גבולות גזרה // Dana Drift

מי?

דנה תודר, בת 25, מעצבת אופנה ואמנית תלת־ממד. בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, בעלת מותג קטן משלי, ועובדת כפרילנסרית עבור מותגים – בעיצוב, ייצור, ושילוב טכנולוגיות תלת־ממד לאופנה. זוכת שלושה פרסים בינלאומיים לעיצוב.

המותג

התחלתי את הלימודים בשנקר בגיל 19, בזמן הקורונה. למדנו אז מהבית וניצלתי את הזמן להתחיל ללמוד בעצמי תוכנות תלת־ממד, שאפשרו לי לייצר הדפסים ולהמחיש אותם במחשב עוד לפני שאני מייצרת. התחלתי לתפור בגדי ים עם הדפסי קאברים של אלבומים של אפקס טווין, ולהפיץ אותם בין חברים.

זה תפס תאוצה – תפרתי כ־100 בגדי ים בעצמי – מה שהיה הדרופ הראשון שלי, שהתפתח בצורה אורגנית. בתקופה שאחרי התמקדתי בעיקר בלימודים. התמקצעתי בתלת־ממד ובטכנולוגיות, זכיתי בפרס אנימציה לאופנה, בפרס חייטות, ובפרס עיצוב טקסטיל בטיוואן.

בין השנים ובמהלך הלימודים, עשיתי קורס ארט דיירקשן בסנטרל סיינט מרטינס׳ בלונדון. הצגתי עבודות אנימציה של בגדים שלי בגלריות ומוזיאונים, ועבדתי עם מותג תלת־הממד auroboros על תערוכה במוזיאון ויקטוריה ואלברט. עבדתי גם בשיתוף פעולה עם סטרטסיס – שם שילבתי את הידע שלי באופנה ובתלת־ממד, ובעזרת הטכנולוגיות שלהם יצרתי שיטה להדפסת תמונה בתלת־ממד על טקסטיל.

את הדרופ הבא של בגדי ים יצרתי בסיום הלימודים. הפעם הוספתי גם פרינטים של תמונות שצילמתי בסיני של גמלים וסוסים. אחר כך עיצבתי דרופ של תיקי עור, שהתחלתי לעבוד עליו עוד במהלך פרויקט הגמר בשנקר.

בפועל לא חשבתי על הפריטים כ״מותג״, אלא על מה שבא לי לעשות באותו הרגע. רגע אחד זה היה תיקי עור עם חיתוכי לייזר מיצירת אמנות ורגע אחר בגדי ים. רק עם הזמן ובצורה אורגנית הבנתי שיש חשיבות וצורך לחשוב על הדברים בתור מותג – עניין שאני עדיין מתקשה איתו רעיונית, כי אני לא רוצה להתחייב לאסתטיקה, אלא להתחייב למהות של יצירה.

בתחילת 2025 הוצאתי את הקולקציה הראשונה והתחלתי לחשוב כ״מותג״ שהשקתי תחת השם Dana’s room. באותו הזמן השקתי את האתר והתחלתי למכור באירועי פופ־אפ.

מאז ומתמיד חשבתי וראיתי את העולם דרך בגדים. אם אהבתי יצירה של מישהו, צילום שלי, קאבר אלבום – דמיינתי אותו כבגד. משם נוצרה הקולקציה המלאה הראשונה, בשיתוף עם שלוש אמניות- שיר מורן, זיו בראשי ובר זוטרא. השתמשתי ביצירות שלהן ותרגמתי אותן לצורה שבה אני דמיינתי אותן כבגדים.

קולקציה אחרונה

הקולקציה האחרונה הושקה בקיץ האחרון. חזרתי בה לבגדי ים ולפרינטים של צילומים שלי מסיני, לצד דברים חדשים שנוספו. את בגדי הים אני מייצרת היום מבד ממוחזר אקולוגי, אחרי שבעבר הייתי תופרת אותם מלייקרה רגילה. כך גם שאר הבדים שאני עובדת איתם שרובם טבעיים – כדי להתאים את עצמי לסטנדרט שחשוב לי. השקעתי עוד באיכות ובהרגשה, והגעתי לרמת גימור גבוהה יותר.

הקולקציה כוללת צילומים שלי, הדפסים שציירתי או יצרתי (כמו הדפס שמרפרר למצעים נוסטלגיים משנות ה־90) וגרפיקה שיצרתי בעזרתו של איתמר שטמלר. הקולקציה משדרת קיץ, נוסטלגיה ומשחקים של נוף.

מקורות השראה

בגדים הם המדיום האמנותי שבחרתי, ומתוך כך גם מגיע תהליך המחשבה שלי. הבגדים הם הדרך שלי ליצור באופן כללי, עוד לפני שהם בגדים.

