גל שקדי: הכול נשאר שם, אבל בחיים שלו שום דבר לא נשאר שם

יובל: הי גל, בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו, איך הכאוס עובר עליך?

גל: וואלה, אני חושב שכבר שלוש שנים אני לא יודע איך לענות על השאלה הזו. זאת האמת. כל פעם מרימים פה את הרף במדינה, אתה חושב שכבר הגעת לחלק הכי קשה ואז מעלים עוד קצת.

המציאות לא פשוטה, אנחנו גרים במושב ליד שדה התעופה, יש לנו שלושה ילדים ולא מעט אזעקות. מה שמדהים זה היכולת שלנו להסתגל מהר לסיטואציה הזאת ולשכוח כמה מטורפת המציאות שאנחנו חיים בה.

אז מה שלומי? יש לי ספר חדש וזה מאוד מרגש, ואני מנסה להתרכז בזה; מנסה להתרכז בדברים הקטנים והפשוטים כדי לשמור על שפיות מצד אחד, ומהצד השני המצב במדינה תמיד מפעיל אותי מבחינה יצירתית. זאת מדינה שמספקת הרבה תוכן שאפשר לעבוד איתו

יובל: לגמרי, וכמו שאמרת, ספר חדש, הכול נשאר שם, שיש מאחוריו סיפור אישי במיוחד של סבא שלך. תגיד על הספר כמה מילים ואז נצלול פנימה?

גל: בטח, אני מסתובב עם הרעיון כבר הרבה מאוד זמן. סבא שלי, מאיר, נפטר ב־2003. דוד שלי אלחנן לקח את העדות שלו מתקופת השואה שהיתה כתובה באידיש לתרגום, וחילק למשפחה חוברת של איזה 20-30 דפים

גל: ידעתי שמתישהו אני ארצה לעשות עם זה משהו. לא ידעתי מה אבל היה לי ברור שזה חייב להיות מתורגם לפרויקט. כל יום שואה יש לי טריגר כזה של אולי השנה נתחיל, גדלתי בבית של סבא וסבתא בהרצליה, ההורים שלי התגרשו בגיל מאוד קטן, וזה היה בית שהייתי בו המון, ממש גדלתי שם, אז השואה זה משהו שמאוד נוכח בהוויה שלי ושל המשפחה. 

למרות שלא מאוד דיברו על זה בבית של סבא וסבתא אבל זה היה באוויר כל הזמן. היתה מגירה באחת השידות בבית, שבין החשבונית והניירות היה טלאי צהוב של סבתא שלי, ככה כבדרך אגב, זאת האווירה

יובל: ואז מה?

גל: נחזור להתחלה, באפריל 2023. אני זוכר שעבדתי עד מאוחר, סיימתי את העבודה, ופתחתי את הקובץ של החוברת שדוד שלי תירגם ופשוט התחלתי לאייר. החלטתי שאתחיל לאייר כל פעם קטע מהחוברת עם איור. אחרי כמה איורים כאלו, נוית בראל כתבה לי בפרטי משהו כמו: אולי נהפוך את פרויקט סבא לספר? וככה זה התחיל.

זה כל כך ריגש אותי שהיא כתבה לי, כי ברגע זה הפך להיות משהו שיכול לקרות, ואם נוית רואה בזה פוטנציאל, אז בכלל, זה היה רגע קטן, שאני לא אשכח אותו

יובל: שתי שאלות: איפה נוית ראתה את האיורים ולמען הסדר הטוב ספר מיהי נוית…

גל: הכרתי את נוית כשאיירתי את הספר הראשון של גיל קופטש, ״למה לנוח אין מנוח״, שיצא בידיעות ספרים. היא הייתה אז עורכת בהוצאה, ובהמשך היא הציעה לי לאייר את הכריכות של הספרים של אפרים קישון שיצאו בהוצאה מחודשת בהוצאה ואז את ספר קישוני. היא בעצמה גם משוררת, יש לה כמה ספרי שירה, ןהיום היא עובדת עם הוצאת פרדס שם יצא לאור הספר.

כשהתחלתי לפרסם חלקים לא מעובדים מהסיפור שואה של סבא (מהעדות שלו) בפייסבוק, קטע קצר ואיור, נוית כתבה לי

יובל: אז נוית אומרת בוא נוציא ספר. מה עכשיו? ספר קצת על התהליך

גל: בפרויקט הזה היה משהו שונה, כי ידעתי מהתחלה שאני לא הולך לאייר בסגנון שלי. זה לא יכול להיות cartoon, זה צריך להיות משהו אחר. 

ניסיתי לחפש קו שהולך בין ריאליזם אבל לא מתחייב לריאליזם כי זה מאוד קשה לי. פיתחתי את הקו של הדמויות הקטנות, ככה נוית התחילה לקרוא לזה בשלב מסוים, כך שהדמויות האלו, בגלל הגודל שלהן, לא מחייבות אותי להיות באמת ריאליסטי. 

ניסיתי לחפש קו שהולך בין ריאליזם אבל לא מתחייב לריאליזם כי זה מאוד קשה לי. פיתחתי את הקו של הדמויות הקטנות, ככה נוית התחילה לקרוא לזה בשלב מסוים, כך שהדמויות האלו, בגלל הגודל שלהן, לא מחייבות אותי להיות באמת ריאליסטי

בכל פעם לקחתי קטע מהטקסט והתחלתי לאייר אותו, לאו דווקא בצורה כרונולוגית. הייתי קופץ לחלקים אחורה וקדימה, לפי מה שיש לי רעיון בשבילו. יש קטעים שאיירתי כמה וכמה פעמים עד שהקונספט ישב. יש מקומות שחזרתי לשפה איורית קרטונית שהקו שלי כל השנים היה שם, היו הרבה שיחות על זה עם נוית איך נכון להגיש את הדברים, מה מתאים ומה פחות, איך מאיירים מה שלא נמצא בטקסט.

