מרתה ריגר: ״החוטים לא מסתירים את הפציעה, אלא מדגישים אותה״

באחת מנסיעותיה האחרונות לריו דה ז׳נירו, עיר הולדתה, נחשפה מרתה ריגר לשיח הליפה. המפגש עם הצמח ליווה אותה בחזרה ארצה, והיא ארזה איתה מזוודה מלאה בתרמילי ליפה. אז היא עוד לא ידעה שהליפה צומחת גם כאן ואפשר להשיג אותה בדוכני שוק לוינסקי, שקרובים לסטודיו שלה שבדרום תל אביב.

מתוך פרי הליפה יצרה ריגר גוף עבודות חדש, שממנו התגבשה התערוכה ״ליבה״ שמוצגת בימים אלה בגלריה B.Y5. בתערוכה, הליפה עוברת עיבוד בפורצלן נוזלי והופכת לגופים פיסוליים – היא נפרמת, נחתכת, נארגת ומורכבת מחדש לכדי אוביקטים פיסוליים ותלויי־קיר.

פעולת העיבוד של הליפה בפורצלן, שהוא חומר עדין, מדגישה את הניגודיות בין החומר הגולמי לבין התוצאה הפיסולית: קלילות לצד קשיחות, נקבוביות ושבריריות שמטעינים את הליפה במשמעויות של גוף, זמן ושימוש. ריגר נעה בין מחווה פונקציונלית לבין אוביקט אסתטי, בין זיכרון אישי לבין חומר אוניברסלי, ומזמינה להתבונן בליפה לא ככלי או כצמח, אלא כנשא של סיפור, מקום ותהליך.

את דרכה החלה ריגר בעבודות קרמיקה קטנות ושימושיות, ובהמשך פנתה לפיסול קרמי בקנה מידה מונומנטלי. היא התפרסמה במיוחד הודות לפסלי הביצים והבועות הענקיות שלה, שהפכו לסימן ההכר של עבודתה.

לראשונה בחיי החזקתי מסרגה, מה שבהמשך הפך לציר מרכזי בתערוכה ולחלק משמעותי מתהליך ההחלמה שלי. הסריגה הפכה לכלי ריפוי יומיומי. התחלתי בכובעים וצעיפים לא ממש מוצלחים – רק כדי להפעיל מחדש את הידיים, אבל גם כדי לייצר שקט נפשי

בעבודותיה היא משלבת פורצלן וחומרים מסורתיים עם גישה עכשווית. מאז 2011, בעקבות שהות משמעותית בג׳ינגדז׳ן שבסין – בירת הפורצלן העולמית, התחדדה שפתה הקונספטואלית והבינלאומית. עבודותיה מוצגות בישראל, סין, יפן, ארצות הברית ואירופה. היא זכתה בפרסים בינלאומיים חשובים, ביניהם פרס השופטים בפסטיבל הקרמיקה הבינלאומי במינו, יפן (2014), ונחשבת לדמות מרכזית בשדה הקרמיקה העכשווית.

״התערוכה הנוכחית היא מרחב של התחלה וסיום, מקום שבו הגוף והרגש נפגשים ונפרמים״, כתבה בטקסט התערוכה האוצרת עדי שבתאי פפו. ״מתוך המרכז הפנימי הזה נוצרים חומרים, זיכרונות ופעולות, וזהו גם המקום שאליו שבות חוויות הגוף לאחר פגיעה, טעינה ושינוי. התערוכה בוחנת פגיעוּת ופגיעה לא כאירוע נקודתי, אלא כתהליך מתמשך, ובתוך כך מציעה התבוננות בתהליכים של התכנסות, עיבוד ופרידה״.

המיצב המרכזי בתערוכה מתפקד כגוף חי. חוטים אדומים משתלשלים מקיר שגובהו כשני מטרים, נקשרים זה בזה, מסתבכים ונספגים אל תוך הרצפה שצבעה אפור בטון. הצבע האדום מזכיר דם, פצע, גוף וגם סוג של פעולה כירורגית; ומעלה קשר ישיר בין חומר, גוף וזמן. החוטים כורכים את האוביקטים העטופים – גופי הליפה המפוסלים, שמזכירים איברים או פצעים. אלו מתפקדים כמעין צלקות פועמות; אלמנטים קשורים זה בזה ומחוברים אל ליבה אחת.

לצד העבודה המרכזית מוצגים גם סדרת תחריטים. בקיר החומרים שמשמש בגלריה כמרחב מחקרי פתוח, מציגה ריגר עבודות שמביאות לידי ביטוי תהליכי עבודה, ניסיונות וחקר טכניקות שונות בפורצלן: יציקות, לחיצות, חריטות ושכבות חומר. כולן מתקיימות בפלטה מצומצמת של לבן עם נגיעות אדום, צבעוניות שמחדדת את המתח בין טוהר לשבריריות, בין גוף לפצע ובין שלמות לפירוק.

על הקצה

על גבי עמוד בטון שנמצא בצד החלל המרכזי, הציבה ריגר לאורך שבועות עבודות קטנות שאותן ״דחפה״ בחריצי הבטון. העבודות, שנראות כמו טחב קרמי בצבעי לבן ואפור, משתלבות באופן מושלם בגוף הבטון הגס. ״אף אחד לא הרגיש שאני משלבת את העבודות האלו בעמוד הבטון״, היא אומרת. ״זה נמשך שבועות ועכשיו זו ׳העבודה הסודית׳ בתערוכה״.

