Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // לכבות את האינסטגרם בראש
המציצנות והזעזוע מטיירה בנקס
נקמה היא חוט השני שעובר בסדרת הדוקומנטרי החדשה של נטפליקס, ״קרקע המציאות״, שסוקרת את מעללי התוכנית ״הדוגמנית הבאה״. נדמה שזה המנוע העיקרי מאחורי היצירה שמתיימרת לבוא חשבון עם התוכנית של טיירה בנקס, וזה נכון לרוב המרואיינים והמרואיינות.
התוצאה היא תוכנית ריאלטי על תוכנית ריאלטי. ככזו, ״קרקע המציאות״ עמוסה בטינופים, דמעות ושיחזורים של אותם רגעים שבהם האנושות נמצאה בתחתית. במילים אחרות, כל המרכיבים שהופכים טראש לטראש רק בהגשה צדקנית שמתאימה לרוח הזמן.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאוד פוקויאני, אבל נראה לי מתאים להזכיר קצת את הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בהקשר הזה. בזמנו הוא טען שככל שמגבילים דבר מה, כך מתעסקים יותר על דרך השלילה, מה שהופך אותו לנוכח מאוד בחיינו בפועל. לדוגמה, אם תאסרו על פעילות מינית כזו או אחרת, תגלו שהיא חיה ובועטת רק מתוקף השיח והדיון שיזמנו האיסורים עליה. היא לא תרד מסדר היום.
בהקשר הזה, אנחנו חיים בתקופה שבה מישטור השיח הוא כל כך אגרסיבי בכל הקשור לתקינות פוליטית, עם כללי שיח ברורים מאוד של מה אסור, שהתוצאה היא לא צמצום התנהלויות בעייתיות, אלימות, גזעניות או רעילות, אלא להפך – העצמה שלהן.
״קרקע המציאות״ היא דוגמה מצוינת לעניין: תחת כסות של אחריות חברתית היא משיבה אל הפריים טיים את כל מה שאסור ופסול לכאורה לעשות, לרבות עקירת שיניים, אלימות מינית או גזענות בוטה (בלאק פייס, מישהו?). המציצנות והזעזוע, שני רכיבים שיצרו את הצלחת המפלצת המכונה ״הדוגמנית הבאה״, מופיעים ב״קרקע המציאות״ במלוא הדרן, בתוספת אותה נקמה, רכיב ריאליטי ידוע גם כן. למעשה אין מרחק גדול באמת בין רצונה של טיירה בנקס לתקן את עולם האופנה דרך הריאליטי ההוא, לבין רצון הסדרה החדשה להטיף מוסר. שתיהן יוצרות גיהינום בדרך לגן עדן.
כמוצר טלוויזיה, ״קרקע המציאות״ היא מוצר מתיש, ארוך ומייגע. במקרה הטוב זה היה יכול להיות סרט דוקו נחמד של 70 דקות (מודה – ראיתי פרק וחצי ואז התחלתי בדילוגים לסוף). אבל היא גם בבואת מראה לאופן שבו המוסר, או ההיעדר שלו, מעולם לא השתנה באמת.
ומחשבה אחרונה לסיום. השיימינג האדיר שזוכה לה ״הדוגמנית הבאה״ ברשתות, שהניע את יצירת ״קרקע המציאות״, רק מזכיר את מה שצריך להיות ברור – אין טלוויזיית ריאליטי טובה יותר, ודוחה יותר, מאינסטגרם או טיקטוק. לומר על הפקה כזו או אחרת שהיא מביאה אנשים לקצה בשביל רייטינג זה אפילו לא פרומיל ממה שהאלגוריתם של הרשת עושה לכולנו. עובדה, זה בדיוק מה שהחזיר את ״הדוגמנית הבאה״ לחיינו.
