להקת פונץ׳: קול ייחודי, שלא התיישר לגמרי עם המיינסטרים

פונץ׳ היא אחת הלהקות החריגות בנוף הרוק הישראלי: לא בגלל להיט אחד (ולא חסר לה כאלה), לא בגלל רגע שיא (גם כאלה יש לה לא מעט), אלא דווקא בגלל הרצף וההתמדה מלאת ההשראה. ארבעה עשורים של פעילות, פרידות וחזרות של הרכב עם קול ייחודי, שלא התיישר לגמרי עם המיינסטרים. מהימים הראשונים של תחילת שנות ה־90 ועד היום, פונץ׳ פעלה ופועלת כאוטונומיה מוזיקלית, שקשה להגדיר במילה אחת: להקה, קולקטיב, או פרויקט מתמשך שבו אנשים נפגשים, שרים ומפיקים אלבום.

פונץ׳ הוקמה באמצע שנות ה־80, מתוך סצנת רוק תל אביבית קטנה, בתקופה שבה הקלטת דמו הייתה צעד הראשון (ובמקרים מסויימים גם האחרון) של להקה בתחילת דרכה. יוסי בבליקי, אז בחור צעיר אחרי שירות צבאי, חיפש דרך להקליט חומרים שכתב, בלי תכנית מסודרת או חלומות ארוכי טווח. מפה לשם – נולדה לו להקה.

לקראת המופע בפסטיבל המגבר שיתקיים ב־11.2 במרכז ענב לתרבות בתל אביב, שבו תחגוג פונץ׳ 35 שנה לאלבום הבכורה שלה, חוזר בבליקי אל תחילת הדרך: השנים הראשונות, האלבום הראשון, והאופן שבו הלהקה התגבשה מתוך סצנת רוק תל אביבית קטנה של סוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90. לבסוף, הוא גם לא חוסך בביקורת שלו על מה שקורה בסצנת האינדי בשנים האחרונות.

״השתחררתי מהצבא ב־1986, ויחד עם אלי שאולי ושלומי רוזנבלום הקמנו את פונץ׳״, מספר בבליקי. בעיניו, חשוב לדייק גם בהגדרה, כי ״פונץ׳ היא לא להקה שחוזרת אחרי הרבה שנים, אלא כזו שפועלת ברצף כבר ארבעה עשורים. זה ממש לא מובן מאליו״.

תוך שנה־שנתיים כבר היו לנו כמה שירים ברדיו. הופענו בברים בתל אביב וגם במועדון התיאטרון. בזמנו היו שלוש להקות עיקריות: משינה, פופלקס ופונץ׳. להיות מוזיקאי, להיות ברוקנרול – זה היה עניין גדול מאוד

ההתחלה, כמו שמתאר בבליקי, ממש לא נראתה כמו תחילתו של סיפור ארוך. ״השתחררתי מהצבא, לקחתי את מענק השחרור, אבא שלי נתן לי עוד כמה לירות, ויחד עם שלומי רוזנבלום וחבר נוסף, הקלטתי שני שירים. אני חשבתי שזה יהיה פרויקט סולו. לא היה ברור שתהיה לי להקה״.

את הקלטת הם שלחו לגלי צה״ל ומשם הדברים התגלגלו. ״תוך שבועיים כבר הייתי פיזית בגלי צה״ל, הראו לי את התקליטייה. חודשיים אחר כך כבר רצו להשמיע אותנו, ואז שאלו אותנו שאלה מתבקשת – איך קוראים לכם? ולא היה לנו מושג״.

ברגע של אילתור, בבליקי פלט את השם שד״ק – שמאל דתי קיצוני. ״אמרו לנו: ׳ככה תצליחו?׳ אז החלפנו לפונץ׳ כי היינו צריכים לסגור שם ממש באותו ערב. לרגע לא דמיינתי שזה ילווה אותנו ב־40 השנים הבאות. אפילו חשבתי שנחזור לשד״ק מתישהו״.

