הפורום הכלכלי בדאבוס: מרינה אברמוביץ, JR ורונן תנחום

בחצי שנה האחרונה עבד רונן תנחום על היצירה Human Atmosphere, שמוצגת בימים אלה בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס (19-23.1) על גבי מסך ענק – 13X4 מטרים, ומקבלת את פני העוברים ושבים באולם הכניסה למרכז הכנסים בעיר. העבודה מדמה ציור נוף – בהשראת יצירות קלאסיות במוזיאון. אולם שלא כמו היצירות של הציירים הגדולים, הציור של רונן תנחום משתנה תדיר, ומגיב למזג האוויר ולתכני השיחה שמתנהלת… בין היצירה לצופים העומדים מולה.

העבודה מבוססת על הנוף של הרי האלפים, שעבר המרה למראה ציורי, באמצעות AI. היא מזמינה את צופיה למעין שיחה, ב־50 שפות, שמנהלת דמות־מספרת מבוססת AI, בעלת קול אישה. ״היא תמיד עונה בצורה מאוד פואטית – מדברת על האלפים ועל הטבע הסובב את דאבוס״, מספר תנחום.

תנחום הוא אחד מרשימה מאוד מצומצמת של אמנים חזותיים שהוזמנו לעטוף את הפסגה הכלכלית בתכנים אמנותיים, ביניהם מרינה אברמוביץ, מהאמניות הידועות ביותר בעולם, והאמן הצרפתי הנודע JR, שהתפרסם בעיקר בזכות פרויקטים אנושיים וחברתיים, מבוססי צילומים עצומי מידות.

פרויקט קודם של תנחום, Seeds of Tomorrow, אף הוא בהזמנת פורום הכלכלה העולמי, הוצג ביוני האחרון בוועידה הכלכלית בסין, והיה דומה, אך שונה באופיו. מוקדם יותר בשנה שעברה הציג במוזיאון תל אביב את בפריחה, עבודה אינטראקטיבית נוספת של תנחום, שאצרה טל לניר, שתרמה ויעצה לו גם בגיבוש העבודה הנוכחית, בדאבוס. בשנת 2022 תערוכת היחיד הראשונה שלו, טבע משלי, חנכה את גלריה פוסט ברמת השרון (אוצר: יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו).

יש לעבודה דמות או שהיא רק קול?

״היא רק קול, ואת יכולה לדבר איתה. לדוגמה – להגיד לה שאת רוצה להיות בג׳ונגל עם פנתר אז היא יכולה להכניס אותך לציור ג׳ונגל עם פנתר. כלומר מה שאת אומרת הוא הפרומפט. מה שהיה מעניין ומגניב במיוחד הוא שאני הגדרתי את האישיות שלה – השתמשתי במגבלות (כמו לעולם אל תגידי…) כדי להפיק ממנה את הביטוי הרגשי ואופי הנוכחות שרציתי לתת לה ולעבודה״.

מה ההבדל בין כל העבודות?

״העבודה בתל אביב התמקדה בפריחה וקמילה והציגה שינויים נראים לעין במעבר בין הרובד המילולי לוויזואלי. בכנס בסין הנושא העיקרי היה סביבה ואקולוגיה, ובהתאם לכך עשיתי עבודה שפעלה בסביבות עתידניות, נופים שעברו שינוי לסביבה חלומית, והוספתי לה הרבה מאוד שכבות של מידע״.

בעבודה Seeds of Tomorrow בלט מוטיב העננים, ששימשו לא רק כרקע, אלא ככוח מניע בתוך המערכת: הם ליוו את תנועת המשתתפים והפכו לאלמנט המחבר בין אדם, סביבה וטכנולוגיה. ״העננים סימלו צמיחה, מחזוריות והאפשרות להרמוניה – בין קהילה אנושית לבין המערכות האקולוגיות שסביבה. הפעם אני מתמקד בסביבה המיידית של דאבוס – הסטינג הוא של הרי האלפים. גם כאן תנועת העננים נוכחת אבל היא עוברת לתפקיד משני מול הנוף העוצמתי״.

איך עובד מגע היד שלך בשיתוף או בהכוון הבינה המלאכותית?

״התכנות נעשה באמצעות קוד – אני בונה את המסגרת, ואז את תמונת הרקע, ואז לוקח את הרקע עם מה שהיא אומרת, ובפנים יש עולמות שמתפתחים – אינטראקציה ויזואלית. כשאדם עומד מול העבודה הוא נכנס לתוכה, והבינה לוקחת את הדימוי לעוד רמה של ציור – כשהיא מעבדת גם את הפרומפטים שמתקבלים מהדובר וגם מהדמות המובילה (narator).

״היא פועלת על בסיס פקודות יסוד שהטמעתי מראש – לדוגמה, שהמראה של האדם המשתקף מהמסך יהיה מראה צעיר, שהסגנון הציורי יהיה אימפרסיוניסטי. כשהצופים מתרחקים הם כבר חלק מהתמונה ורואים את כל הגוף שלהם״.