View this post on Instagram
אופנה צריכה FOMO
לבן, בוהק, צמוד כל כך כמו עור מתוח. כל רקמה אנושית נראתה היטב מבעד לבד הדקיק. קשה שלא לשים לב לעובדה פשוטה: שני המראות הראשונים בתצוגת הבכורה של דמנה גווסליה לבית האופנה גוצ׳י היו ציטוט של פסלי שיש קלאסיציסטיים מימי רומא העתיקה או הרנסאס האיטלקי; אותם פסלים שהגדירו את אידיאל היופי הגופני המערבי במלוא תפארתו, כמו דוד של מיכלאנג׳לו.
במובן הזה, זוהי קולקציה מבריקה. היא השיבה את גוצ׳י, בית אופנה איטלקי בהחלט, אל המסורת שבתוכה הוא צמח, זו שמקדימה גוף לבגד (והאמת היא שגם לשכל ולמוסר). אלה בגדים שרק דוגמנים ודוגמניות יכולים ללבוש, או אנשים בהקפים דומים להם. סימני צלוליט או בטן קטנה? זה כל כך 2022.
האם הקולקציה הזו תציל את גוצ׳י, בית אופנה שספג ירידה דרמטית בהכנסות בשנים האחרונות? אין לי ספק שכן. לפני כמה חודשים אמר גווסליה שאופנה צריכה FOMO. ואכן, זו קולקציה מעוררת תאווה לפחות כמו שהיא מרגיזה. יש בה את רכיב ה״בלתי מושג״ שאבד בשנים האחרונות, אחרי שמעצבים זכו לביקורת על כך שהם לא מלבישים ״א.נשים אמיתיים״.
בהקשר הזה, היו שם כמה מערכות לבוש היסטריות, כמו שמלה זהובה נוסח ימי הזוהר של הוליווד או מעילי בומבר קצרים, עם צווארוני פרווה דרמטיים, שנלבשו על ידי אנשים עם נתונים גופניים בלתי אפשריים. כל מה שטוב וכל מה שרע באידיאל היופי, כאמור.
אבל זו גם קולקציה חכמה מאוד; או לפחות ערמומית. אמנם גווסליה התבגר מאז השטיקים הילדותיים שלו בית האופנה בלנסיאגה, אבל הטון האירוני או הציני נשמר. במידה רבה, זו קולקציה שהיא קריקטורה של הלקוחות האמיתיים של גוצ׳י, אלה שאוהבים את זה קצרצר, צמוד, חשוף, נוצץ.
במילים אחרות, זה פוראח ברמות הגבוהות, ולגמרי מודע לעצמו; פוראח כמו שכבר שכחנו שיכול להיות קיים. כי כמו שגווסליה בטח יודע – אפשר לצחוק על זה או לזלזל בזה, אבל בסוף לאף אחד, אבל לאף אחד, אין ראש למילים ארוכות.
View this post on Instagram
הדרך הארוכה של הלסבו־שיק
אם לדבר בקלישאות מגדריות הרי ש״לסבו־שיק״ היא הבשורה הגדולה של שבוע האופנה בניו יורק לחורף הבא, שננעל אתמול. מפתה מאוד למסגר כך את שצף ההשפעות הגבריות המובהקות, את הבגדים המחויטים ואת החזרה לצללית צרה וישרה יותר, שאינה מגלה את קימורי הגוף.
לפרקים היה אפשר לקלוט גם תסרוקות פשוטות, יעילות וצמודות לראש, בנוסח שהזכיר את הרווקות הפרועות של שנות ה־20; רווקות רק כי לא היו מספיק גברים להתחתן איתם אחרי מלחמת העולם הראשונה.
אצל Khite היו אלה מדים צבאיים וקריצות לנפוליאון. אצל נילי לוטן בוקרים. בקלווין קליין מחויטים אפורים. מעצבים אחרים פזלו את המראה הפרפי של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס. ההיפר־נשי נעדר ברוב המקרים.
