחדדים את החיבור. החיבור נוצר ביפו, כשלכל אחת מהן היתה חנות או סטודיו במרחק של כמה צעדים זו מזו. מפגשים אקראיים בין פתיחת חנות לסגירה, שיחות קצרות על לקוחות, קפה של בוקר או פריקה של יום עבודה – יצרו עם הזמן היכרות ואחריה גם חברות.

ענת פרידמן: ״החנות המשותפת אינה רק פתרון כלכלי, אלא מודל פעולה. חלוקת שכר דירה, כוח אדם ותפעול יומיומי מאפשרים יציבות ומורידה לחץ, ובעיקר מחזירה את הפוקוס ללב העשייה שהוא העיצוב עצמו״

כשהשיחות העמיקו, התברר שהאתגרים דומים: עומס תפעולי, חוסר ודאות כלכלית והתחושה שכל אחת נדרשת להחזיק הכל לבד. הרעיון לחנות משותפת צמח כמעט באגביות והפך בהדרגה למהלך מודע.

״החנות המשותפת אינה רק פתרון כלכלי, אלא מודל פעולה״, אומרת פרידמן. ״חלוקת שכר דירה, כוח אדם ותפעול יומיומי מאפשרים יציבות ומורידה לחץ, ובעיקר מחזירה את הפוקוס ללב העשייה שהוא העיצוב עצמו. מעבר לפרקטיקה, זהו גם מרחב של תמיכה, למידה הדדית ושיתוף ידע״.

״במקום תחרות על תשומת לב, נוצר דיאלוג. כל אחת שומרת על השפה העיצובית הייחודית שלה, אבל נחשפת לתהליכים אחרים, לדרכי עבודה שונות ולהפריה הדדית, ללא טשטוש הזהות״.

הבחירה למקם את החנות במתחם בית טפר אינה מקרית. המבנה התעשייתי הוותיק בדרום תל אביב הפך בשנים האחרונות לאחד ממוקדי היצירה המרכזיים בעיר, בעיקר בעולמות הטקסטיל והאופנה. במקום מתקיימים זה לצד זה סטודיואים, גלריות ובתי מלאכה של מעצבים ותיקים כמו רונן חן ואלמביקה, לצד צעירים יותר.

במתחם פועלת גם שדרת חנויות עודפים של מותגים ישראליים, ובוטיקים וסטודיואים של מעצבים עצמאיים. זהו יעד קבוע לאופנה מקומית איכותית במחירים נגישים, לאורך כל השנה ולא רק בתקופות של סייל. השילוב בין תעשייה, עיצוב וקמעונאות יוצר חוויית קנייה עירונית, נינוחה ומחוברת לשדה היצירה המקומי.

״בית טפר הוא מרחב של יצירה, לא של מסחר אגרסיבי. הוא מתאים לאופנה איטית, מקומית, כזו שמבקשת קשר ולא רק תנועה״, אומרת גסין. ״עבור הלקוחות של שלושתנו, החנות מציעה חוויה שונה: זה לא מותג אחד שמנסה לספק הכל, אלא שלוש נקודות מבט על אופנה נשית עכשווית, שלוש שפות עיצוב החולקות מרחב אחד ומרחיבות את אפשרויות הבחירה״.

הלקוחות מרוויחות

בקולקציות חורף 2026 של השלוש אפשר להבחין בעולמות השונים שמהם הן מגיעות. פרידמן, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ובעלת המותג מאז 2011, זוכת פרס חממת המעצבים של מפעל הפיס לשנת 2021, מחברת בין עכשוויות לאותנטיות מקומית, בגדים שמספרים סיפור ומבקשים להחזיק מעמד מעבר לעונה.

