הבית בבית נקופה: ״זה באמת וואו בלב״

יובל: הי דני, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו?

דני: מצוין. יש תקווה טובה, לא?

יובל: על פניו כן, אבל מי יודע מה צפוי לנו. נראה לי אי הוודאות היא הדבר הכי קשה. איך זה אצלך? אדריכלות זה תמיד משהו לטווח ארוך

דני: אי הוודאות פה קטנה מאוד ותקופתה גם קצרה מאוד ביחס לפעמים אחרות. לגבי האדריכלות -דווקא לא, בדיוק כמו בקניית כל מוצר אחר: הכל פסיכולוגי. אם אין מצב רוח באוכלוסיה, או לחץ וכו׳, אז גם שם יש עצירה. 

במשך ארבע שנים היה קשוח מאוד, זה התחיל עם המהפיכה המשטרית והמשך עם המלחמה. רק בחודשיים־שלושה האחרונים באמת המצב התחיל להתאושש

יובל: שרק ימשיך ככה. אנחנו פה כדי לדבר על אחד הפרויקטים האחרונים של המשרד שלך, בית בבית נקופה, שלקח לי זמן להבין מה אני רואה בתמונות וממש הייתי צריך לבקש שיסבירו לי מה זה כל התעלות האלו, איפה הכניסה לבית, אם זה בית מגורים בכלל…

דני: כן…. ביננו, אני חושב שזה הבית הכי יפה שעשיתי או הכי משמעותי לי – זיקוק התפיסה שלי של אדריכלות: פנטזיה שהופכת למציאות

יובל: יכול להבין לגמרי. בוא נתחיל בפרטים היבשים: מי פנה אליך, מה ביקשו, מתי זה היה

דני: פנו אלינו ב־2017 זוג שרכשו קרקע בבית נקופה. כן: אוגוסט 2017. אתה קולט?????? 8 שנים… כמעט 9

יובל: וואו, לגמרי, כמו שאמרתי – אדריכלות זה תמיד משהו לטווח ארוך

דני: הם ביקשו בית פרטי, לא מעבר. הם ראו באתר שאנחנו עושים דברים מיוחדים אבל לא באו בדרישות מיוחדות. אף אחד לא בא אלינו עם איזשהן דרישות מיוחדות. אני פשוט לוקח את זה לשם

זה התחיל כשבתור ילד הייתי תמיד נמשך לפטיואים שהיו במבני הציבור של שנות ה־50 וה־60 בארץ. זה הקסים אותי, התחושה שזה עשה לי בלב. זה הרגיע אותי מצד אחד, הפתיע אותי מצד אחר, ונתן לי לחשוב. להרהר. זו מהות האדריכלות בעיני

דני: אז כן, הם רוצים בית טוב, שיהיה מקורי אולי, אבל אף אחד לא בא אליך ואומר לך ״תעשה לי בית שלא ראו״. בעצם כן, אבל לא הם… יש כמה מעטים כאלה. בסוף זו פרוגרמה רגילה לגמרי: 5 חדרי ילדים, אגף הורים, מארחים הרבה וכו׳ וכו׳. הפרוגרמה די חוזרת אצל רובם

יובל: אוקיי. מאיפה מתחילים? ומאיפה בכל זאת הגיע בסוף הרעיון של כל תעלות המים?

דני: רעיון המים התחיל התחיל אצלי לפני כן כרעיון של הכנסת צמחייה פנימה לתוך חללים גדולים וכך להפוך אותם לאינטימיים יותר; ⁠יותר כיווני אויר; ⁠הכנסת אור טבעי לתוך אותם חללים בחלק הכי פנימי.

⁠בתכל׳ס זה התחיל כשבתור ילד הייתי תמיד נמשך לפטיואים שהיו במבני הציבור של שנות ה־50 וה־60 בארץ. אבא שלי היה סוחב אותי לבדיקות בבית חולים של סבתא שלי, והייתי מתייבש שם שעות (זו לא התקופה ששולחים את הילדים לחוגים. לא אותי בכל אופן), ואז הייתי הולך לפטיואים הללו שהיו בקופות חולים או בתי חולים של פעם (ברחוב הדסה וברחוב זמנהוף בתל אביב, לדוגמה).

זה הקסים אותי, התחושה שזה עשה לי בלב. זה הרגיע אותי מצד אחד, הפתיע אותי מצד אחר, ונתן לי לחשוב. להרהר. זו מהות האדריכלות בעיני. אז היתה לי אבולוציה בנושא.

לפני הבית הזה עשיתי כבר בתים שבמקום חזית אחת יצרתי שתי חזיתות לסלון. משם זה התפתח לשלוש חזיתות, ואז ממש כבר להעביר רצף של ״נחל״ / צמחייה לתוך הבית כרצועות אור ממש שחודרות

אני אוהב ליצור ממש תחושת קסם בתוך מבנה. מעולם לא סבלתי את הווילות המשמימות הללו של ״רעננה״ עם ריצוף קרמה מרפיל, ושטחים ענקיים מרוצפים ללא אור באמצע וכו׳. כמו בית עלמין ירקון

יובל: ועדיין, יש איזה מנעד של אמצע בין בית עלמין למים שנכנסים ככה הביתה. זה שאתה לא בן אדם של אמצע כבר הבנתי… אבל צריך גם משפחה שצריכה לחיות בבית ולא תמיד מה שנראה יפה בתמונות שימושי בסוף ליום־יום?