מגדר הוא הקטגוריה הבולטת של לבוש. לפני שאנחנו מבחינים במעמד, מוצא אתני או כל פרמטר אישיותי אחר, אנחנו מפלחים את העומדים מולנו לקטגוריות מגדריות, משבצים אותם לגברים, נשים ולהעדפות מיניות כאלו ואחרות. זהו תהליך אוטומטי כמעט, שאי אפשר להשתחרר ממנו. אנחנו יכולים כמובן לשנות את דעתנו בנוגע לזהותו של אדם כזה או אחר, אבל בשניות הראשונות נעשית כבר קביעה מוחלטת.
הלסבו־שיק הזה, נטול איפור נראה לעין או גחמות זולות של זוהר (Glamour), מבקש ללכת בדרך הארוכה. כלומר, הוא לא מייצר משוואה שבה מראה נשי שווה לפיתוי מיני. ככזה הוא משייט מתחת לרדאר הפוליטי השמרני.
השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא האם מדובר במשאלת לב כמוסה של מעצבים מהחוגים הפרוגרסיביים או רצון אמיתי שעולה מקרב הלקוחות?
View this post on Instagram
לעצב מבלי להתחנף יותר מדי לקהל
החיבור בין אופנה לבין חיים אחראיים לא מניב בדרך כלל תוצאות מרהיבות. אני לא מצליח לחשוב ולו על מעצב או מעצבת אחת, אולי מלבד ראלף לורן, שעשו קריירה יוצאת דופן מלהיות בסדר עם כולם. זו הסיבה מדוע הדור הנוכחי לא עתיד להיזכר שעומד עם קומתן של שנות ה־80 או ה־90.
האמריקניזציה המוחלטת של תרבות המוסר, התקינות הפוליטית והגישה האינפנטילית לחיים, שגורסת שצריך להגן עלינו מדברים רעים ואין לנו שום עמוד שדרה שיכול להתמודד איתם (ע״ע יעל פוליאקוב), הביאה עלינו את הבינוני. בומרי ככל שזה ישמע, אז לפחות היה לנו את קייט מוס מסטולה יחד עם פיט דהרטי (שכתב את המעולה שבשירים – Last of English roses).
בהקשר הזה, מעניינת במיוחד הקולקציה של מארק ג׳ייקובס, שפתחה את שבוע האופנה בניו יורק לחורף הבא. ג׳ייקובס הוא מעצב שמספר בדמותו את קורות האופנה ב־30 השנים האחרונות.
כזכור, הוא הועף מבית האופנה הכל־אמריקאי והפרפי פרי אליס אחרי שהציג ב־1993 קולקציה ״שבורה״ שקיבלה השראה מלהקות רוק כמו נירוונה. כמו שכתבה בזמנו מבקרת האופנה קתי הורן – ״לעיתים רחוקות נראתה רשלנות כה מודעת לעצמה, או דרשה מחיר כה גבוה״.
אבל בריח של רוח הנעורים של ג׳ייקובס היה זעם. זה מה שהפך אותו למינוי כל כך מוצלח כמעצב ראשי בלואי ויטון בשנת 1997. בקולקציות המסלול שלו היו השראות מאמנות כמו גם מסרטים פורנוגרפיים, חיבורים תרבותיים יוצאי דופן ובעיקר דבקות במסרים חזותיים חריפים ושנויים במחלוקת.
כשהוא עזב את ויטון, בשנת 2013, העולם כבר לא היה אותו עולם. הרשתות החברתיות הפכו כבר לסוכנות שליטה ופיקוח, מסרסות את החופש האמנותי הפרוע. ניכר שג׳ייקובס לא מצא את עצמו בשנים שבאו לאחר מכן. המותג הנושא את שמו עבר טלטלות, והוא עצמו נעשה לדמות סהרורית, ידוע יותר בציפורניים הבנויות שלו מאשר בקולקציה כזו אחרת. היה ניכר שהוא לא מוצא את עצמו בעולם החדש הזה.