״הליפה פועלת בו־זמנית כחומר מנקה וכחומר שורט ופוצע. בעבודות שלי מוחזרים הגוף והאוביקט אל חומריותם, וגם אל זיכרון גופני מתמשך. הפורצלן הוא חומר שברירי ולבן, שעומד בניגוד מוחלט לאדום הדחוס והטעון של החוטים הסרוגים. האוביקט הגדול מאפשר רגע של עצירה, שקט ונשימה, אבל לא מבטל את הפגיעה או את הפצע. הוא מציע אפשרות ליחס אחר כלפיהם, אולי כתחילתו של תהליך ההחלמה הפיזי והנפשי שעברתי״.

למה הכוונה?

״אחרי 7 באוקטובר מצאתי את עצמי במצב הישרדותי. שני הבנים שלי גויסו כקצינים, אחד בצפון ואחד בעזה. חוויתי חרדה מתמשכת. לא מצאתי את נפשי. נרתמתי לעזור לבנות הזוג של הבנים, כולל היריון ולידה שקרו חודש אחרי תחילת המלחמה. בנפרד רתמתי את עצמי לפעילויות התנדבותיות של איסוף תרומות לטובת ציוד לחיילים. רגע השיא היה כשנסעתי לפגוש את הבן שלי שחזר מעזה. אז התפרקתי.

״הרגשתי על הקצה, ואז הגיע עוד שבר. בעודי בסטודיו נשברה לי עבודה, וכשיצאתי החוצה לזרוק אותה לפח – נפלתי ושברתי את שתי הידיים, את האף, השיניים והמרפק. זו היתה תחושה של שיתוק מוחלט, של שבר פנימי שכנראה הוצאתי אותו החוצה דרך הגוף״.

וואו. לא פשוט.

״כן. השיקום היה קשה. לא יכולתי לעשות כלום פרט למעט תרפיה בעיסוק, עד שחברה קרובה הביאה לי חוט סריגה ומסרגה ולימדה אותי סריגת קרושה. זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות עם ידיים מגובסות וכואבות: תנועה פשוטה, חזרתית, איטית, שלא דורשת כוח או דיוק, אלא נוכחות והתמדה.

״לראשונה בחיי החזקתי מסרגה, מה שבהמשך הפך לציר מרכזי בתערוכה ולחלק משמעותי מתהליך ההחלמה שלי. הסריגה הפכה לכלי ריפוי יומיומי. התחלתי בכובעים וצעיפים לא ממש מוצלחים – רק כדי להפעיל מחדש את הידיים, אבל גם כדי לייצר שקט נפשי. החזרתיות והעבודה המונוטונית יצרו מצב כמעט מדיטטיבי, שאיפשר לי להתמודד עם החרדה, חוסר השינה, המתח וכל המצב שמסביב. זה היה זמן שבו הגוף והנפש למדו מחדש לעבוד יחד״.

על הליפות היא מספרת שנכנסו לעבודות שלה עוד בזמן לימודי התואר השני באמנות שסיימה באוניברסיטת חיפה בקיץ 2023. ״הן התחילו כמחקר חומרי, אבל אז זה עוד לא היה בשל, והעבודה נשארה בסטודיו, מונחת בצד. רק אחרי הפציעה חזרתי אליהן, די במקרה. נתקלתי בהן שוב במקום שבו הונחו בסטודיו, והמגע בהן היה אלים וחד.

״הן שורטות, חותכות ופוצעות, וזה מה שהוביל אותי לעטוף אותן בחוטים אדומים, בתחילה כתגובה אינסטינקטיבית להגנה ולחבישה. האדום לא נבחר כסמל מופשט אלא כחומר הכרחי – צבע של דם, תפר, צלקת וכאב, שמופיע שוב ושוב בגוף ובזיכרון״.

בשלב הזה, היא אומרת, נוצר המפגש בין שני תהליכים מקבילים: הליפה כגוף שנשרף ונעלם אל תוך הפורצלן, והקרושה כפעולה ידנית איטית שמחזירה מגע, שליטה וחיבור. הסריגה נבנתה סביב גופי הפורצלן – הליפות, לא על פי תבנית מוקדמת אלא מתוך הקשבה לכל אובייקט שכל אחד מהם דרש חבישה אחרת, קצב אחר, צפיפות אחרת.

״החוטים לא הסתירו את הפציעה אלא הדגישו אותה, מחזיקים את הצורה במתח שבין פגיעוּת לאחיזה. כך נוצרה שפה חדשה ומאחדת: קרמיקה שמגלמת אובדן, שריפה והיעלמות, והסריגה האדומה שפועלת כתיקון זמני. החיבור ביניהן הוא לא רעיוני בלבד, אלא גופני ומעשי״.

ריגר מספרת שזו תערוכה שקשה לה רגשית. ״אני עדיין לא בטוחה שאני ׳אוהבת׳ אותה, אבל אני יודעת שהיא היתה הכרחית. היא נולדה מתהליך הריפוי שלי. הרגשתי שכחלק מהתהליך אני מקיאה אותה החוצה מתוך הגוף שלי. היום אני כבר מביטה קדימה, אל צבעים אחרים כמו כחול וירוק, אבל הסריגה תישאר איתי. היא הפכה לכלי עבודה, לא רק טכניקה״.

---

מרתה ריגר | ליבה
אוצרת: עדי שבתאי פפו
גלריה B.Y5, בר יוחאי 5 תל אביב
נעילה: 31.1