אבנר שר חוזר אל עצמו במוזיאון ראלי בקיסריה

אבנר שר לא עוצר לרגע. אחרי שהציג באירועי אמנות בינלאומיים בדובאי, בברלין ובוונציה, אחרי תערוכת יחיד גדולה במוזיאון יפו ותערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל והביאנלה במוזיאון ארץ ישראל, בימים אלה הוא ממלא את חללי גלריית התערוכות המתחלפות במוזיאון ראלי בקיסריה. משרד האדריכלים המצליח שלו מעסיק 10 אנשים, ולשאלתי, האם הוא לוקח לעצמו כיום יותר זמן לאמנות הוא נאנח בכבדות ואומר שדווקא להיפך.

״בזמן האחרון שינויים במשרד העבירו הרבה מהכובד היומיומי אליי אישית, וזה משאיר מעט מדי זמן לאמנות״. ולמרות זאת – בתערוכה ״אבנר שר – עבר, הווה, חיים״ הוא מציג עבודות חדשות לצד אוצרות נשכחים שמצאה האוצרת אורלי אהרוני בחיפוש עיקש בסטודיו. לראשונה הוא מציג ציורים ופיסול בחומרים שונים, ומראה צד אחר שלו, יותר ניסיוני.

וכך, דווקא מתוך האין זמן, צמחה תערוכה מפתיעה. אולי בזכות הקירבה הגיאוגרפית לביתו ומשרדו, או אולי היה זה תזמון מוצלח, שהביא אותו למוזיאון ראלי – חלל לא שגרתי שמוקדש רובו ככולו לאוסף אמנות מדרום אמריקה ואוסף סוריאליסטי (עם משקל רב לעבודות של סלבדור דאלי) וממעט להציג אמנות עכשווית.

איך נולדה התערוכה?

״הרעיון התחיל להתגלגל לפני כשנתיים. זה מוזיאון פרטי, עם קרן שהגדירה באופן מאוד קפדני את הטיפול באוסף ולפני כשנתיים נוצר קשר ובעקבותיו ההזמנה להציג תערוכה. האוצרת אורלי אהרוני הפתיעה אותי בנקודת מבטה. היא זיהתה את התהליך של צמיחה מתוך כאוס. אני מתחיל בהרס – השחתה ממש – ומשם אני מתחיל לבנות מחדש, כמו פרשנות לכתמי רורשאך״.

אהרוני מתארת את התהליכים הניסיוניים שלו בחומרים כמו מדען משוגע במעבדה: ״על מנת להימנע משימוש בחומרי צבע, שר משתמש בחומרים, כמו אבקת כביסה, יין אדום ויוד, הקיימים בסביבתו. בתחילת דרכו האמנותית עבד בצבעי אקריליק ובצבעי שמן. אך בסוף שנות ה־90 החל לעשות שימוש בחומר האקולוגי שעם, שהפך לאמצעי הביטוי המרכזי ביצירותיו״.

זו חתימת היד המזוהה שלך.

״מאז שהצגתי לראשונה בגלריה מבט ב־2002 אני עושה עבודות שעם, בחריטה, שריפה, גריעה ועיבוד. אבל אורלי הצליחה להוציא ממסתרי הסטודיו ולהציג בפניי עבודות ישנות שלי – ציורי שמן וטיח, וממש יצרה לי דז׳ה וו. כאילו פגשתי את עצמי הצעיר – הבנתי לפתע שההתמסרות לשעם דחקה את המדיומים האחרים הצידה.

״ההתבוננות המחודשת שלי עצמי בעבודות מוקדמות שעשיתי, גרמה לי להבין שלכל אורך הדרך אני כל הזמן ממציא, והולך לכל מיני כיוונים. אני מרגיש בר מזל על הפידבק של עולם האמנות, העניין, והתערוכות שהשתתפתי בהן, במוזיאונים וגלריות בארץ ובחו״ל״.

התיידדת מחדש עם עבודות מוקדמות, הן נראות פתאום רלבנטיות?

״הרלבנטיות שמצאתי בהן היא האופטימיות של הגיל הצעיר. זה הפתיע אותי, כי זכרתי את עצמי אחרת. גדלתי כבן יחיד, עם אבא ניצול שואה. אמא נפטרה בגיל צעיר ובבית לא דיברו. מנזר השתקנים. והנה העבודות שלי מגיל 21-22, בהן אני רואה כמיהה לנפש קרובה, לאח או אחות, איזו פנטזיה שמצאה מקום לביטוי בציור״.

למה הכוונה שאתה ״מתחיל בהרס״?

״הכל התחיל מגרפיטי שנתקלתי בו בבית הפנקייק בכביש החוף – משהו בוונדליזם ובחופש שראיתי שם, למולו הרגשתי שכל העבודות הצבעוניות מאבדות את כוחן למול העוצמה של ההרס והחריטות על החומר. וככה עברתי מציור לעבודה בטיח ובחומרים אחרים. שעם הוא חומר מאוד מתמסר, ועשיתי בו ניסיונות לקלקל ולראות מה נוצר.

״יום אחד ביקר אצלי בסטודיו אפרים בן יקיר, שהיה בעלי גלריה מבט, והוא אמר – עזוב את הצבע, תעשה עוד מזה – ויש לך תערוכה אצלי בעוד שנה. אני חושב שהמוטיב הזה של להשחית בזעם, לקלקל ואחר כך להירגע ולהוציא בריאה מתוך הכאוס הזה – זה משהו שהבשיל בתוכי״.