אבל הקולקציה שלו לחורף הבא, שכאמור הוצגה השבוע, אולי מבשרת על שינוי. לא רק כי היא הייתה נוסטלגית במידה (היו בה קריצות לאותה קולקציה שהביאה לפיטוריו, והתענגות על הגוף הכחוש וה׳לא־בריא׳ של מוס מאז), ולא רק כי היו בה דקויות עיצוביות מבריקות (חצאיות הכיסים הקופסתיות, שעובדות רק בתנועה).
אלא בעיקר זו קולקציה שהוכיחה שהוא למד לכבות את האינסטגרם בראש כשהוא עובד; את מיליוני המבטים השופטים מבעד לסלולר, שבדרך כלל גורמים למעצבים להתבלבל ולאבד את הדרך. במובן הזה, ג׳ייקובס סוף כל סוף הצליח במה שרבים נכשלים בו: לעצב מבלי להתחנף יותר מדי לקהל.
View this post on Instagram
יש חתיכים ממנו, אין חתיכים כמוהו
בניגוד להופעות אחרות בסופר בול (למשל זו המוזרה של ריהאנה) ההופעה של באד באני אתמול הייתה גילום קיצוני של זמן ההווה שבו אנחנו חיים. היו שם כל התסביכים שאיתם הדור שלנו צריך להתמודד. זה לא אומר שההופעה לא הייתה סוחפת (יש חתיכים ממנו, אין חתיכים כמוהו), זה כן אומר שאנחנו חיים בתקופה משונה למדי.
זו הופעה שסימנה וי בכל הקטגוריות. קודם כל, וכנדרש בימים אלה, זו הייתה הופעה פוליטית מאוד, שמיקמה את באד באני בצד הפרוגרסיבי של המפה. הבחירה לשיר רק בספרדית תמכה בקולות המחאה בארצות הברית נגד הסוכנות למיגור הגירה, ועוררה את זעמם של השמרנים ותומכי טראמפ (הנשיא התכשיט, שכידוע פרסם קריקטורה גזענית של ברק ומישל אובמה כקופים).
מנגד, הפרוגרסיביות הזו עצרה בבחירות הלבוש של באד באני בהופעה. כאמן שידוע בטעם אופנתי קווירי למדי (חצאיות אינן זרות לו), הפעם הוא בחר ללכת על הארכיטיפ של הגבר הלטיני החלקלק. לפרקים הוא היה נראה קלישאה של גבריות חמה משנות ה־80. הוא פתח את ההופעה במערכת לבוש מכופתרת ואלגנטית בצבע שנהב, שאוזנה על ידי חולצת טי גדולה וספורטיבית, שריפררה אל לבוש הרחוב הלטינו־אמריקאי. הטי נעלמה בחצי השני של ההופעה, הוחלפה על ידי בלייזר מחויט ברכיסה כפולה וכריות כתפיים דרמטיות.
המצ׳ואיזם הזה לא רק מקדש את פוליטיקת המגדר הקלאסית (זו שקובעת שאישה צריכה להתלבש כאישה וגבר כגבר; לראייה ליידי גאגא לצידו נראתה כמו עקרת בית), אלא מיקם את באד באני דווקא קרוב אל המעגלים השמרניים מהסעיף הקודם; אלה שמאמינים ב״חליפות כוח״, שהפכו סמל לבורסה בוול סטריט, ובקפיטליזם דורסני ולא־שוויוני נוסח אמריקה הישנה וטובה.
העובדה שמי שאחראית על מערכת הלבוש של באד באני היא רשת האופנה הספרדית זארה, חתמה את סלט פוליטיקת הזהויות. על הנייר – שר בספרדית, לובש מותג ספרדי. הגיוני. אבל עם כל הכבוד, לחשוב על זארה כמותג ספרדי זו לכל היותר התחסדות בכסות של אלפי דולרים.