ההשראה שלי מגיעה ממקום אישי, תחושה או רגש שאני רוצה לתת להם ביטוי במרחב. אני רוצה שמי שצופה בבגד מהצד, בין אם זה בחנות ובין אם זה ברחוב – ירגיש משהו. לא רק מי שלובש את הבגד. החוויה מבחינתי כוללת הרבה אנשים, לא רק את הלובש. אנחנו כולנו לובשים בגדים ובוחנים בגדים וזו דרך טובה לפזר עוד אמנות בעולם.

אני רוצה שאצל מי שצופה בבגד תתעורר לדוגמה נוסטלגיה, או אפילו בלבול. שההתבוננות תעורר את השאלה – ״רגע, מה ראיתי?״ ואת הצורך להסתכל שוב. בנפרד, חשובה לי גם התחושה של הלובש. אני רוצה שהבגד יהיה נעים ונוח וירגיש כמו בית.

אני שואבת השראה גם מעולמות הקולנוע והצילום, ממוזיקה, מאמנים אחרים, מריקוד ומספרות. לא קורה שאני רואה סרט טוב או הולכת לתערוכה טובה ולא כותבת תוך כדי רעיונות לבגדים. זה ממש מצית אצלי משהו.

השראה מגיעה גם משאלות פילוסופיות על בגד ומשמעות. פרויקט הגמר שלי, לדוגמה, נקרא Have I dressed myself correctly, ועסק במחקר של מהו תהליך הלבוש ומה קורה בו פילוסופית ופסיכולוגית. עד היום זה מעסיק אותי, מול עצמי ומול היצירה.

החלום הגדול

יש לי הרבה חלומות קטנים שמרכיבים ויז׳ן גדול. אני רוצה להגיע לקהל שאני ״אמורה״ להגיע אליו – אנשים שיבינו. זה מרגיש לי החלק הטריקי כי ליצור זה כביכול ״קל״, אבל לדאוג שהיצירה תגיע לאנשים שאמורים לצרוך אותה – זה החלק הקשה יותר.

אני רוצה ליצור פריטי קסטום, בין אם לאירועים, לקולנוע או לפרפורמנס. מרגש אותי לעבוד תחת בריף ולחבר את החזון שלי עם חזון של מישהו אחר. בנוסף, אני חולמת להלביש אנשים שאני מעריכה – מוזיקאים, שחקנים ועוד. וגם – להמשיך להתרחב אמנותית ויצירתית, לא לפחד להמשיך לחקור עוד חומרים, עוד מניפולציות, עוד אסתטיקות.

ארון פרטי

הארון הפרטי שלי נראה ממש רחוק מהמותג. מאז שאני עוסקת בבגדים אני לובשת פחות צבעים, והחלק של להתלבש קצת הפך עבורי למעמסה. זה לא כיף לי כמו שהיה פעם. המחשבה שלי על בגדים ממוקדת בעיצוב ולא בלבוש שלי, לכן הבגדים שאני לובשת צריכים להיות כמה שיותר נוחים. לעיתים אתחיל בהרכבה של לוק חלק ופשוט, ואז אוסיף משהו שלי שהוא צבעוני, או פריט צבעוני אחר מהארון.

אני קונה לעיתים רחוקות, לרוב אונליין מחו״ל. אני לא אוהבת להסתובב בחנויות. אני אוהבת אופנה יפנית אז קום דה גרסון, יוז׳י ימאמוטו ומרג׳יאלה הם המותגים המועדפים עליי, לצד מותגים בריטיים כמו לאברבוי של צ׳ארלס גפרי, סימון רושה מואהלולה ודילארה. אבל בסופו של דבר מרבית היום אני בטרנינג וחולצה של יוניקלו.

עתידות

אני רואה את עצמי מפתחת גוף עבודה מגובש ומזוהה יותר, נכנסת לעולמות האקססוריז והעור, יוצרת עוד שיתופי פעולה וממשיכה לחקור חומר וביטוי. עם זאת, לדבר על חלומות או על עתיד מרגיש לי לפעמים כמו משהו שיכול לנתק מהרגע של עכשיו, מהפעולה עצמה של היצירה. אני מרגישה שמתוך התמדה ויצירה, דברים כבר קורים מעצמם.

יצירה היא תהליך כמעט אלוהי בעיניי – מרגע שיש למישהו רעיון בראש ועד שהוא מגיע לאנשים אחרים, ומשם הקולקטיב והיקום מחליטים לאן זה יוביל. אני אוהבת לא לתכנן יותר מדי, לתת לעשייה להוביל, ולהישאר בכאן ובעכשיו – קצת כמו בהתחלה של המותג, לחזור למקומות פחות מתוכננים ולתת ליצירה להדריך את הכיוון.