בשיא המלחמה, הקונסוליה הישראלית רצתה שישתתף אמן ישראלי בתערוכת פיסול גדולה בדובאי. אני הצעתי פסל סביבתי שמורכב מ־10 אובליסקים בגובה 4.5 מטר, שהתבססו על מכות מצרים. במקום עשר המכות הוא נקרא ״מעבדות לחירות״

על פני העבודות נראה ״הקשר האדריכלי״, רישומים וחריטות, שמהדהדים כמו רישום אורבני, תרשימי נוף במפות שיצרת.

״נכון. וגם השפעה של ארכיאולוגיה ושכבות מהעבר. כל השנים במקביל לאדריכלות, עוד מימיי כסטודנט, עבדתי בחפירות ארכיאולוגיות. הייתי מעורב בחפירות בכניסה לחיפה וזה מלווה אותי עד היום. הגילוי בארכיאולוגיה מתחיל מפיסה שמציצה, מדברים הרוסים שאנחנו משחזרים ומגלים רמזים למבנים אורבניים שנכחדו.

״הדוגמה הידועה היא כמובן פומפיי והדימוי של ערים עתיקות כאלה. כל אדריכל וארכיאולוג יודע שהמבנה האורבני דומה, זהה אפילו. אני נמשכתי אל הלוגיקה האורבנית הזו שגם מעידה על טבע האדם, איך מתארגנת סביבה אנושית.

״בברלין, בתערוכה שאצרה דרורית גור אריה בגלריה סירקל, הצגתי עבודה שיוצרת הקבלה בין חומת ברלין לחומת העיר העתיקה בירושלים. במניפסטה בפלרמו עשיתי עבודה דומה. בוונציה הצגתי משהו אחר – שמתבסס על המושג ׳ספוליה׳ – מילה ביוונית שמדברת על שימוש חוזר בכל מיני חלקים מכל מיני תקופות.

״בתערוכה הנוכחית אורלי בנתה שולחן עבודה שעל גביו נראית מחזוריות החיים כאן – גירוש כזה וגירוש כזה, בית מקדש ראשון ושני, הרומאים, הבבלים, הכתב המסופוטמי, ממצאים מהקדמונים במערות – אני לוקח ומחבר בין הממצאים מתקופות שונות ומוציא מהן משמעות חדשה. זה גם מקור המפות שאני יוצר, שנראות כמו מפות עתיקות אבל הן מפליגות בדמיון״.

בשנה שעברה הצגת בתערוכת פיסול בינלאומית בדובאי, מרגש להציג במדינה ערבית בתקופת משבר כה חמור?

״העבודה בדובאי הייתה הפרובוקציה הכי גדולה – בשיא המלחמה, הקונסוליה הישראלית מאוד רצתה שישתתף אמן ישראלי בתערוכת פיסול גדולה במרכז הסחר של דובאי. אני הצעתי פסל סביבתי שמורכב מ־10 אובליסקים בגובה 4.5 מטר שניצבו בשתי שורות, ועליהם סימבולים שהתבססו על עשר מכות מצרים. בתבונה יעצו לי לשנות את השם, ושינתי אותו, במקום עשר המכות הוא נקרא מעבדות לחירות. וכך העבודה התקבלה והוצגה במשך שמונה חודשים״.

איך התערוכה הנוכחית משתלבת במוזיאון?

״היא דווקא לא משולבת, אלא שוכנת בגלריה נפרדת שמוקדשת לתערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית. היא נמצאת בצמוד לאולם העתיקות של קיסריה״.

אתה אוהב את השכנות הזו – גם במוזיאון יפו (בתערוכה שאצר יובל סער, האוצר הראשי של פורטפוליו) הצגת בסמוך למוזיאון העתיקות.

״נכון, אני ממש אוהב את זה. אני נהנה לראות את השכבות הללו ואת הסיפורים שעולים מהן. אבל המיוחד בתערוכה הזו היא הראייה השונה של האוצרת: השולחן הגדול שבמרכז נראה כמעבדה, על גביו ותחתיו עבודות מכל הסוגים. ומסביב היא הצליחה ליצור פנורמה של עבודות שלי מתקופות שונות. לאלה מצטרפים פסלים שאני עושה בשנתיים האחרונות ועוד לא חשפתי עד כה.

״המורה שלי לפיסול אומרת שאני כל הזמן מנסה להמציא דברים חדשים. זה נכון ולא נכון – אני אוהב להתנסות. אני מצייר ורושם, ויש לי עין לריאליסטי – ההחלטה לכלול בתערוכה עבודות מוקדמות, ממש מנעוריי – היא סוג של הצצה למסלולים שבהם עסקתי ונטשתי. אני לא חושב שמישהו ראה ציורים שלי קודם.

״מראה המעבדה, יש מי שיגיד בלגן, אבל זה מה שלוקח אותי לארץ לא נודעת. וזה מאפשר להבין למה אני מתכוון כשאני אומר שאני מייצר כאוס ומשם מוצא את הדרך שקוראת לי חזרה, אל הסדר וההיגיון הפנימי. יצירתיות היא לא משהו שאפשר ללמוד מספר, זה משהו שבא משום מקום – כמו שאמר איינשטיין שהדמיון הוא יותר חשוב מהמדע״.

משהו שאתה לוקח מהתערוכה הזו כבר לדבר הבא?

״חד משמעית. כל ניסיון כזה מחזק את התשוקה שלי לחפש ולא ללכת על הדבר הבטוח והמורגל, אלא להרשות לעצמי לגעת בכל מה שימשוך את ידי, את לבי. אני חושב שהכול קשור לסוג של התאהבות – אני מגלה מחדש כל מיני אהבות שלי, חומרים שאפילו לא ידעתי שאני מתגעגע אליהם״.

---

אבנר שר | עבר הווה חיים
אוצרת: אורלי אהרוני
מוזיאון ראלי קיסריה. נעילה: מאי 2026
שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי, 13 בפברואר, בשעה 11:00