שום דבר לא היה מיידי

הדרך לאלבום הראשון של פונץ׳ הייתה ארוכה, אבל במונחים של סוף אותה התקופה – היא הייתה מהירה. ״תוך שנה־שנתיים כבר היו לנו כמה שירים ברדיו. הופענו בברים בתל אביב וגם במועדון התיאטרון. בזמנו היו שלוש להקות עיקריות: משינה, פופלקס ופונץ׳. להיות מוזיקאי, להיות ברוקנרול – זה היה עניין גדול מאוד״.

בגיל 23, בבליקי כבר מצא את עצמו בפריים טיים. ״״פתאום הופעתי בתוכניות בטלוויזיה, כל המדינה רואה ילד שעוד בקושי עזב את הבית״. במקביל, התפתחו אצלו ציפיות גבוהות שהפכו לאכזבות. ״באותם ימים הייתי מאוכזב. הייתי בטוח שאצליח הרבה יותר. הרגשתי שמגיע לי יותר. היום זה נשמע אולי יומרני, אבל אז זה היה מאוד אמיתי״.

הציפיות שלו התפתחו גם מתוך האופן שבו רוקנרול נתפס בתחילת שנות ה־90 – ז׳אנר בועט וקולני עם עמדה ברורה, אחריות והמון השפעה. ״גדלתי על זה שלרוק יש אג׳נדה חברתית, שעושים פה מהפכה במדינה. וגם רציתי להיות כוכב. הכול היה מעורבב אצלי״.

במציאות הזו, חוזה עם חברת תקליטים היה כמעט תנאי בלעדי להתקדמות בתעשייה. בלי חוזה, האפשרות להקליט אלבום באופן עצמאי הייתה יקרה מאוד. ״אם לא היה לך חוזה, היית צריך למכור כליה. היית צריך סכום של 40-50 אלף דולר רק כדי להקליט תשתית של אלבום״.

עם להיטים כמו ״ונדמה שישוב״, ״עדינה״ ו״אני מאוהב בבחורה מבת ים״, אלבום הבכורה פונץ׳ יצא ב־1991, ואחריו ״הצוללת״ ב־1992. שני האלבומים יצאו בזמן קצר יחסית והציבו את הלהקה במרכז הרועש של סצנת הרוק המקומית. אבל הקצב הזה לא נשמר.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בהמשך הדרך הגיעו עצירות, פרויקטים פרטניים וחזרות מחודשות. אבל מנגד, זה לא הגיע מתוך כוונת פירוק, אלא מהרצון לנוע באופן מתמיד. ״ב־1996 כבר חזרנו לכתוב יחד. ב־2007 הוצאנו את האלבום הרביעי. שום דבר אצלנו לא היה מיידי״.

לדבריו, אחת הסיבות לכך טמונה באופי של פונץ׳. ״זו תמיד הייתה מסגרת של קולקטיב. עברו בלהקה המון אנשים, לכן זה אף פעם לא היה רק ארבעה אנשים וזהו״. דווקא ההרכב המתחלף הרגיש כמו חלק בלתי נפרד מהמהות: פרויקט מוזיקלי שמשתנה בלי הרף ומתאים את עצמו לרוח התקופה ולאנשים שפועלים בתוכו.

גם הקריירה הסולואית שבבליקי פיתח במקביל מעולם לא נתפסה אצלו כבריחה מהלהקה, אלא דווקא כהרחבה שלה. ״יש אנשים שמוציאים ממך איכויות מסוימות, ואחרים איכויות אחרות. רציתי לצאת רגע, למצוא בי קולות אחרים. ובסוף החיבור לפונץ׳ תמיד חזר. כנראה שהוא חזק יותר מכל ניסיון להתרחק״.

ודווקא מתוך החופש שהיה לו כדי לבחור בין קריירת סולו ללהקה, בבליקי מצליח לזהות מה מונע מיוצרי אינדי לפרוץ היום. ״הרמה של היוצרים כאן היא מטורפת. הדמיון, הכתיבה, הביצוע – הכול שם. אבל מה שחסר זו המערכת והפלטפורמה לקידום.