נוית שלחה אותי לקרוא שני ספרים, ״אף אחד מאיתנו לא יחזור״ של שרלוט דלבו ו״אם זה אדם״ של פרימו לוי. הטקסט של סבא שלי הוא מאוד אינפורמטיבי, תיאורים כמעט אגביים למציאות המטורפת שהוא היה בה, ונוית כל הזמן דחפה אותי למצוא את הדרכים לאייר את הלא נאמר. 

לדוגמה, איך מאיירים צמא? זה היה תהליך מעניין. היתה גם עבודת חקר, של חלקים שהייתי חייב ללמוד כדי להשלים את הסיפור עם האיורים

יובל: טוב עכשיו אתה צריך לספר לקוראות ולקוראים איך מאיירים צמא…

גל: שאלה טובה. ניסיתי לחשוב איך מרגיש מישהו ממש ממש צמא. החלק בסיפור שהצמא מופיע בו, זה שהם נכנסים להתקלח בקליטה שלהם בבירקנאו. הם עומדים במקלחות ומזהירים אותם שמי שישתה ימות. 

ניסיתי לחשוב על ההרגשה המזעזעת בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת. איירתי פה מהבפנים שלו, שרואים מתוך הפה החוצה, כאילו מיקמו מצלמה על הלשון שרואים את השיניים, ודרך הפתח רואים את הראש של הדוש שעומדים לצאת ממנו מים

יובל: אז יש באמת את הפער הזה – אבל גם ההלימה – בין האיור השחור לבן הצנוע, הכמעט אגבי, לתוכן של העדות ולאופן הגם אגבי שהיא מונחת על הדף. נראה לי שזה היה החלק הקשה לפיצוח?

גל: אני חושב שבטקסט הזה דווקא בגלל הדרך שבה סבא שלי סיפר את הסיפור, יש הרבה מקום לאיור. הרגשתי ששם יש לי הרבה מה להוסיף ולנהל איתו את השיחה הזאת בין מה שהוא סיפר למה שאני מרגיש מהסיפור, למה שהרגשתי ממנו בחיים. אמנם הוא נפטר לפני יותר מ־20 שנה, אבל כמעט אף פעם לא ניהלנו באמת את השיחה הזאת על השואה, על מה שעבר. הוא כן פה ושם דיבר איתנו הנכדים, ממש בקטנה, עם אמא שלי ודוד שלי בכלל לא. זאת היתה ההזדמנות שלי להשלים את הפער הזה

יובל: שאלה אחרונה – הנגיעות המינימליסטיות מדי פעם של האדום. למה ומתי החלטת להכניס אותן?

גל: האדום בא כדי להדגיש את הטירוף בין אם זה הדם או בין אם הרוע של בני האדם, זה אמור להחזיר את הקורא לפוקוס: זה קרה, תסתכלו על זה ואל תסיטו את המבט מזה

יובל: מה עוד? איך אתה מסכם את החוויה, התהליך, בכל זאת פרויקט יוצא דופן כמו שאמרת לעומת הפרויקטים האחרים שלך, מסחריים או אישיים

גל: זאת הייתה חוויה מעניינת, פעם ראשונה שאני מוציא ספר ואני מודה שזה קצת מפחיד, איך זה יתקבל, לעמוד ככה בפרונט של הפרויקט. זה יוצא דופן אבל גם דומה כי אני תמיד מתעסק באקטואליה בצורה כזאת או אחרת. 

בתקופות מלחמה תמיד הייתי מאוד פעיל ברשתות, פוליטיקה מעניינת אותי ואני מגיב מדי פעם לעניינים פוליטיים בעבודות, ואני רואה קשה ישיר: תמיד המציאות מפעילה אותי, זה מפעיל בי רגש וזה גורם לי לעבוד. אז מצאתי שהמציאות של סבא יכולה להפעיל את אותו הרגש, זה עובד על אותם המקומות, והרעיונות מגיעים מאותם המוטיבים בטקסט. האירועים המתוארים מייצרים תגובה ואיתה אני עובד. 

רוב העבודה על הספר נעשתה בזמן המלחמה. כשהכל התחיל ב־7 באוקטובר, הייתי חייב להפסיק לעבוד ולתפוס מרחק מהפרויקט, פתאום זה מאוד הבהיל אותי, כי ההרגשה הזאת של הנרדפות, רדיפת יהודים פתאום היה כאן ועכשיו. פתאום האירועים בטקסט של סבא שלי התחברו עם המציאות שלנו פה. הטבח שהיה בעוטף, סיפורים של אנטישמיות בעולם, הכל חזר. 

אחרי תקופת הסתגלות לטירוף הזה פה, חזרתי לעבוד על הספר והמשמעות שלו היתה עבורי הרבה יותר חזקה, כי החיבור עם המציאות היה כזה שברור שחייבים לזכור ולא לשכוח, וזה קורה שוב פה היום

יובל: אז תגיד עוד משהו על השם שלו, הכול נשאר שם?

גל: השם של הספר מגיע מתוך הטקסט עצמו. סבא היה מהאחרונים באושוויץ, הטילו עליהם לפרק את המפעלים אבל הם לא הספיקו, הוא אומר שהם ברחו והכול נשאר שם. אבל בחיים שלו, שום דבר לא נשאר שם. השם הזה מאוד התאים לי לספר