דני: צודק לחלוטין, זה קודם כל חייב להיות שימושי לגמרי. בלי זה אין לזה שום הצדקה או היתכנות. ולכן, זה לא נחשב בשטחי הבניה, כך שאתה לא ״מבזבז״ שטחים. ⁠⁠אתה מייצר סביבת אקלים הרבה יותר חסכונית כי יש אוורור אמיתי. אתה מוריד את הטמפרטורות של המבנה בגלל האוורור וחוסך הרבה חשמל כי אתה מכניס אור טבעי. 

הדבר היחיד שמה? יהיה טביעות ידיים על הזכוכית? זה כבר באמת לא מעניין. וזה גם הרבה יותר פרקטי, כי כמו במציאות, אנשים פחות אוהבים להיות באזורים חשוכים. ״האיים״ הללו מאיידים את האזורים החשוכים המתים של הבית

יובל: ופרטיות ובידוד מאור כשרוצים בכל זאת? הווילונות מצליחים לייצר אותם?

דני: ברור. הפרטיות מושגת על ידי סבכות ומייצרות גם הצללה. מעבר לכך יש עוד שכבת הצללה נסתרת שלא רואים כי אנחנו עושים אותה שקועה בתקרות בטון של צלונים או וילונות האפלה. זה לא מוזיאון. זה בית בסופו של דבר, אבל עם התרוממות רוח

הדבר היחיד שמה? יהיה טביעות ידיים על הזכוכית? זה כבר באמת לא מעניין. וזה גם הרבה יותר פרקטי, כי כמו במציאות, אנשים פחות אוהבים להיות באזורים חשוכים. ״האיים״ הללו מאיידים את האזורים החשוכים המתים של הבית

יובל: אז אם לחזור לפרוגרמה: בוא נחזור לאיך הבית בנוי, חלוקה לאגפים/מפלסים וכן הלאה – מה קורה שם, מהכניסה לבית דרך הבריכה הקטנה

דני: אתה נכנס לתוך מתחם לא מוגדר (בכוונה), על מנת לפתוח אותך להרגיש ולא להיתקע בקבעון (כמו שאתה רואה ציור אבסטרקטי). ואז דרך שביל אתה מגיע אל גשר שחודר ועובר מעל חצר אנגלית רחבה ואתה הולך בין צמרות העצים. אני מאוד מחובר לתהליך ההליכה הזה, זה תמיד היה לי מן חלום בהקיץ, ולא רק בהקיץ – ההליכה בין צמרות העצים.

משם אתה ממשיך ללכת על מדרכים בתוך המים עד שאתה מגיע לדלת הכניסה. הרעיון לייצר בילד־אפ, בדיוק כמו בסרט. בממד הזמן שבו אתה הולך, אתה מושפע וחווה. אני ״משחק״ על ממד הזמן בעיקר.

ואז כשאתה נכנס אתה מצפה לראות את הבית כבר, אבל לא! אתה פותח הדלת ורואה שוב טבע, מים, ובסוף יש קיר הצללה, סבכה, על מנת לייצר אינטימיות ועדיין שהטבע יהיה בתוך.

ואז משם או שאתה פונה ימינה לחלל הציבורי שמולו גם פטיו שמייצר הפרדה/סמי הפרדה בין איזור הסלון לאיזור השולחן ופינת האוכל. על ידי כך אתה מייצר חללים אינטימיים שונים לגמרי – בתחושה, באור, במרחב. לחילופין, אם פנית שמאלה יש את מדרגות הירידה לקומת המרתף ואגף ההורים

יובל: איך מחולקת הקומה התחתונה? מה היא מכילה?

דני: היא קומת ״הילדים״, ארבע סוויטות ילדים שבכל אחת יש חדר שינה וסלון קטן משלה. וחוץ מזה חדר כושר וכו׳

יובל: ואיפה ההורים?

דני: קומת הקרקע. יש להם ילדים גדולים, כולם שם בצבא ואחד לפני

יובל: מה שנקרא לא יעזבו כל כך מהר את הבית…

דני: ברוררר. יש גם גינה פרטית של הילדים שם. אתה יכול להשאר שם עד הפנסיה

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Dan Israelevitz (@danisraelevitz)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Dan Israelevitz (@danisraelevitz)

יובל: אהבתי. אז עוד שאלה – תגיד משהו על הפתחים העגולים בתקרות שמכניסים אור?

דני: חשוב לי להכניס את האור פנימה. האדריכלות עצמה של הבית היא בקווים ישרים. כנ״ל הקירות. חשוב היה לי ליצר אור שנשפך פנימה, בניגוד לקירות. 

האור שנכנס דרך עיגול מתנהג אחרת: הוא לא נשפך בקו. הוא מתפזר. הוא נוגע. הוא נע. ממש נע. אפילו משתולל. הוא מצייר זמן על הרצפה, על התקרה ועל הקירות. זה לא מילים גבוהות, זו המציאות אחד לאחד

יובל: נייס. מה עוד. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

דני: כן. הרעיון היה באמת ליצור דינמיות של חלל שמשתנה במשך היום, ואני חושב שהצלחתי, שזה יעבוד כאן במלואו. שוב, מה שבעיני באמת הכי חשוב באדריכלות: ליצור בך תמיד משהו בפנים שתופתע; לייצר גם רוגע; ולייצר חשיבה/הרהור.

יצרתי כאן מרחב שבו חללים מתחלפים ומעין מנגנון של חלל של חשיפה מתמשכת. הכל דואלי, ומתגבר. כל מסה מובילה לבאה, ואז הזמן מייצר את הדרמה. הזמן הופך להיות ״חומר״. 

אי אפשר להמחיש את זה בתמונות, בתוך הבית זה בית פסיכי לגמרי. תראב בסרטון הקצר איך האור רץ על התקרה ועל הקירות. בלי פוטושופ, AI או כל אמצעי עיבוד כזה או אחר. נטו מציאות.

זה באמת וואו בלב