זארה היא חלק מקונצרן עצום, גלובלי בהחלט, מפלצת משומנת ומרהיבה שאין לה שום קשר לערכים, זהות או מוסר. אבל כמו שאמר זאת טוב ממני הפילוסוף מארק לילה – אנחנו בתקופה בה הזהות שלנו היא ״זהות פייסבוק״. אנחנו מזדהים עם מטרות רבות וסותרות שנתקלנו בהן במורד הפיד מבלי להבין בכלל איך אחת קשורה לשנייה, או חמור מכך – איך אחת סותרת את השנייה.
View this post on Instagram
גילום קולנועי־הוליוודי של ראש ממשלה
לא הרבה יודעים את זה עלי, אבל בתואר הראשון למדתי – חוץ מתיאוריה של ספרות – מדע המדינה. זהו תואר מדעי־החברה הארדקור, והאמת שהשיעורים היחידים שעניינו אותי היו שיעורים שנושקים לצד התיאורטי־פילוסופי של התחום. נגיד, השיעור ״מחשבה מדינית״ היה זה שפתח לי הראש והכיר לי דמויות כמו חנה ארנדט (ללא ספק בטופ הספרים ששינו את חיי) ומושגים מופשטים יותר הקשורים בכוח פוליטי.
כעיקרון, פוליטיקה מעניינת אותי רק כשהיא קשורה לשאלות חברתיות גדולות יותר (או לנאומים של מירב בן ארי). ואחת הסוגיות שאני באמת מנסה להבין היא מה סוד קסמו של ראש מדינתנו נתניהו. השאלה הוא מתחדדת ככל שהחרדה לקראת מערכת הבחירות הבאה גוברת.
אפשר לדבר על היותו תכסיסן פוליטי גאון. אפשר לומר שהוא מרוקן את המערכת הציבורית מכל מוסר, ויש דבר מה מלהיב בכוח התאוותני. אפשר גם לומר שהוא רטוריקן בחסד. ובכל זאת, אף אחד מהתשובות האלו לא מניחה לי את הדעת לגמרי. מספיק לראות איך בני גנץ עבר מ־30 מנדטים ל־0 בחצי שנה (מי היועצים שלו למען השם?) כדי להבין שיש שם משהו אחר, שמאפשר לכוח הציבורי של נתניהו לשרוד.
כמו כל דבר אחר בחיים, ספק אם יש תשובה אחת שיכולה להסביר את התופעה המכונה נתניהו. אבל בזמן שנתתי הרצאה לפורום גמלאי תל אביב התחלתי לחשוב על הקשר בין המלכה אליזבת הראשונה לנתניהו.
מי שמלכה במחצית השנייה של המאה ה־16, התחילה את דרכה עם הרבה לימונים. ממלכה מסוכסכת, אישה, לא נשואה, חסרת ילדים. אין ספק שהייתה מלכה מוכשרת, אבל קשה להמעיט בתרומת ההופעה שלה להצלחתה.
ההופעה הזו הייתה נכס אסטרטגי. אמנם לעגו לה לפעמים שהיא מאופרת מדי. היו שרים שהתבלבלו למראה המחשוף שלה. וגם השמלות שלה היו חסרות כל פרופורציה בסיסית. אבל דווקא המראה העשוי הזה, סייע לה לקבע את מעמדה כמלכה אולטימטיבית (גם אם ליבה אינו לב של גבר, כדבריה).
בהקשר הזה, קשה להתעלם ההופעה המטופחת־יתר־על־המידה של נתניהו. היא מלוטשת ומוקפדת וכוללת ידענות באופנה ודקויות של החיים הטובים ברמה גבוהה בהרבה ביחס לפוליטיקאים האחרים, שחלקם ממשיכים לעשות פוליטיקה ישנה של גברים חלוציים מפורעשים.
נתניהו נדמה כמו גילום קולנועי־הוליוודי של ראש ממשלה, יותר מאשר ראש ממשלה בפועל. ככזה הוא ממזמן עבר ממרחב המציאות אל מרחב הפנטזיות. שם, על המסך הגדול, חוקי המציאות וההיגיון לעולם אינם תקפים למרבה הצער.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