באפיון התגובות שתפיק הבינה, אומר תנחום, יש הרבה פרומפטים שמנוסחים על דרך השלילה: לעולם לא מראה זקן; לעולם לא לנקוט עמדה או להתבטא בסגנון דעתני. ״ההגדרות נועדו גם לשמש שומר סף – כדי שלא תביע דעה, שלא תסתבך עם רגישויות פוליטיות – זו סביבה מאוד רגישה פוליטית וכלכלית״.

״אני אנסה דברים ויזואלית, אנסה להגדיר איך הדברים נראים. בשלבים ראשוניים אני מוציא 50 פרומפטים או יותר – ואני נעזר ב־AI לכתוב את הפרומפטים עצמם. אני ׳מאמן׳ אותו. בסופו של דבר, אני בנאדם והוא מכונה, ואנחנו צריכים למצוא שפה משותפת״

אני כל הזמן רואה בצד איזשהו דאטה, מה זה?

״הטקסט שרץ בצד הוא דיווח בזמן אמת ממאגר מידע של מזג אוויר מקומי, בדאבוס. זה משפיע על מראה העבודה – היא משתנה בהתאם לרמת אור השמש או עננות, כיוון הרוח, גשם, ועוצמתו״.

אתה מגיע לעולם האמנות מתחום אחר של אפקטים בקולנוע. איך קרה שאתה מציג לצד מרינה אברמוביץ ו־JR?

״הכל התחיל דווקא בארץ, בעקבות כנס של מטא בישראל לפני שנתיים, שבו הצגתי עבודה אינטראקטיבית ואחד האורחים היה האוצר של הפורום הכלכלי העולמי״.

עבודה מלפני שנתיים נראית מיושנת היום?

״לא, היא נראית טוב עדיין. אבל זה היה יותר בווייב מושאל מבלייד ראנר וכדומה. אמנם סביבות שלי, אבל האווירה לפי מה שביקשו ממני הייתה יותר קרובה לעולמות מוכרים מהקולנוע. משם נולדה ההזמנה להציג בסין, ושם לקחתי את זה יותר קונספטואלית – כחלון למציאות אלטרנטיבית. ועכשיו, העבודה החדשה, יותר חוזרת לתולדות האמנות ומנסה להשתמש בכלים של היום לעשות ציור בלייב AI״.

העבודות של תנחום מקבלות ביטוי גם בפרינטים גדולי מידות שמוצגים בחללי הוועידה, וגם בעבודה חיה שהוזמנה במיוחד לערב הפתיחה.

האנשים שבאים לשם הם לא בהכרח שוחרי אמנות. אבל גם הם בעיקר יודעים שזה שווה המון כסף 😊.

״כל אחד מגיע מעולם משלו. אלה אנשים שמובילים שינוי בעולם – אחד מנהל את מערכת הבריאות בהודו, אחד הקים עשרת אלפים בתי ספר באפריקה, אחד מדען טכנולוגי, אחד בנקאי־על ואחר משקיע בסטארט־אפים. אלה אנשים מאוד חדים, וגם המבוגרים שבהם, הם מאוד בעניינים. לדוגמה, נשיא של חברת אנרגיה שמפתחת פתרונות מאוד מתקדמים – סוללה שתספק את צריכת האנרגיה של הבית שלך לשנה. זה מאוד מעניין לחוות את המפגש שלהם עם העבודה שלי״.

לגמרי מעניין. וגם מעניין המהלך שלך, מעבודה עבור אולפני קולנוע, חצית קו בלתי נראה, והפכת לאמן ואפילו אמן חשוב בעולם, אם לשפוט לפי הסביבה הזו שבה אתה מציג כעת.

״אני מאוד מתרגש, ושמח שהעבודה שלי הגיעה לעיניים הנכונות, ואנשים שרואים את הפן האמנותי והייחודי של מה שאני עושה. האוצר, ג׳וזף פאולר (Joseph Fowler), הוא אחד מהאנשים האלה. מעבר למיצב Human Atmosphere, הוא הזמין אותי ליצור עבודה לייב לטקס הפתיחה של הוועידה; תכננתי ו׳הופעתי׳ עם הארט לקונצרט של ז׳אן בטיסט והפילהרמונית של ג׳נבה״.

וואו. אלה נגזרות של אותה עבודה?

״דומה. לקחתי את קטעי המוזיקה – מתוך ארבע העונות של ויוואלדי וקטעים של באך, מאהלר והיידן – ופיתחתי ארבעה מסכים של נופים, כל אחד באווירה אחרת, ועל גביהן יש תמונת נוף משתנה. בטקסט ישבו בקהל כ־20 נשיאים מכל העולם, ביניהם מקרון וזלנסקי וראשי הממשלות של קנדה, גרמניה, סין ואינדונזיה. פגשתי שם את המנכ״ל של בלאקהוק, שחלק לי מחמאות מאוד גדולות על המופע, כמו גם מנכ״ל הפורום – היה מאוד מרגש״.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Ronen Tanchum (@ronentanchum.art)

הטקסט הוא היד או המכחול שלך למעשה.

