עדי פוירשטיין // נוסטלגיה מלאכותית

הפרטים הטכניים

העבודה נוסטלגיה מלאכותית (Artificial Nostalgia) נוצרה באמצעות בינה מלאכותית, והיא מציגה שלל דימויים וסרטונים רטרו־פוטוריסטיים המתחלפים בקצב מהיר על גבי שלושה מסכים ורטיקליים. העבודה מוצגת בלובי מעבדת המחקר של בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת רייכמן, ללא תאריך סיום.

מי אני

עדי פוירשטיין, יזם היי־טק, מעצב בהכשרתי (בוגר מכון טכנולוגי חולון) ואמן. מהפכת הבינה המלאכותית מרתקת אותי, ובמידה רבה אני מרגיש שחיכיתי לה כל חיי, שכן היא מאפשרת לי, לראשונה בחיי, ״לצייר״ עם המוח וליצור דימויים שלא יכולתי ליצור בעבר. לאחר שייסדתי שלוש חברות סטארט־אפ, הקמתי את סטודיו UrbanOrigami.art שבו אני מתמקד ביצירה עם בינה מלאכותית – החל מווידאו קליפים, דרך תקשורת חזותית ועד פרויקטים אמנותיים.

העבודה

נושא הזמן העסיק אותי תמיד, החל מהסטארט־אפ הראשון שלי, AllofMe, שעסק בהשוואה של צירי זמן אישיים מול היסטוריים, וכלה בחקר האופן שבו הבינה המלאכותית מתעדת כיום את ההיסטוריה האנושית. הבינה המלאכותית לוקחת כל דימוי, רעיון או זיכרון, מפרקץ אותם ל״טוקנים״ – יחידות מידע קרות ושטוחות – ומאפשרת להרכיב אותם מחדש. זהו תהליך מופלא ומדכא בו־זמנית, שמוריד שכבות של עומק ורגש אך מייצר אינסוף אפשרויות חדשות.

בפרויקט נוסטלגיה מלאכותית, שנוצר בשיתוף פעולה מלא עם מנוע הבינה הג׳נרטיבית מידג׳רני, השתמשתי באסתטיקה של שנות ה־50 שאני מאוד אוהב: צעצועי פח, מכונות כתיבה, מכשירי אופטיקה, אוטומטונים ומחשבים מוקדמים. ערבבתי את האלמנטים הללו עם פרומפטים טעונים רגשית וערכי כאוס גבוהים, כדי לייצר וריאציות של עבר/עתיד אלטרנטיבי.

התוצאה היא שלל דימויים בסגנון רטרו־פוטוריסטי, היוצרים זכרונות לדברים שמעולם לא קרו, אבל מרגישים מוכרים ואינטימיים. זוהי סימולקרה: העתק ללא מקור, עולם שבו הדימוי החליף את המציאות הפיזית. מכאן השם ״נוסטלגיה מלאכותית״ – געגוע לעבר/עתיד שמעולם לא היה.

העבודות מציגות בני אדם המנסים לחיות בדו־קיום עם הטכנולוגיה, כשהם נראים קצת מאוימים ובעיקר מבולבלים. בעולם הזה, הההארדוור הפך לסופטוור, ואנחנו נשארנו רק עם הדימוי של המכונות, שהפכו לדימויים של טכנולוגיה חסרת פשר ונטולת כל הגיון פיזיקלי.

העבודה מציעה חווית צפייה דינמית ואינסופית. שלל הדימויים והסרטונים מוצגים על שלושה מסכים ורטיקליים, ומתחלפים בקצב מהיר כך שהיצירה משתנה ללא הרף, ובכל רגע נתון נחשפים בפני המבקר דימויים חדשים. מנגנון זה הופך את הצפייה לחד־פעמית ומדמה את שטף הזיכרון האנושי – אך כזה שמיוצר על ידי מכונה.

וכמו שהשם Midjourney מרמז, העבודה הזו תמיד תהיה רק באמצע הדרך. הטכנולוגיה מאפשרת לי לעדכן אותה שוב ושוב, כך שאם תבואו לבקר שוב בתערוכה, ייתכן מאוד שתראו דברים חדשים.

תעבירו את זה הלאה

הייתי שמח לראות את העבודה מוצגת בחלל ציבורי שאינו גלריה קלאסית – אולי בלובי של חברת הייטק או בחללי עבודה משותפים, מקומות שבהם המתח בין הטכנולוגיה לאנושיות מורגש ביום־יום.

פלוס אחד

לאחרונה השתתפתי בפרויקט 5050 של פיטר גבריאל, שבו הוא מזמין יוצרים לפרש מחדש ויזואלית את שיריו. בחרתי בשיר Here Comes the Flood, שהוא בעיניי שיר מופלא ומשל מרתק על בינה קולקטיבית.