היא מציגה עיצוב בוגר, מינימליסטי ומאופק, שנושא שפה עיצובית ישראלית מאוד, יש שיגידו אפילו ירושלמית. הקווים נקיים, הגזרות מדויקות ומכבדות את הגוף, טווח המידות רחב והבדים טבעיים ונבחרים בקפידה. הצבעוניות נעה בין גוונים אדמתיים חמים לנגיעות עזות, והן כנראה ההשפעה הישירה מאהבתה לציור, המהווה מקור השראה מרכזי בעבודתה.

רזיאל, שמאחורי LIAH, היא בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שבחרה לאחר שנים של ניהול סטודיואים לצאת לדרך עצמאית. עבורה, אופנה היא תחום פונקציונלי לא פחות משהוא אסתטי: בגד אינו רק יצירה, אלא מוצר יומיומי שחי ונושם עם האישה שלובשת אותו. הקולקציה האחרונה שלה נולדה מתוך הקשבה לנשים שבוחרות בעיצובים שלה, בגזרות קלאסיות ונשיות, בדים נושמים, צבעוניות רכה ומעושנת ופרינטים על־זמניים. זוהי אופנה שמאפשרת ביטוי אישי, נוחות ושימוש חוזר, מבלי לוותר על נוכחות.

גסין, שמאחורי המותג JUL, למדה אופנה במילאנו וחזרה לארץ לפני כ־15 שנה. תהליך העבודה שלה אינטואיטיבי ורגשי, ומבוסס על מאגר גזרות מתפתח שהיא מדייקת ומשכללת מעונה לעונה. הקולקציה האחרונה שלה נוצרה בתקופה של חוסר שקט, ומציעה דווקא רוך ונוחות: שכבות עוטפות, גזרות נינוחות, חולצות, סווטשירטים ומכנסיים במראה ספורט־אלגנט. הצבעוניות היא עמוקה, חמה ומחבקת.

מתי הבנתן שיש פוטנציאל לשיתוף פעולה?

״כשהבנו שאנחנו מתמודדות עם אתגרים מאוד דומים״, אומרת גסין. ״אותן השאלות, אותם העומסים, אותה הבדידות. הרעיון לחנות משותפת צמח מתוך שיחות קטנות, כמעט אגביות, והפך בהדרגה למשהו רציני. הבנו שלבד זה הרבה יותר קשה. חנות משותפת מאפשרת לחלוק לא רק הוצאות, אלא גם אחריות, מחשבה וקבלת החלטות. במקום שכל אחת תישא הכל לבדה, נוצר מערך תמיכה אמיתי״.

״יש פה גם יתרון כלכלי שמייצר יציבות״, מוסיפה פרידמן. ״חלוקת שכר דירה, תפעול וכוח אדם – שמורידה לחץ ומאפשרת להתמקד בעיצוב עצמו. זה נותן מרחב נשימה, וזה קריטי למותגים עצמאיים. אנחנו מעסיקות יחד מוכרת אחת, וזה לצד כל התקורות הנוספות שאותן אנחנו חולקות. הסליקה על המכירות היא נפרדת. לכל אחת מערכת עצמאית שלה״.

איך זה משפיע על היצירה?

״דווקא לטובה״, אומרת רזיאל. ״כל אחת שומרת על השפה שלה, אבל נחשפת לדרכי עבודה אחרות. יש הפריה הדדית, בלי טשטוש זהות ובלי ויתור על קול אישי. הרווח הוא גם של הלקוחה שנהנית מחוויה רחבה יותר. במקום מותג אחד, היא פוגשת שלוש נקודות מבט של אופנה נשית עכשווית, גזרות, חומרים וסגנונות שונים, והכל במרחב אחד״.

אם הייתן צריכות לסכם את היתרון הגדול ביותר בשיתוף פעולה במשפט אחד, מה הוא היה?

״ביחד יש פחות לבד, ויותר חופש ליצור״, אומרת פרידמן בשם שלושתן.

ומה לגבי שם לחנות המשותפת?

״השם עוד בדרך״, אומרת פרידמן. ״כמו כל דבר כאן, הוא יגיע בדיוק בזמן״.