״מעולם לא היה קל יותר ליצור מוזיקה, אך גם מעולם לא היה קשה יותר להפוך אותה לנוכחת באמת בשיח התרבותי. יש אולפנים ביתיים, יש פלטפורמות דיגיטליות, חשיפה לחו״ל – אבל קשה למצוא את המסלול הנכון״.

בעיניו, התקשורת המוזיקלית, שבעבר הייתה גשר הכרחי לחיבור בין האמן לקהל, כבר לא באמת קיימת. ״זה ביזיון. אין היום דרך אמיתית ל׳פונץ׳׳ הבאה או ל׳איפה הילד׳ הבאה להגיע לפריים טיים, חוץ מתכניות ריאליטי. פעם היו לנו דמויות איקוניות כמו יואב קוטנר, יוסי כסיף או מיכל ניב – אנשים שיצרו מרחב מוזיקלי, נתנו אמון ואפשרו לאמנים צעירים לפרוץ קדימה.

אין היום דרך אמיתית ל״פונץ׳״ הבאה או ל״איפה הילד״ הבאה להגיע לפריים טיים, חוץ מתכניות ריאליטי. דווקא בעידן של שפע פלטפורמות דיגיטליות כמו יוטיוב או ספוטיפיי, נוצר ואקום. יש סצנה חיה, בועטת ומגוונת – אבל חסרת מרכז כובד. אתה מתלהב מהכישרון אבל בוכה מחוסר הסיכוי

״דווקא בעידן של שפע פלטפורמות דיגיטליות כמו יוטיוב או ספוטיפיי, נוצר ואקום. יש סצנה חיה, בועטת ומגוונת – אבל חסרת מרכז כובד. אתה מתלהב מהכישרון אבל בוכה מחוסר הסיכוי״.

הביקורת הנוקבת של בבליקי לא באה רק ממקום נוסטלגי אלא גם מתוך פעילות מתמשכת על הבמות. כיום, פונץ׳ ממשיכה לפעול בתוך המציאות התרבותית החדשה: מופיעה, ומחברת בעזרת תווים, גיטרות ותופים בין העבר להווה. והחיבור עם חמי רודנר, אורח המופע בפסטיבל המגבר, מתוך הכרות ותיקה והפך לשיתוף פעולה כמעט מתבקש.

זה התחיל כשׁרודנר הזמין את פונץ׳ לערב משותף בבארבי וממשיך כאמור, במרכז ענב לתרבות. במופע עצמו יחזרו בבליקי, רודנר ושאר חברי הלהקה אל אלבום הבכורה ואל הלהיטים שהפכו לנקודות ציון ברוק המקומי, ולחומרים מתקופות נוספות ברצף הארוך של הלהקה.

אחד הרגעים המרכזיים במופע יהיה ביצוע של ״עדינה״, שיר שבבליקי התחיל לכתוב עוד בזמן השירות הצבאי, כסוג של בדיחה פרטית. ״היה לי חבר שאהב מוזיקת קסטות מזרחית, ואני הייתי כולי ברוקנרול. אז החלטתי לכתוב פזמון באווירה יוונית כזו, אבל עם מילים של רוקנרול. בחיים לא דמיינתי שזה יהפוך לשיר שממשיך ללוות אותי גם 40 שנה אחרי״.

בנוסף, תבצע הלהקה סינגל חדש, רמיקס ניינטיז־האוס ל״כוכב״, אחד השירים האהובים מהאלבום, בעיבודו של די.ג׳יי אמיר פרי, שגם הוא יגיח להופעת אורח. וכך, לערב אחד בתל אביב, יתחברו להם יחד גם עדינה וגם הבחורה מבת ים שיוסי מאוהב בה, ונדמה שישובו גם שני קולות מרכזיים של אותו הדור, במפגש רוקנרולי שיחזיר לבמה את האנרגיה המחשמלת של התקופה הבלתי נשכחת של סצנת הרוק הישראלית.

פונץ׳ מארחים את חמי רודנר
11.2, פסטיבל המגבר ה־5
מרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71, תל אביב