״ההבדל בין ציור או יצירת אמנות בכלים אחרים הוא שאני מנחה את התוכנה באופן מילולי. הפרומפטים הם סוג של סיפור ועלילה אך היא נותרת אבסטרקטית, עם אפיונים סגנוניים״.

סדרת העבודות של תנחום בדאבוס, גם המיצב וגם העבודות לתזמורת, מבוססת על ציורי נוף קלאסיים עם נופי הרים. תחושת הנשגב הרומנטי במבט של האדם על הטבע, בעקבות ציירי המאה ה־19, כמו קספר דויד פרידריך או ויליאם טרנר, ואן גוך, סזאן והאימפרסיוניסטים.

הדיבור הוא שכולנו יכולים לעשות AI, אז מה ההבדל?

״ההבדל הוא גם במיומנות, גם ביכולת להפיק תוצאה. בפרויקט הזה לדוגמה, ציידתי את הבינה במשפטים מתוך ציטוטים של ציירים – לדוגמה משפט שמיוחס לקספר דויד פרידריך ׳האמן אינו מצייר את מה שהוא רואה לנגד עיניו, אלא את מה שהוא רואה מתוך תוכו׳. בהשאלה אני יכול לומר שגם בעבודה עם AI – המערכת מתקיימת בתוכנו, היא נשענת על הוראות השפה שלי״.

אני מבינה שזה כמו ציור: אני יכולה ללמוד ציור או לצייר בבית (אפילו בכישרון לא רע), זה לא הופך אותי לג׳ורג׳יה אוקיף או פרידה קאלו.

״ההשוואה מצויינת. הדרך שבה אני עובד עם דברים היא שונה מהאדם הפשוט – אני מריץ מודלים של תכנות והידע שלי מאפשר לי לגשת ל־AI הרבה יותר לעומק מאדם שמצ׳וטט עם GPT. אני הופך אותו לסוג של יצור חי״.

אתה מתייחס אל מחשבים כאל יצורים, בדיבור שלך.

״לגמרי. אני באינטראקציה עם המכונה ויש לדבר הזה כל מיני שכבות, ואם את יודעת להשתמש במכונה היא יכולה להיות – כמו שאמרת – המכחול שלך באיזשהו אופן״.

איך אתה ניגש לדף הריק, מאיפה מתחילים?

״אני אנסה דברים ויזואלית, אנסה להגדיר איך הדברים נראים. בשלבים ראשוניים אני מוציא 50 פרומפטים או יותר – ואני נעזר ב־AI לכתוב את הפרומפטים עצמם. אני ׳מאמן׳ אותו. בסופו של דבר, אני בנאדם והוא מכונה, ואנחנו צריכים למצוא שפה משותפת״.

אגב שפה משותפת, איפה נפגשת העבודה שלך עם העבודות שיציגו JR ומרינה אברמוביץ, מה המכנה המשותף?

״אני חושב שהאוצר מחפש תחושה של התרוממות רוח ורגש חיובי. בהבנה שהייתה שנה מאוד מפלגת וקשה בעולם, רוויית קונפליקטים, רוח האוצרות הייתה להתמקד ברגש ובחושים״.

זו לא סתירה פנימית קצת – לחפש רגש בתקשורת עם מכונה?

״אני חושב שלא. AI הוא מעין מראה לאנושות, שעד היום לא הייתה לנו כמותה. זה מקום לבינה קולקטיבית. כלי שיודע לקלוט ולשקף לנו מה הדעה הפופולרית, הגישה שלו למאגרי מידע מאפשרת ניבוי טוב יותר. אבל מה זה הולך לעשות לנו – האנשים, זו שאלה של שימוש – אם זה הולך להיות כלי עבודה או המאהב שלהם או החבר שלהם או הפסיכולוג שלהם – אבל אין ספק שמעורב בזה רגש, שזה מפעיל רגשית״.

או הכלי שיגזול את הפרנסה שלנו, או הפייק שיגרמו לנו להאמין בו – יש סיבות לכך שאנשים נרתעים וחוששים מהטכנולוגיה.

״זה נכון. זה מטורף שאנחנו חיים בעידן שבו לא יכולים בוודאות להגיד מה אמיתי ומה לא אמיתי. אני חושב שיש לאנשים אינסטינקט הישרדותי, צורך להבחין מה מציאותי ומה לא. והרתיעה היא הישרדותית – אם אני לא מאמין לזה איך אני יכול לאהוב את זה, לסמוך על זה.

״בכל טכנולוגיה יש הטיה שמונחה על ידי מי שמתכנת או מי שהמציא – לעתים לטוב ולעתים לרע. אני חושב שמי שיידע להשתמש ב־AI נכון ולהכווין למטרות טובות, פיתוח והמצאה של דברים שאנחנו אפילו לא יכולים לדעת מה הם. העניין הוא כמה אנחנו נשארים אנושיים״.